זכות לתת שרות – חלק שישי

כל הסיפור : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9, חלק 10חלק 11, חלק 12 ואחרון

שיינא-

עבר שבוע, המגע של אבי עוד מורגש לה היטב. היד צורבת במקום בו נגעו אצבעותיו. הלחי מאדימה מסומק, כל אימת שהיא מביטה במראה. כמה שהיא ניסתה להדחיק את הרגשות שלה כלפיו, הם צפו יותר ויותר. שבוע, 7 ימים, 168 שעות. היא מסתכלת מדי פעם אל הכניסה למרפאה, תוהה אם הוא יפתיע אותה שוב, ויכנס סתם. לקראת סוף המשמרת שלה היא מחליטה לקחת יוזמה. היא מחייגת אל המספר שלו, אין תשובה. בניסיון השני, עונה לה קול של אשה "שלום, אפשר לעזור?"

"שלום, אני מחפשת את אבי וייס" שיינא אומרת בקול  רועד.

"זו אשתו, הוא לא יכול לדבר כרגע" הקול נשמע בוטח בעצמו.

"מדברים מקופת חולים מכבי" הקול שלה נשבר לרגע, מהוסס "זה לגבי הילד הקטן, הרופא שואל מה שלומו?" שיינא קיוותה שאשתו תבלע את התירוץ, ממתי המזכירה מתקשרת בשם הרופא…

"תודה על ההתעניינות, הוא בסדר גמור. אבל אם אני כבר מדברת איתך, אני צריכה עזרה".

"בשמחה, מה אפשר לעזור?" הקול שלה חזר לעצמו, לעזור למטופלים, בשביל זה היא פה.

"בעלי עבר לפני יומיים ניתוח חרום, רק אמרו לנו לסדר את האמבולנס עם קופת חולים". שיינא לרגע אחד לא נשמה "אבל הוא בסדר? איזה ניתוח זה היה?"  שרק אשתו לא תשים לב לרעד בקולה.

"הוא בסדר, אפנדציט קטן ומיותר" ענתה אשתו בציניות. הנשימה חזרה אליה, אבי סובל בבית חולים, והיא מרשה לעצמה לחשוב שאולי הוא יפתיע אותה.

"אין בעיה, אני אסדר לכם את האישורים, באיזה בית חולים הוא נמצא?" היא שאלה במקצועיות. מוציאה מהמחשב את הטפסים הנדרשים, שולחת עבורם את כל האישורים.

 

אבי-

הוא שוכב כבר יומיים בבית חולים, מתפלל שאשתו תיעלם לקצת זמן, והוא יוכל להתקשר לשיינא. הוא רצה לשמוע את קולה שוב, לפחות לשמוע אם הוא לא יכול ללכת לראות אותה. הוא עוד מרגיש את משקל הראש שלה בידו. מגע ידיה העדינות בו. אוף, אם רק היה יכול לדבר איתה. ואז צלצול טלפון, אשתו מיהרה לענות, נהנית מזה שהיא פתאום שולטת לו על הנייד. הוא מיד הבין שזו שיינא, מתפלל בשקט בליבו שאשתו לא תחשוד בשום דבר. זה נראה שהשיחה ביניהן קולחת היטב, שיינא כמובן התנדבה לעזור באישורים והכל. הפסקת צהריים, אשתו ירדה לרגע לקנות לה משהו לאכול, הנייד בהישג יד.

"שיינא" הוא נרגש לשמוע את קולה.

"אבי, איך אתה מרגיש?" היא שאלה, מתרגשת מהשיחה הלא צפויה.

"אוף, מותר לי להיות חוצפן? עבר שבוע וממש, אבל ממש בא לי לראות אותך".

"זה לא חוצפה, פחדתי שרק אני מרגישה ככה". היא נרגעה, זה הדדי "כל השבוע חשבתי על מה שקרה, אני פחדתי שאולי הלכנו רחוק מדי, וזה קשה לך, ולכן נבהלת ולא חזרת" היא אמרה את זה מהר, פוחדת שהשיחה תתנתק לה, והוא שוב יעלם.

"אוי, שיינא, שיינא, אם רק היית לידי עכשיו.." הוא לא הספיק לסיים את המשפט, ותקתוק העקבים של אשתו נשמע מתקרב. "אני חייב לסיים את השיחה, נמשיך אותה בהזדמנות" הוא עוד הספיק למחוק את השיחה מרשומות הנייד לפני שהיא נכנסה לחדר.

