ג'סיקה ראביט – כולנו רקמה אנושית אחת חיה – חלק עשירי

מאת אס בשרוול

לתחילת הסיפור, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק-5, חלק-6, חלק-7, חלק 8, חלק 9

 

החל מפרק זה הסיפור כולל בתוכו גם אלמנטים מעולם הקוקהולד והפמיניזציה שחלקם חריגים וסוטים בפני עצמם ובוודאי מהאופן בו החל הסיפור. מסתבר שלסיפור חיים משל עצמו. מי שזה לא כוס התה שלו מוזמן לעזוב

 

מבין עשרות הגברים אותם שירתתי בתקופתי אצל אנונימוס אחד התנהג באופן מוזר ביותר. הוא היה אמון על מטלות הבית, עשה כביסה וכלים, ניקה את הבית והשירותים ואפילו שירת חלק מהגברים ששהו בדירה בזמן שהוא נמצא בה. הוא הסתובב בדירה בפנים נפולות ובמבט מושפל והיה לבוש בסינר ובתחתוני חוטיני בלבד אותם לא הורשה להסיר אפילו בזמן שקיבל את הזכות להשתמש בי. הערכתי שמצבו הכלכלי אינו שפיר ולכן הוא מבצע את כלל המטלות הבית בתמורה לשירותי המין שצרך. אבל זה לא הסתדר לי לגמרי עם העובדה שהוא נראה מדוכא מאוד והרבה לבכות אפילו תוך כדי שימוש בי. זה היה מאוד לא טיפוסי כי הדבר שידעתי לעשות הכי טוב זה לגרום לגברים להרגיש טוב. 

בדרך כלל, כמו גם עם שאר הגברים, הוא השתמש בי תחת עינו הפקוחה של אנונימוס. באחת הפעמים בהן השתמש בי הוא ניצל רגע של חוסר תשומת לב מצד אנונימוס שנפנה לתת הוראות הגעה טלפוניות, ולחש לאזני "אני הבעל של אסנת. תמסרי לה בבקשה שאני אוהב אותה. שאני כאן בשבילה". קולו נשבר והוא יבב חרישית "תגידי לה שאם היא תשנה את דעתה ותרצה לחזור אלי, אני אקבל אותה בשמחה ובאהבה". אנונימוס סיים את השיחה ואיתה הסתיימה שעת הכושר. "קדימה. מספיק. תסיים מיד ותחזור למטלות" הורה לו אנונימוס. בעלה של אסנת נלחץ והתחיל להגביר את קצב תנועותיו. הוא סיים די מהר על גבי וחזר למטלותיו. אספתי עם אצבעותיי את השפיך היקר לפי. כשחזרתי לארון סימנתי לאסנת, ללא מילים, לפתוח את פיה וכשעשתה כן העברתי לה את הנוזל היקר. היא הביטה בי בתימהון. תחת משטר התזונה האכזרי בו חיינו מעולם לא הענקנו אחת לשניה מתנה כה יקרה. "דרישת שלום מהבית" אמרתי לה "בעלך מוסר לך שהוא אוהב אותך ומחכה לך" מסרתי. דמעות עלו בעינייה. אחרי מספר דקות היבבות התחזקו "מה קרה" שאלתי. "לא נהגתי איתך בהגינות" התייפחה אסנת, "גם בעלך מגיע לכאן בכל הימים האי זוגיים ומבצע את כל עבודות הבית. אף פעם לא חשבתי לספר לך את זה ובטח שלא העלתי על דעתי להתחלק איתך בחלבון שהעניק לי". דמעות עלו בעיניי. סיפרתי לעצמי שאלו דמעות של געגוע וכאב על בית, בעל וחיים נורמליים, אבל עמוק בלב ידעתי שאלו דמעות של קנאה על כך שהחלבון היקר של בעלי נמסר על ידי אנונימוס, בטוויסט סדיסטי, דווקא לצרתי אסנת.

עכשיו גם הבנתי כיצד למרות שאירחנו בבית עשרות גברים ביום, הבית תמיד נקי מטוקטק ומריח. אנונימוס הפך את הבעלים שלנו לשפחות שלו. הוא ניצל באופן ציני את אהבתם אלינו ואת רצונם להיות בקרבתנו לצורך הפיכתם למשרתיו האישיים.

אחרי שהכניע כל התנגדות מצידם, הכפיף אותם לרצונותיו והפך אותם לשפחות הבית החליט אנונימוס להעביר את הבעלים שלנו לנקסט לבל. 

