זכות לתת שרות – חלק שביעי

כל הסיפור : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9, חלק 10, חלק 11, חלק 12 ואחרון

_שיינא

_{הבוקר היא הגיעה מוקדם מהרגיל למרפאה, הדרך פתאום קפצה לה. העמדה כבר מסודרת, ואז מגיע טלפון מהמנהלת "הי שיינא, מיכל המזכירה של מרפאת מומחים חולה, תוכלי לעלות בבקשה למעלה להחליף אותה בשעות הבוקר?"}

_{"ברור" שיינא עונה בשמחה "תמיד כיף קצת לגוון בעבודה, ולא לראות רק ילדים חולים".}

_{"תודה רבה. ידעתי שתסכימי". שיינא מכבה את המחשב וממהרת לקומה העליונה, לבדוק שהחדרים מסודרים לרופאים, שהכל מוכן לעוד יום עבודה. היום זורם לו אחרת ממה שהיא רגילה, אנשים מבוגרים מסתבר, שונים מילדים חולים. היא מרימה את העיניים מהמחשב רק כשהיא מרגישה שמישהו מסתכל עליה.}

_{אבי. הוא עומד לו ליד חדר הרופא ומסתכל עליה.}

_{שיינא הורידה את המבט, מרגישה את הסומק בלחייה, כבר עבר שבוע, היא לא מאמינה.}

_{העומס במרפאה גורם לה לעבוד ולא לחשוב על אבי, וטוב שכך. היא מרגישה איך הידיים שלה מרחפות על המקלדת, איך החיוך לא מש מפניה.}

 

_אבי

_{אבי עבר בקומת הכניסה וראה ששינא לא במקומה, לרגע אחד הוא רצה להסתובב וללכת. הוא קבע את הביקורת בכוונה בשעות שהיא עובדת, והנה היא לא.. הוא עלה לקומה השניה באכזבה, טוב, הוא יסיים מהר את הביקורת וילך הביתה. הוא מתיישב ליד דלת הכירורג, מחכה לתורו. הקול של המזכירה מגיע אליו, הוא מרים את העיניים, זה לא יכול להיות. שיינא.}

_{הוא נועץ בה עיניים, לא בשליטה שלו, זה גדול ממנו, והנה היא הרימה מבט, מחזירה לו מבט המום אבל מחייך. העיניים שלה שוחקות אליו, מסמיקות בשבילה.}

_{"אבי וייס" הרופא קורא לו להכנס לביקורת.}

_{הוא מתעכב בחדר, מתפלל שהטיפול יהיה קצר, שיהיה לו זמן לתפוס אותה לשיחה קצרה.}

_{כשהוא יוצא, היא לא במקומה, העמדה ריקה. הוא שומע את הקול שלה בדלת ליד, הוא דופק בזהירות על הדלת, שיינא יושבת על הכסא בחדר, בשיחת טלפון ערה. היא מסמנת לו להכנס. הוא נכנס וסוגר בשקט את הדלת מאחוריו. שיינא מסיימת את השיחה כעבור רגע "מה אתה עושה פה?" היא שואלת בהלם.}

_{"עבר שבוע, בקורת אצת הכירורג" הוא כמעט ומתנצל.}

 

_שיינא

_{היא מופתעת. מסיימת את השיחה מהר ונעמדת, נשענת על השולחן שמאחוריה. אבי מתקרב אליה רק קצת והיא נדרכת.}

_{"אבי, זה לא מתאים" היא אומרת בשקט.}

_{"תמיד זה לא מתאים. הזמן או המקום או בכלל. אבל מה עם מה שמתאים ללב שלי? ללב שלך?" הוא אומר בכאב, חושף את הרגשות שלו בפניה.}

_{"וואו, לא חשבתי על זה" היא אומרת לעצמה.}

_{אבי שולח יד ללטף את פניה העדינים, היא מתכווצת "אל תפחדי, תתמסרי, פעם אחת". היא לא יודעת להתמסר, לא למדו אותה איך עושים את זה. שיינא מנסה לשלוט בנשימות שלה, מרגישה איך הנשימה שלה מואצת עם כל רגע שעובר. היא מקרבת את עצמה אל אבי, מושיטה יד אל חצי מהדרך.}

_{"ככה זה טוב" הוא אומר ומחזיק את ידה בכף ידו החמה "ככה זה מתחיל". היד שלו נשלחת אוטומט לליטוף, הוא נוגע בה בעדינות, כאילו היתה בובת חרסינה שבירה. שיינא מתרפקת על היד שלו, המגע שלו חם וטוב, לא יכול להיות שזה אסור, היא אומרת לעצמה. אבי כבר ממש צמוד אליה, אין לה לאן לברוח אחורה, היא צמודה לדופן השולחן, אבל בעצם, היא לא רוצה לברוח. טוב לה. שיינא עוצמת עיניים ומרגישה שטוב לה. היא נותנת לאבי את הדרור שכ"כ חיכה לו.}

 