"אולי תלכי קצת הביתה לנוח?" הוא ניסה לשאול. לא מתאים לה להפסיק את סדר היום שלה בגללו, זה נראה לו חשוד מדי.

"רציתי לשאול אותך, בדיוק עכשיו רחלי אחותי התקשרה, אתה זוכר שדברנו על חופשת סקי שלה עם חברות?" היא שאלה בקול מתוק, מתוק מדי.

"אז אחת ביטלה לה מקודם, והם נשארו עם מקום מיותר, שהם התחייבו עליו כבר. אתה משתחרר היום אחה"צ, מה אתה אומר, אולי אני אצא איתה עוד יומיים? זה רק לשלושה ימים. לא תשים לב, ואני כבר אחזור". כמה שאבי חיכה לזה, ממש מתנה משמים הרחלי הזו. הוא ניסה לא להראות לה שהוא מאושר מפסק הזמן ממנה, שהוא כ"כ משווע לו כבר.

"אם הרופא חושב שאני אוכל להסתדר, אז אין בעיה. הכי מפרגן לך בעולם חופשת בנות" הוא חייך אליה.

 

 

שיינא-

עברו כבר יומיים מאז השיחה עם אבי. היא דואגת לו, אבל לא יכולה להתקשר שוב, שלא יראה מוזר מדי. ואז הוא התקשר.

"שיינא. שלום. "השתררה שתיקה לשניה מיותרת, מביכה. "אני חייב לך התנצלות".

"לא, אתה לא צריך להתנצל, איך אתה מרגיש?" היא נרגעה, הוא נשמע בסדר. השיחה נמשכה דקות בודדות, במין ריקוד בין שניהם, כל אחד מדבר, שואל, מחכה לתשובה, מפחד להגיש משהו לא נכון.

"שיינא, אפשר להגיד הכל?" אבי שאל, מתחנן שהיא תגיד כן.

"מה אתה רוצה להגיד?" היא שאלה בתשובה.

"אני לבד בבית, אשתי טסה לחו"ל, בא לך לקפוץ לקפה? רק קפה. מבטיח". שיינא לא ידעה מה לענות, היא בחיים לא עמדה בסיטואציה כזו. מה עונים, מה נכון לענות.

"אני אבדוק אם אני יכולה לצאת קצת מוקדם. נהיה בקשר" היא נתקה את השיחה, מרגישה את פעימות לבה. החשש מלהיות עם אבי באותו בית, גרמו לה להסס בתשובה. היום המשיך, והיא רק חשבה על אבי, שוכב לבד בבית, אחרי ניתוח. הלב הטוב שלה לא נתן לה להשאיר אותו ככה. היא התקשרה אליו, עדכנה שהיא מגיעה, אבל ממש רק לביקור חולים, לא שום דבר מעבר. היא יצאה מהעבודה, פונה לכיוון ההפוך מהבית שלה, צועדת בחשש על המדרכה. נקישה קלה בדלת, הוא כבר עמד בפתח, כאילו חיכה לה מאחורי הדלת.

"שלום" היא אמרה במבוכה, נכנסת לסלון ומשאירה את הדלת קצת פתוחה. שיינא התיישבה על הספה הבהירה, סורקת סביבה את הבית. הוא היה כ"כ שונה מהבית שלה, הרבה יותר יפה ומודרני, מרוהט בטוב טעם. מראה יוקרה מכל פינה. על השולחן עמד בקבוק מיץ טבעי ושתי כוסות, ומגש עוגיות מפנקות. אבי מזג לה מהמיץ, והתיישב על הספה מולה, מביט בה במבט רעב.

"אז איך אתה מרגיש?" היא התחילה, שמה לב למבט של אבי עליה. אולי לא הייתי צריכה לבוא, היא חשבה.

"עכשיו, יותר טוב. תודה שבאת" אבי חייך אליה, והעיניים שלו זהרו מולה.

 

אבי-

הוא לא האמין שהיא כאן, אצלו בבית. מה היה רוצה לעשות פה איתה, מזל שהוא עדיין לא במיטבו, כך שהוא ימשיך רק לדמיין.

"רציתי לספר לך סיפור" הוא מתחיל "סיפור על נסיך ונסיכה, על הזמן שלקח להם להבין שהם לא יכולים לחיות אחד בלי השניה". הוא מפסיק לרגע, מתקן את זווית הישיבה שלו על הספה "אבל אני לא רוצה שתברחי לי מפה, אם תשמעי מה יש לי לספר". התעוותות של הפנים שלו, גרמה לה לקפוץ ממקומה "מה קרה?".

