זכות לתת שרות – חלק אחד עשרה

כל הסיפור : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9, חלק 10, חלק 11, חלק 12 ואחרון

אבי-

עבר כבר שבוע. הוא אף פעם לא היה מאלה שסופרים ימים ושעות, אבל הפעם המצב היה שונה. אחרי המפגש הסוער שלהם בצימר, הוא פחד לראות את שיינא. הוא פחד ורצה באותה נשימה. רק לראות אותה, לראות שאחרי השיחה שלהם היא עוד בסדר, שלא התחרטה, שלא נפגעה. אבל הוא לא יצר איתה קשר, מפחד מהדחייה שלה. הימים עברו, והוא כבר כמה למבט שלה, מדמיין את מגע האצבעות שלה על פניו, את מגע ידו על עורה החשוף. מדמיין את השדיים שלה מולו… זקפתו מתעוררת לחיים, ואיתה ההליכה לסניף קופת החולים נהיתה קלה יותר. הוא מצא איזה אישור שצריך להגיש, איזו בקשה ישנה מהרופא ששכח לטפל בה.

הוא נכנס לסניף, מביט בה מהצד, רואה את גופה רכון קדימה, לטפל במטופל הבא שרק יבקש. הוא רוצה לבקש.

הוא נגש לעמדה הקטנה, מחכה בסבלנות לתורו. הסומק שמציף את לחייה מסגיר את ההתרגשות שלה, אבי מאושר.

שיינא-

שבוע עבר, שבוע שלם, והוא לא הגיע ולא יצר שום קשר. בטח התחרט, היא חושבת לעצמה. היא הרי התנהגה בצורה כ"כ לא מכובדת, כ"כ לא מתאימה לה. מה היא חשבה לעצמה, שהיא יכולה להתנהג כמו אחרונת הבנות מהרחוב?! איפה הכבוד העצמי שלה שהלך לאיבוד? ברור שהוא התחרט. שבעה ימים עברו.

ואז היא רואה אותו בזווית העין, נעצר בכניסה, בטח בודק למי אפשר לגשת חוץ ממני, היא חושבת בשקט, משימה את עצמה כלא רואה אותו. אבל הנה, הוא עומד ליד העמדה שלה, מחכה. היא מרגישה את הרעד הקל באצבעותיה, את הסומק שמציף אותה מבפנים ובחוץ. היא לא עוצרת את זה, היא לא יכולה לעצור.

אבי מתיישב מולה, מגיש לה את הכרטיס המגנטי והטופס שזקוק לחתימה. ועוד משהו, עוד דף קטן לבן, כתוב בכתב יד:

בבקשה, אל תדחי אותי. היה לי טוב איתך אז, תני לי בבקשה עוד הזדמנות, הפעם נעשה את זה לאט, כמו שצריך.

היא מרימה עיניים מהמחשב, מסתכלת על אבי לתוך העיניים החכמות, לראשונה מרגע שנכנס. אי אפשר לטעות במבט הרעב שלו.

"בואי נמצא מקום של שקט, יש לך אפשרות לצאת להפסקה כמה דקות?" התחינה בקולו, הרצון שלו להיות איתה קצת לבד, מהפנטים אותה. היא מחשבת ימים בראשה, מתלבטת מה להגיד, אם בכלל.

"אבי, זה לא רעיון טוב עכשיו" היא אומרת בשקט, ממשיכה לתקתק במקלדת את הרצון לאישור הטופס עבורו.

"שיינא, אני רוצה שנדבר, אני רוצה להרגיש אותך, לדעת שאנחנו בסדר" הוא כמעט ונוגע בה, אך תופס את עצמו בזמן.

"אבי, אני לא יכולה עכשיו!" הנחרצות בה היא אומרת את הדברים מקימה את אבי ממקומו.

"כשתרצי" הוא מפטיר לה מאוכזב ויוצא בצעדים כושלים. שינא ממהרת אחריו "אדון וייס" היא קוראת לו "שכחת פה משהו". אבי נעצר ומסתובב אליה.

"בא רגע" היא קוראת לו, והולכת הצידה, אל מסדרון קטן וצדדי, שנראה מוביל שלום מקום. "לפעמים בחיים, יש מצבים בהם לא מתאפשר לנו להיות ביחד" היא מנסה להסביר את עצמה.

