זכות לתת שרות – חלק שני

כל הסיפור : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9, חלק 10, חלק 11, חלק 12 ואחרון

שיינא-

שיינא נכנסה למיטה, מתהפכת, לא מצליחה להירדם. השיחה חזרה אליה שוב ושוב. היא לא הבינה מה היא עשתה. אולי בעלה אכן צדק, והיא לא צריכה לצאת לעבוד?!

אולי צדק מי שאמר, שנשים, תפקידן לגדל ולחנך, ולהשאיר את עול הפרנסה על הבעל?! אבל כ"כ טוב לה במרפאה. המטופלים, הצוות, אפילו המנהלת שחששה ממנה, כולם כ"כ נחמדים אליה.

היא קמה בבוקר בהחלטה. היא הגיעה למרפאה, המעטפה של משפחת וייס מחכה לה מתחת למקלדת, ממש כמו שסוכם. תוך דקות ספורות, כל הניירת היתה כבר מוכנה בתוך המעטפה, חתומה, מוכנה לבדיקת השמיעה. היא השאירה את המעטפה בתיבת הדואר יוצא ללקוחות, וחזרה למקומה. מהטלפון היא התעלמה לאורך היום. היא ראתה שהיו לה שיחות מהמספר של אבי וייס, היא העדיפה לא להתייחס. כשהיא קלטה אותו נכנס למרפאה בזווית העין, היא שקעה בשיחה מדומה עם מטופלת בטלפון, מניחה את המעטפה על השולחן, ללא יכולת להתייחס אליו. היא הרגישה הרבה יותר טוב עם עצמה ככה. היא פה כדי לתת שירות לחולים ולמשפחות, ולא לניהול שיחות בטלות איתם. היום עבר עליה עמוס, שיחה רדפה שיחה, רופאים והדרישות שלהם, המטופלים והדרישות. היא סיימה את משמרת הבוקר, ופנתה לצאת הביתה. היא שמה לב לגבר שמחכה בחוץ…

אבי-

הוא התחבט עם עצמו, למה הוא התקשר שוב? למה הוא היה צריך את זה? אבל זה היה חזק ממנו, הוא הרגיש שסוף סוף מישהי מבינה אותו. ממש כאילו הם מכירים שנים ארוכות.

ואז בבוקר זה היכה בו- היא לא התקשרה להגיד שהטפסים מוכנים, גם לא ענתה לשום שיחה שלו, מה הוא חשב לעצמו?! שיינא היא מזכירה בסניף קופ"ח, היא לא חברה, היא נותנת שירות. הוא חייב לה התנצלות, זה הכל. הוא רק יתנצל על שאולי גרם לה לעוגמת נפש, בוודאי שזו לא הייתה הכוונה שלו.

הוא ראה אותה נעמדת במקומה, מיישרת את החצאית, מעיפה מבט אחרון בשולחן המסודר שהשאירה אחריה. הוא לרגע החסיר פעימה, אסור לו להתבלבל לרגע. ואז היא יצאה החוצה, הוא שם לב שהיא הבחינה בו והיססה לרגע.

"סליחה, אני יכול לגזול רגע מזמנך?" הוא שאל, מקווה שהקול שלו לא רועד יותר מדי.

"אני מצטערת, אני ממהרת הביתה" היא ענתה "אתה יכול להיעזר בכל אחת מהמזכירות שנמצאות בפנים".

"אני לא צריך כלום, את סדרת לי כבר את הכל, רק רציתי להתנצל". היא עצרה לרגע, משאירה את המבט שלה נעוץ ברצפה "אין לך על מה להתנצל, יום טוב". היא מיהרה ללכת, משאירה אותו מאחור, מרגיש טעם של החמצה מרה. אבי לא ידע מה עוד הוא יעשה כדי לפייס אותה. הוא הרגיש עמוק בבטן, שהיא נפגעה, והוא יודע שהוא אחראי לזה. הוא פנה לביתו, מהרהר בדרך.

