ג'סיקה ראביט – חלק ראשון – המנכ"ל והסמלת

מאת אס בשרוול

 

זה מוזר בגיל 42 לשמש מזכירה אישית של נער בן 17. נכון, הוא גאון, מבריק, כריזמטי ומיליונר. נכון שהוא עשה כבר אקזיט ויושב על ארגזים. נכון שהוא המילה האחרונה בטכנולוגיה אבל בכל זאת, פקינג בן 17. 

הוא בוס לא פשוט. יודע לדרוש. מציב יעדים ותמיד גורם לכולם לרוץ בשיא הכח ועדיין להרגיש לא בסדר. אבל איתי הוא מקפיד במיוחד. הוא אומר שככה זה עם מזכירה אישית אבל אני מרגישה שהוא ממש נהנה שאני חייבת להיות צמודה לו לתחת. כשהוא מסתובב בחברה הוא מדבר עם העובדים ממש במהירות ובלחש, ואני, שחייבת לרשום ולתעד כל מילה, חייבת ממש להיצמד אליו כדי לשמוע ולהספיק לרשום. בקיצור צמודה לו לתחת מילולית. במשרד שלו הוא סידר לי פינה קטנה עם כסא נמוך של תלמידים ושולחן שנשלף ממנו. התלבטתי אם להתלונן וכשבחרתי לעשות כך אחרי ימים של התלבטות הוא פטר אותי בהינף יד ואמר שהוא צריך אותי צמודה אליו, אבל כשלקוח או עובד נכנסים, רצוי שהם ירגישו כמה שפחות את נוכחותי. במחשבה שניה הוא אמר, עדיף שתשבי ממש מתחת לשולחן שלא יבחינו בך. תזמיני לעצמך שרפרף נמוך מאוד, כזה שיושבים עליו לשחק שש-בש, ותשבי לידי פה" הוא הצביע על הרווח שבין השולחן שלו לפח. מה יכולתי לעשות ? 

השכר ממש טוב ומאז שמשה בעלי פוטר והשאיר אותי כמפרנסת יחידה אנחנו ממש צריכים את הכסף.

חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע. טעיתי. המצב שלי הדרדר כשהוא החליט לסדר לחברה שלו, בת הכמעט 17, תפקיד בחברה. הוא לא ממש רצה שהיא תעבוד אלא רק שתקבל משכורת שמנה ותהייה מרוצה. הוא החליט למנות אותה כמנהלת משרד ולתת לה סמכויות לנהל כח אדם – כלומר את המזכירה – אותי. הילדה הזאת ניהלה אותי טוב טוב. כל בוקר הייתי צריכה להתייצב אצלה, למסור לה דוח על כל הפעולות שאני צריכה לבצע ובסוף היום לעדכן אותה מה הספקתי ועל מה אני מתנצלת. זה החלק שהיא הכי אהבה. כחלק מהמטלות הקבועות שלי היא האצילה אלי את ניהול היומן שלה. היא ממש הסבירה לי שזה מראה שהיא סומכת עלי והיא מצפה שאודה לה על האמון ואעמוד בציפיות. הודיתי לה והבטחתי להשתדל. ניהול היומן שלה כלל בעיקר קביעת תורים למספרה ולציפורניים ל"סמנכ"לית מזכירות, לוגיסטיקה ותרבות ארגונית" (זה התואר שהבוס מכר לה). היא גם דרשה ממני לקרוא לה הסמנכ"לית וזה הצחיק אותי והשפיל אותי בו זמנית. 

אחרי זה היא שינתה את דעתה את לא צריכה לקרוא לי הסמנכ"לית. אני סמנכ"לית מזכירות לוגיסטיקה ותרבות. אמרו לי שבצבא הכל זה בראשי תיבות אמרה לי אז בראשי תיבות זה סמלת. את יכולה לקרוא לי הסמלת מעכשיו.  אישה בת 42 שהיתה קצינת חינוך בדרגת סגן מבצעת פקודות של ילדה בוסית בת 17 ועוד קוראת לה הסמלת. היה לי קשה עם זה. בלעתי רוק ואת הגאווה ועניתי לה בלחישה "כן הסמלת. זה רעיון מצוין".

לפעמים היא גם שלחה אותי למטלות אישיות שלה כמו לקחת שמלה מניקוי יבש או לקנות אוכל לחתולה שלה כדי שיהיה לה יותר זמן לחשוב על דרכים לשפר את המזכירות בחברה ובמיוחד את התפקוד שלי. היא גם אהבה לעשות לי שיחות משוב שבועיות בהן נדרשתי לפרט איזה הוראות שלה שיפרו את התפקוד שלי ובמה אני יכולה עוד להשתפר.  