אני זוכרת שזה היה ערב חג, אולי ראש השנה, כי שמעתי את תקיעות השופר ואת התפילות המוכרות מבית הכנסת הסמוך. חרף העובדה שזה היה חג לא זכינו ליום חופש ועשרות גברים פקדו את הבית וטינפו אותו לחלוטין. לקראת סוף הערב התיישב אנונימוס על הספה בסלון ומצמץ בשפתיו. שתינו נגשנו מיד והתחלנו למצוץ במשותף את איברו. עד כאן זה היה רגיל ביותר ולא שונה מכל ערב אחר. למעשה זה היה ריטואל כמעט קבוע ואני ואסנת ממש התמחנו בו. ידענו לשתף פעולה וליצור עם הלשונות והשפתיים שלנו ריקוד משותף ומתואם להפליא אשר הנעים מאוד לאדוננו. דפיקה בדלת. "תיכנס" צעק אנונימוס ממקום מושבו. כשנכנס האורח הוא חילק לו פקודות קצרות: "תתחיל בשירותים, מטונף שם ממש, חלק מהגברים החליטו שהם רוצים לחגוג עליהן דווקא בשירותים. הלקוח תמיד צודק". "כן אדוני" אמר האורח. ליבי קפץ בחזה. זה היה הקול של בעלי משה. מאז המפגש המכונן עם בעלי בדירה לא פגשתי בו, אפילו שידעתי מאסנת שהוא מגיע בתכיפות לשרת ולבצע מטלות. לא העזתי כמובן להגיד משהו ובטח שלא להפסיק למצוץ. אחרי דקות נוספות דפק אורח נוסף. "תכנס. תעזור לו עם השירותים הכל שם בלגן" אמר אנונימוס. "כן אדוני" ענה הגבר החדש. הרגשתי איך ליבה של אסנת החסיר פעימה. 

הגברים חזרו אחרי מספר דקות, דיווחו כי סיימו את השירותים וביקשו בקול נמוך וכנוע לקבל את המטלה הבאה. תביאו לי בירה ותחזרו מיד לכאן. בינתיים אנונימוס הדליק טלוויזיה וצפה במשחק תוך שהוא שותה מהבירה שהוגשה לו בעוד שתינו ממשיכות ללקק ולמצוץ את איברו באותה דרך בה עשינו פעמים כה רבות. אבל הפעם זה היה שונה. הרגשנו איך מבטי הבעלים שלנו חורכים מאחור את צווארנו העולה ויורד ומרותקים לכל תנועת שפתיים ולשון. הם לא ראו אותנו ימים רבים וכשסוף סוף ניתנה להם ההזדמנות לראות אותנו הם נאלצו לצפות בנו משרתות בצייתנות גמורה גבר זר השולט בנו ביד רמה. אני מניחה שלצפות בנו מוצצות במשותף ובתיאום מושלם את הזיין של הגבר שהפך אותם ואותנו לשפחות שלו לא היתה חוויה פשוטה לעיכול מבחינתם. הוא לא התכוון להקל עליהם. "בואו סינרים" הוא קרה לעברם, מסתבר שזה הכינוי המשפיל שהוא נתן להם ושהם נענו אליו, כל אחד יכול ללטף את הרעיה של האחר. לא יודעת למה הוא בחר להשתמש דווקא במילה התנ"כית "רעיה". אולי כדי להדגיש את הפער בין התואר הרשמי שלנו כרעיות של בעליהן לבין המצב הפיזי והרגשי שלנו כשפחות מין שלו. הם נגשו ולטפו אותנו בעדינות. הרגשתי איך הליטופים הרכים והנעימים של בעלה של אוסנת מגלמים בתוכם את הערגה והתשוקה הבלתי ממומשת שלו כלפיה. אני מניחה כי אסנת הרגישה בליטופים את הכמיהה של בעלי אליי. "הן עייפות מאוד" אמר אנונימוס "עבר עליהן יום קשה וארוך. ערבי חג תמיד עמוסים. הנשים בבתים מכינות את ארוחת החג והגברים יודעים שאין סיכוי לקבל סקס בבית אז הם מגיעים לכאן. תראו את השפתיים שלהן, נפוחות מהמאמץ המתמשך. אם אתם באמת אוהבים אותן, כפי שאתם אומרים, תקלו עליהן קצת ותחליפו אותן". 