"למה, כי אין חדר פנוי? אז בואי אלי הביתה, אין אף אחד אצלי" הוא כמעט מתחנן, מריח אותה קרוב כ"כ. הדי הבושם שלה אופפים אותו.

"לא, אל תקשה עלי. זה פשוט לא יכול לקרות עכשיו. אוף תנסה להבין לבד" היא משפילה מבט ומסמיקה שוב, הסומק כ"כ יפה לה, הוא חושב.

אבי-

הוא מתחיל להבין, לפחות הוא חושב שהוא מבין. "גם עם בעלך זה לא יכול להיות עכשיו?" הוא שואל בהיסוס, מקווה שהשאלה לא תפגע בה. נראה ששיינא נרגעת "או, למרות שאתה גבר, אתה מסוגל לחשוב" היא מחייכת אליו. "יש עוד לפחות שבוע עד שזה יהיה רלוונטי. אז אתה משוחרר מפה, יכול ללכת, אני לא יכולה לתת לך שום דבר ממה שאתה חולם". שיינא פנתה ללכת חזרה כששמעה את קולו של אבי.

"הי, מבחינתי אפשר לשבת ולדבר כמה דקות, אם זה בסדר מצידך" הוא מקווה שזה יהיה בסדר מצידה, רק לשמוע אותה…

"טוב, אבל תחזור עוד שעה, אז יהיה לי זמן וכנראה חדר ריק" הפעם היא ממשיכה לעמדה, ואבי עומד ומביט בה מתרחקת ממנו, מדמיין את גופה העטוף בבגדים, ערום מולו, את התחת הקטן שמתרחק ממנו, צמוד לאברו המתקשח.

הוא חוזר אחרי שעה, שקית קטנה בידו. שיינא מסמנת לו שיחכה בצד, במסדרון הקטן ממקודם. חמש דקות והיא כבר לידו, מובילה אותו לחדר קטן, משרד ריק. הוא מניח על השולחן את השקית הקטנה.

"רציתי להביא לך משהו, אשתי כשהיא במצב כמו שלך, היא תמיד אוהבת עוגות שמרים. מקווה שגם את אוהבת עוגות שמרים, בלי קשר למצב" הוא התחיל להסתבך עם המילים ועצר את עצמו "סליחה, לא התכוונתי".

"זה בסדר, שניה אני אביא קפה או משהו" שיינא חזרה אחרי רגע, עם שתי כוסות מהבילות בידיה "נשתה ביחד, יש פה עוגות שמרים שמישהו הביא לי, תתכבד" היא חייכה אליו.

השיחה קלחה, על ענייני היום, המשפחה, העבודה. הם שמרו כל הזמן על מרחק נגיעה בטוח. שבטעות לא יפלו גם בזה.

"טוב, נראה לי שאני אלך" אבי נעמד, פונה ליציאה מהחדר. במין אינסטינקט, הוא הגיש לשיינא את היד לקום, וזו לקחה את היד המוצעת לה. לא חושבת לרגע.

"סליחה, אני לא יודע מה חשבתי" שניהם מלמלו ביחד "אני…" המילה נשארת תלויה באוויר החדר כשהם התחברו ביניהם. אבי אוסף אותה אליו, מרגיש את המבוכה והרצון. היא מחזירה לו חיבוק, מנסה לסגור את ידיה מאחורי גבו הרחב. הוא מרגיש את הדופק שלה פועם קרוב לשלו, את השדיים שלה נמחצים אל לוח ליבו. הידיים של אבי חוקרות את גופה העדין, רק מעל השמלה, ממששות את תווי הגוף המדהים הזה. הוא נוגע בבד השמלה, ומדמיין את המקלחת מהשבוע שעבר. הזין שלו מתעורר לחיים, לא מבין את מורכבות היום הזה.

שיינא-

יש דברים שהם מעבר לשליטה שלנו. יש דברים שקורים כי ככה. את זה היא כבר למדה. אבל למה אבי הגיש לה את היד? למה היא נענתה? למה היא לא יכולה להפסיק? למה ולמה. והיא רק רוצה להרגיש טוב יותר. עם בעלה, כשהיא נידה, היא בקושי מדברת, מחשש שמא… לא שהם עושים יותר מדי כשהיא לא נידה, אבל בזמן הנידה, הם ממש שני זרים בבית אחד. ועם אבי, הכל שונה. היא פשוט לא שולטת בעצמה, וכבר לא אכפת לה, כנראה.