"כואב לי קצת, זה הכל" הוא נאנח לרגע.

"להביא לך משהו להקל על הכאב?" היא שאלה בלחץ.

"תודה, יש אופטלגין על המדף במטבח, את תראי" היא מיהרה למטבח, מוצאת מיד את האופטלגין. היא חזרה לסלון עם הכדור ביד אחת, מגישה לו אותו. אבי בלע את הכדור "זהו? יש עוד משהו להקל?" .

"נשיקה…" אבי אמר והסמיק. כמה שהוא רוצה נשיקה עכשיו. שיינא עמדה כ"כ קרוב אליו, הוא יכל להריח את הריח שלה באפו, יכל להגיש יד קטנה ולחוש אותה. אבל הוא לא רצה לעשות שום צעד פזיז. שיינא התיישבה ליד אבי על הספה, מסדרת את הכרית מאחורי גבה. היא לקחה את ידו בידה, כמה שהיא התגעגעה לזה, ונשקה לידו. אבי קרב אותה אליו בעדינות, מעביר את ידו מאחורי גבה "תתקרבי קצת, לא יקרה כלום, מבטיח" הוא לחש לה. שיינא התקרבה רק קצת, מקרבת את פניה אליו, מרגישה את הבל נשימתו על פיה. הנשיקה היתה הרבה יותר טובה מכל מה שאבי דמיין. השפתיים שלה היו רכות כ"כ, תמימות כ"כ, שהוא פחד להפסיק. הוא עצם את עיניו, מתמסר לשפתיים שלה, שיעשו בו כרצונן.

 

שיינא-

אין לה מושג מה קרה לה. כאילו כח נסתר הזיז אותה ממקומה, הפיח בה כוחות מוזרים לא שלה. היא, שאפילו עם בעלה לא מתנשקת ככה, אלא רק במיטה, בחושך. מה נכנס בה?  את הרחש בתחתית הבטן היא השתיקה, אין לה זמן עכשיו להתעסק גם בזה. עכשיו היא כולה בנשיקה, במבט הנוקב של אבי עליה, ביד שלו המלטפת לה את הגב, בתחושה הטובה הזו, שהיא חלק פעיל ממנה. החדר הסתחרר סביבה, היא הרגישה איך היא נהיית קלה ומרחפת. היד של אבי כבר נעה עליה, מרפרפת מעל החולצה שלה, נוגעת לא נוגעת בחזה השופע. האוויר שזז לידה, היה טעון באנרגיות רבות כל כך. היא כבר כמעט דמיינה את מה שעלול לקרות… אבל אז היד של אבי נהייתה כבדה, וכמו הפריעה לה לרחף. היא זזה ממנו קצת, מנתקת את עצמה ממנו. היא פתאום הביטה בו כאילו היה אדם זר, בעצם הוא עדיין אדם זר. היא קמה ממקומה, מסדרת את החצאית.

"קרה משהו? עשיתי משהו לא בסדר?" אבי שאל.

"אתה בסדר גמור, אבי, זה היה חד פעמי, נכון?" היא אמרה בלחץ.

"ברור שחד פעמי" הוא ענה, ובליבו חשב, ברור שזה חד פעמי, כמו הפעם הבאה, שתהיה טובה יותר, מסעירה יותר. הדלת שנשארה פתוחה מעט, נטרקה עם הרוח, והקפיצה אותם.

"אני צריכה ללכת" שיינא מיהרה ליציאה, מעיפה מבט אחרון באבי.

"אני אבוא לביקורת השבוע במרפאה, את תהיי?" שיינא ירדה במדרגות, אבי לא שמע את תשובתה.

Loading

מחשבה 1 על “זכות לתת שרות – חלק שישי”

  1. כתיבה מיוחדת במינה, במינה. שפה עשירה, את בונה בצורה נפלאה את המתח ביניהם, את ההתקרבות ואת הנסיגות, מתעכבת על הלבטים, על המצפון שדגדוגו מוכר לכל מי שטעם מהפרי הזה. גם הריגוש שנבנה בתוכי, כקורא, מתרומם (תרתי משמע) עם קצב הסיפור. תמשיכי כך.

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)

דילוג לתוכן