הפצצה הוטלה. אנונימוס נגע באצבע בראש של אסנת ושלי ואנחנו עזבנו את איברו והתרחקנו קצת. הגברים לא זזו. "אני מבין. אתם לא כאלה מלאכים כפי שאתם מציגים את עצמכם. עזרה לנשים שלכם אינה תמריץ מספיק. אני אתן לכם תמריץ נוסף. מי שיחליף את אשתו ויבצע עבודה טובה, עם כל הלב, לא לצאת ידי חובה, אני אתן לו 7 דקות בגן עדן עם אשתו". הוא התרווח לאחור והמתין. הפיתוי היה ענק, זאת הסיבה שהם הגיעו לדירה וביצעו את כל העבודות הבזויות, 7 דקות עם האישה האהובה שלהם. ההתנגדות הוסרה. הם ירדו על ברכיהם, קירבו את פיהם לאיברו של אנונימוס והתחילו למצוץ לו בתורות. בפעם הראשונה מזה ימים רבים הורשתי להוריד את כיסוי העיניים. אפילו שהבנתי בדיוק מה קורה אין טוב ממראה עיניים. הסצנה הזאת בה בעלי ובעלה של אסנת כורעים לרגלי אנונימוס (שעטה מראש מסכה על פניו) ומשרתים בפיהם את שרביטו, הייתה סצנה שלעולם לא תמחק מזיכרוני. "זה לא מתקדם. ככה אני לא אגמור לעולם. אתם רוצים למצוץ ככה לנצח?" הוא שאל את הגברים ואילו החלו מגבירים את מאמציהם. "זה לא ילך" הוא פנה אלינו "תלמדו אותם מה לעשות" הוא ציווה. כל אחת מאיתנו ניגשה לגבר שלה, החזיקה בראשו וכיוונה אותו. למעשה לימדנו אותם את הריקוד המתואם שלנו. כשאחד מוצץ בשפתיים את האיבר השני הוכוון ללקק את הביצים המושלמות ולהפך. דמעות זלגו מעיני הגברים המושפלים אשר נשיהם שולטות בראשם כמו בבובות ומשפרות את ביצועי המציצה המשותפים שלהם. גם הם הפכו לבובות מין שלו. משפחת בובות מין אחת מאושרת.

כשאנונימוס גמר בסופו של דבר הוא חילק את השלל בין הפיות של שני הבעלים והזהיר אותם שלא לבלוע אותו עד שמסתיימות 7 הדקות שהוא הקצה להם. הוא מצמץ בשפתיו ושתינו התחלנו למצוץ, לראשונה מזה זמן רב, את האיברים של בעלנו. אחרי דקה בערך נקש אנונימוס באצבעותיו ושתינו עברנו לעמידת שש עם פיסוק מרשים אותו סיגלנו, שיפרנו ושכללנו במשך עשרות החדירות היומיות שחווינו. הבעלים הורשו לחדור ומיהרו לעשות כך. כמה משפיל לגבר לקיים יחסי מין עם אשתו רק בהתאם לאישור של גבר זר ורק כשהזרע של אותו גבר מצוי בפיך. שניהם לא נזקקו לכל ה- 7 דקות. הם היו משוללי מין מזה תקופה ארוכה ולא הצליחו להתאפק יתר על המידה. 

חשבתי שאתרגש לקיים יחסי מין עם הבעל שלי אחרי כל כך הרבה זמן אבל לראש יש מחשבות משלו. כל הזמן רק חשבתי מתי כבר אקבל את החלבון שלו. הייתי מתה מרעב. כסיים שלחתי אצבעות ללקט את הנוזל היקר אבל אנונימוס עצר אותי. הוא שלח את הגברים להביא כוסות פלסטיק וכפיות. כל אחד מהגברים נדרש לאסוף את גמירתו לתוך כוס ושסיימו הוא דרש מהם להחליף כוסות. "אני לא רוצה שאף כלבה תחשוב בטעות שחלבון של בעלה מספק אותה באיזה שהוא אופן". הוא דרש מכל גבר לרוקן גם את תכולת פיו, כלומר את השפיך את אנונימוס עצמו, לתוך הכוס ולערבב הייטב. "זה כדי שתדעו ותזכרו איזה חלבון באמת מספק אתכן" הוא אמר לנו. אחרי זה כל גבר נדרש להאכיל בכפית את אשתו מתוך הכוס שבידו, אשר הכילה כאמור זרע מעורב של אנונימוס ושל הבעל של השניה. "ביסים קטנים" הוא אמר "הקיבה שלהן הצטמצמה מאוד". כך אולצו הבעלים שלנו להאכיל אותנו בכפיות זעומות של שפיך זר.

"טוב, סך הכל היה ערב נעים" אמר אנונימוס "הבנות קיבלו ארוחת ערב ואפשר לסיים את הערב. תיגשו לתלות את הבנות בארון" הוא הורה לגברים, "אחרי זה תחסלו כאן הכל. אני רוצה שיהיה פה מבריק לחג. אולי אזמין קצת משפחה או חברים". הגברים מיהרו לבצע את הוראותיו והוא, לפני שהלך לישון, עוד עבר בארון לריטואל הלילה טוב שלנו.