"אבי, אני…" היא מתחילה במשפט אבל פיו סוגר עליה, היא מרגישה את השפתיים שלו על שפתיה, את החום שלו עליה, כמה שהיא הייתה רוצה להרגיש יותר… היא מתמסרת כולה לנשיקה שלו, למגע הטוב.

במח שלה, יש שדון קטן שמזמזם לה- תהני כבר, תמשיכי הלאה. למה את עוצרת את עצמך? מישהו ידע?

ולידו המלאך השומר שלה מנקר- מה את עושה? את נ ש ו א ה!! את נ י ד ה !!

היא משתיקה את המלאך, היצר גובר, היא נהנית מכל רגע, מכל חיבוק ונשיקה, מכל מגע של אבי בה, אפילו שזה רק מעל השמלה. אבי מנסה לשלוח יד אל תוך השמלה, להרים אותה מעט, לגלות את הגרביון השמרני, את נפלאות גופה. "אבי, לא. זה מספיק ככה" היא ממלמלת בשקט, תוך נשיקה מסעירה. מחזירה את ידיו אל מותניה הצרים, מעל הבגדים.

"מתי יגיע ההמשך?" הוא שואל בקול מסוקרן "הוא חייב להגיע".

"אם הוא יגיע" היא עונה בשקט "הוא יגיע".

"אני לא אשאל לזמן הטבילה שלך, זה הזמן שלך עם בעלך. אבל, אחר כך, זה הזמן שלי"

"אני לא רוצה להבטיח"

"ששששש" הוא מניח אצבע על שפתיה הרכות, שולח אגודל ללטף את הלחי הסמוקה "אל תכנסי להבטחות על יום מדוייק, פשוט תסכימי להבטיח לזרום"

שיינא מורידה את הלחי אל היד החמה, מניחה ראשה על כף יד פתוחה, שמחכה לקלוט אותה. "מאיפה נפלת עלי ככה?" היא מביטה באבי בשאלה.

אבי רק מחייך אליה בחום, נושק על שפתיה "זה לא משנה מאיפה, מה שחשוב זה שאני פה עכשיו, מוכן לחכות לך עד שתרצי אותי לפחות כמו שאני רוצה אותך".

אבי-

הוא לא מאמין למשפט שיצא הרגע מפיו, הוא כ"כ התכוון לכל מילה, הוא כ"כ רוצה אותה, והלוואי שהיא תרצה אותו גם אפילו רק חצי הדרך. רק שתסכים כבר להתמסר לו. כמה הוא חולם על הרגע שזה יקרה באמת. אבל לא היום, לא עכשיו. הוא יחכה לה בסבלנות, עד שתהיה טהורה, בשבילו.

"שיינא יקירתי, הקפה כבר מזמן התקרר, ואני יכול להשאר כאן עוד הרבה זמן, אבל נראה לי שאת צריכה לחזור לעבודה, לא?!" הוא בעצם רצה להגיד רק- אם תשארי פה, אני כנראה אראה לך משהו קטן ממה שנחווה כשנהיה ביחד מרצון, אבל הוא עצר עצמו ממש לפני. יודע ובטוח כי זה רק יגרום לה לסגת אחור. הוא יחכה לה בסבלנות, עד שהיא תהיה מוכנה.

אבי מחכה בזמן ששיינא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה. הוא סופר עד עשר בשקט ויוצא בזהירות, שלא ישימו לב. הוא מעיף בה מבט אחרון לפני שהוא יוצא, היא כבר שקועה בחזרה בעבודה, תור ארוך נשרך מולה, ובאותו חיוך שבו היא קבלה אותו לראשונה, היא מקבלת עכשיו את האשה הנחמדה. הוא יוצא אל הרחוב ההומה אנשים. אף אחד לא מביט בו במבט שני, לא יודע מה עובר עליו עכשיו. תקתוק אצבעותיה של שיינא במקלדת מלווה אותו עוד זמן ארוך, כמו מגע האצבעות שלה בו.