עבר כבר חדש, הבדיקה של הבן שלו יצאה תקינה. מדי פעם הוא היה עובר ליד המרפאה, מנסה להגניב מבט, לראות אם שיינא נמצאת, אבל הוא לא יצר קשר. גם אם לעיתים היה מביט בה מרחוק. מביט בתנועות שלה, בחיוך הנפלא שלה שהיא מגישה לכל אחד. בנועם הליכותיה, שכ"כ קרנו ממנה. כ"כ שונה מהאישה אתה הוא חי. הוא היה בטוח שהיא מרגישה בו מתבונן בה. אבל היא מעולם לא הראתה סימן.

שיינא-

לילה נטול שינה עבר עליה. הבת שלה חולה, לילה של התקפי שיעול חזקים. כיאה לעובדת קופת חולים, היא ארזה בבוקר את הקטנה במעיל חם, והלכה איתה לעבודה. מה יותר פשוט מזה, היא תעבוד והקטנה תקבל טיפול מהרופאה ואח"כ תישאר לידה לנוח. דלקת גרון אובחנה, אנטיביוטיקה נקנתה, ושיינא חזרה לעמדה שלה, לתת שירות. הבת שלה שיחקה לידה, ופתאום ברגע אחד של היסח הדעת, היא נעלמה לשיינא משדה הראיה. שיינא קמה ממקומה, קוראת לבת שלה, אבל לא נשמעה תגובה. הצוות מסביב, ששם לב ללחץ שהתחיל, התגייס לעזור. הבניין גדול, שלוש קומות של מרפאות ומשרדים, לאיפה הקטנה נעלמה? מספר דקות שנדמו לשיינא כמו נצח, עברו עד שהיא חזרה. נותנת את כף ידה הקטנה, לגבר זר, שהוביל אותה הישר לידיה הבטוחות של אמה. גבר זר? שיינא שאלה את עצמה. ככל שהם התקרבו, והיא כבר רצה לחבק את בתה, הפנים שלו היו לה מוכרות. בתוך הלחץ וההמולה שסביבה, היא הבינה, זה היה אבי וייס.. מאיפה הוא הגיע עכשיו? ואיך מכל האנשים, דווקא הוא היה זה שהחזיר את הקטנה אליה? לא היה לה זמן למחשבות, הקטנה נראתה לה שמחה על שחזרה, החום כבר ירד לה, והיא מיהרה למשחקים המפוזרים ליד חדר רופא הילדים.

"תודה" שיינא הביטה על אבי "אתה לא מבין כמה דאגתי לה".

"בשמחה, כיף להיות במקום הנכון, כשצריך וניתן לעזור" הוא חייך.

"איפה מצאת אותה?"

"היא ירדה במדרגות, לחפש קצת תעסוקה, בדיוק נכנסתי וראיתי אותה". שיינא עוד התחבטה בשאלה, איך הוא ידע לאיפה להחזיר אותה. הבת שלה לא מספיק מכירה את המקום, ובטח לא ידעה לכוון אותו לאן להביא אותה. המבט שלה הסגיר את השאלה.

"תראי, הייתי כאן הבוקר, ראיתי אותך נכנסת איתה למרפאה. החיוך שלה כ"כ דומה לחיוך שלך, שכשראיתי אותה במדרגות, היה לי ברור שזו הבת שלך". שיינא הסמיקה "טוב, נראה לי שאני צריכה ללכת לבדוק שהיא בסדר. שוב תודה".

אבי-

רק כדי לראות את החיוך של שיינא, כשהיא ראתה את בתה הקטנה, או כשהיא הודתה לי, היה שווה את הביקור בקופת חולים. המבט שלה בעיניים, החמימות שנושבת ממנה. אולי עכשיו כשהתחלפו היוצרות, והיא תרגיש קצת שהיא חייבת לו תודה, הוא יוכל לפתוח איתה בשיחה… אבל לא היום, היום הוא יתן לה להיות עם הקטנה. לכל דבר, הזמן שלו.

ימים יגידו.