_אבי

_{הוא מרגיש איך שיינא מרפה מהשליטה שלה, מרפה מהרצון שלה להסגר עוד ועוד. היד שלו נעה עליה בחופשיות, בינתיים רק על מה שמגולה, הפנים, קצת מהצוואר, הידיים. המגע  שלה נעים לו, הוא יכול להמשיך ללטף אותה עוד הרבה זמן. הוא שולח יד מעל החולצה שלה, כאילו בטעות אל אזור השדיים שלה, מרגיש את השדיים המוצקות. שיינא לא הביעה התנגדות. הוא הסתכל עליה, עוצמת עיניים, לא מסתכלת לשום מקום, רק לתוכה. אבי הניח יד על הצוואר שלה, מוצא פיסת עור חשופה ומניח עליה את ידו החמה, מרגיש את הדופק המואץ פועם בצוואר. היד שלו נפתחה, מניח לאגודל להגיע עד מפתח החולצה, עד הכפתור הראשון של חולצת המדים הבהירה. הוא הכניס את האצבע בין שני הכפתורים הראשונים, מחכה לראות ששיינא עדיין לא מתנגדת. הוא פתח בזהירות את הכפתור הראשון, חושף לאט לאט את העור של שיינא לאור הפלורוסנט. אבי נשק לה בצווארה, נזהר עליה, נזהר לא לגרום לה לסגת. בנשיקות קטנות הוא כסה את צווארה, פותח כפתור שני, מנסה את מזלו עוד קצת.}

 

_שיינא

_{אף פעם היא לא חשבה שיש סיכוי כלשהו, ולו הקל שבקלים, שגבר אחר יגע בה. היא זוכרת את ההחמרות שהיא הורגלה לחשוב עליהן, את האיסורים והניסיון לחיות איתם, היא לא דמיינה שהיא תוכל לתת לגבר אחר לגעת בה, ולהנות מזה. אבל הנשיקות הקטנות האלה, האצבע החצופה הזו, גורמות לה להנאה שהיא לא מכירה.}

_{"זה כיף לי" נפלט לה, ומיד היא הסמיקה, אולי אסור להודות בזה…}

_{"מעולה, אז לא רק אני נהנה" אבי ענה לה, בין נשיקה אחת לשניה.}

_{"תעצרי אותי כשאני מגזים" הוא המשיך, אבל היא לא רצתה לעצור אותו לעולם. אבי המשיך לנשק אותה, היא הרגישה את היד שלו פולשת לתוך החולצה שלה, מרימה אותה בעדינות, לא היה בה את הכח או הרצון או גם וגם, לעצור אותו. מזל שאני עם גופיה נוספת, היא הרהרה לעצמה, מרגישה את החציצה הדקה בין היד החמה לגוף שלה. היא התלבטה אם לעצור אותו או לא, אם לתת לעצמה להיסחף, לאבד שליטה לגמרי?!}

 

_אבי

_{המחשבות רצות בתוכו, הוא משתיק אותן. הוא פשוט שם, כולו, נהנה מכל רגע, מכל שניה.}

_{הוא לא דמיין שהיא תתן לו להתקדם ככה, כל פעם היא נמסה עוד קצת. כל פעם המטרה מתקרבת. צלצול טלפון מקפיץ אותו, לשיינא לוקח שניה נוספת להתעשת.}

_{"מה חשבנו לעצמנו" היא אומרת לו בקול נוזף "אנחנו במרפאה, אמצע היום, בטח מחפשים אותי". היא מביטה על עצמה במראה הקטנה שקבועה מעל הכיור בחדר "אל תסתכל שניה" היא מבקשת.}

_{"מה קרה?" אבי נדרך "הכל בסדר?"}

_{"כן, רק שהמטפחת שלי זזה קצת, אני רוצה לסדר אותה. תעצום עיניים". אבי עוצם עיניים ופותח אותן קצת כששיינא עסוקה בסידור וקשירת המטפחת. שיער בהיר מעט מתולתל, יוצא מהמטפחת שהוסרה אחר כבוד . הוא הספיק רק לרגע להציץ, לנסות לדמיין את שיינא היפה כמו שהיא, באמת.}

_{"תני לי אני אעזור לך" הוא אומר וכבר עומד מאחוריה, מגיש ידיים לקשור. הידיים שלו אוחזות בקצות המטפחת, הוא מוריד אותה רק לרגע "את כ"כ יפה ככה" הוא אומר ברגש. נושק לשערה הבהיר, ומניח עליו בעדינות את המטפחת "עכשיו תכלאי אותו בחזרה". שיינא קושרת את המטפחת במיומנות, ביד זריזה ובוטחת.}

_{"חד פעמי וזה, אני יודע. כי הפעם הבאה תהיה טובה יותר" הוא אומר לה בחיוך.}

_{"הפעם הבאה לא תהיה בסיטואציה כזו" שיינא עונה "אם תהיה פעם הבאה" היא ממהרת להוסיף. אבי יוצא בשקט מהחדר, עושה עצמו כאילו הוא מחכה לרופא בחדר השני. הוא יושב בסבלנות, רואה את שיינא מתיישבת חזרה בעמדה שלה, מורידה את נטל העבודה מהמזכירה השניה. הוא מחייך לעצמו מרוצה ויוצא.}