כשאמרתי לה באחת משיחות המשוב שאני לא חושבת שאני צריכה להשתפר היא קראה לי "חצופה" וזימנה אותי לשימוע. 

השימוע התקיים בנוכחות עורך הדין של החברה.

הבנתי לאן זה הולך. לא הייתי יכולה להרשות את זה לי ולמשפחתי. בגילנו עוד לא גמרנו לשלם משכנתא והילדים הגדולים עם ההוצאות הגדולות. זה בלתי אפשרי. 

ביקשתי מעוה"ד לצאת והיא אישרה לו. 

" גבירתי הסמלת. אני מתנצלת מעומק הלב על החוצפה שלי. מעולם לא היתה לי בוסית ומפקדת כל כך חכמה והגונה" התרפסתי "אני לומדת ממך כל כך הרבה כל יום. בבקשה תאפשרי לי להמשיך לרכוש ממך ידע וחוכמה. אני מוכנה לעשות הכל". 

"נראה שזאת התנצלות כנה" אמרה הילדה הסמלת "אני רוצה להבין מה את מתכוונת שאת אומרת הכל".

"אני מוכנה לבצע כל מטלה שתטילי עלי. כל שליחות. אפילו לכבס לך את הבגדים או לבוא לסדר לך הבגדים בארון אם את צריכה. כל דבר".  

"זה לא מעניין אותי" היא אמרה בקוצר רוח "יש לי עוזרת שעושה הכל. אבל לפעמים אני אוהבת לקבל פוט מסאז. זה יכול להיות נחמד אם זה יהיה לי זמין לי גם בעבודה". 

"בטח" השבתי במהירות אשמח לעזור לך, סליחה לסמלת, לפרוק קצת לחצים מהעבודה הרבה המוטלת עליה" המשכתי להתחנף. 

"אז למה את מחכה" היא שאלה. 

"עכשיו?" שאלתי. 

"בטח. עכשיו זה זמן מצוין" 

כרעתי לרגליה והורדתי את נעליה בעדינות בעודי מעסה את רגליה היא שיחררה באינטרקום את עורך הדין ואמרה לו שהחליטה להשאיר אותי לתקופת ניסיון. 

כל כך שמחתי שאפילו בלי לשים לב התחלתי לנשק את רגליה. היא הביטה בי בהתנשאות ואמרה "תמצצי גם את הבהונות. תחשבי עליהן כמו זין קטן שאת נהנית למצוץ". 

ביצעתי את הוראותיה.

זה לא סיפק אותה. "רק לפני שניה הייתי קרובה לפטר אותך. אני מרגישה שאת לא מפנימה את ההזדמנות שאני נותנת לך ובטח שלא מתחנפת מספיק". 

"סליחה הסמלת, אני מתנצלת, אני כל כך נהנית לנשק את כפות רגלייך. הן כל כך אלגנטיות ואיכותיות. ממש כמוך". 

"תגידי את זה תוך כדי שאת מוצצת את הבוהן" היא אמרה בקור. 

ביצעתי. אבל זה יצא כמו המהום בלתי מובן. 

היא צחקה. "איזה סתומה את" היא הטיחה בי בבוז בעוד אני מוצצת את אצבעותיה. "טוב. נמאס לי ממך עכשיו. אולי אני אקרא לך עוד פעם בהמשך היום. תחזרי למטלות שלך ותכנסי שוב בסוף היום עם רשימת הדברים שאת מתנצלת עליהם.

זה הפך לטקס קבוע בצהריים שאני נכנסת אליה לעשות לה פוט מסאז, לנשק את רגליה ולמצוץ את אצבעותיה. "זה ממש סטרטאפ הפוט מסאז שאת עושה לי עם הפה" היא אמרה באחת הפעמים. צריך להמציא לזה שם. אולי ראשי תיבות. כמו בצבא. פמפ. פוט מסאז פה. זה בעצם גם מה שאת עושה. פאמפ. שואבת לי את האצבעות". היא התלהבה מהיצירתיות של עצמה. מעכשיו תכניסי לי ליומן כל יום פאמפ איתך. "בטח הסמלת" השבתי תוך שאני מלטפת ומערסלת את כפות רגליה בחזה שלי.