זכות לתת שרות – חלק ראשון

כל הסיפור : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9, חלק 10, חלק 11, חלק 12 ואחרון

שיינא-

כששיינא נולדה, צקצקו הלשונות הטובים בחסידות, כזה שם יפה, עם כזו תינוקת מכוערת, ממש שם מחייב. גם כשהיתה בגן, תמיד ליוותה אותה הידיעה, שיש בנות יפות ממנה, הרבה יותר. רק כשגדלה והתבגרה, התחילו להופיע אצלה סימנים ראשונים, שהשם שניתן לה בינקות, הוכיח את עצמו.  היא גבהה, העור הבהיר והעיניים הירוקות, השתלבו נפלא עם שיער חום בהיר. הגוף שלה קבל צורת אשה, עם חזה מוצק ויפה, ומותניים צרות.

שיינא נישאה בשידוך לחסיד ירא שמיים, שהשקיע את עצמו בכולל, מיום ועד ליל.

פורש ממנה כל אימת שיכול. שני ילדים כבר נולדו להם, שיינא גידלה אותם באהבה רבה, אבל לבד. בעלה לא נראה בבית, לא דרש בשלומה, לא התעניין בה כלל. רק הלימוד היה בראש מעייניו. גידול הילדים ועלויות הבית לקחו מהם את מלגת הלימוד שהוא קבל, ושיינא בקשה לצאת לעבוד. בעלה הטיל וטו. אשתו לא תצא לעבוד.

הוא, שהכיר את יופיה, את מבטי הגברים עליה ברחוב, את העובדה שמיעט לארח חברים בבית, כי העיניים שלהם היו נחות על רעייתו, לא הסכים בשום פנים ואופן שהיא תעבוד בחנויות שונות, למרות שההצעות זרמו להן בטלפון.

בתה הגדולה של שיינא שוב חולה, בעלה כמובן נמצא בכולל. היא השאירה את הבן אצל השכנה ומיהרה לקופ"ח, לסניף הקרוב. תור בלתי הגיוני אצל רופא הילדים, גרם לה לשבת ממש בקצה המסדרון ליד המזכירות. בין המילים שלהן היא קלטה את המחסור בכח אדם בעבודה, את הצורך שלהן במזכירה נוספת. שיינא שמטבעה היתה נמרצת פנתה ישר למנהלת הסניף, מציגה את עצמה.

"שלום, אני שיינא וייס, חברה כאן בסניף "מכבי" הנפלא. אני מחפשת עבודה בתור מזכירה, ואם יש לכם צורך, אשמח לנסות ולעזור".

המנהלת היתה מופתעת "שמעת משהו? לא פרסמנו שום דבר. וחוץ מזה, יש לך ניסיון?"

לשיינא לא היה ניסיון, היא היתה חדורת מוטיבציה, וזה הספיק כדי לקבל שבוע ניסיון.

היא חזרה הביתה, מתלבטת איך היא תמכור את העבודה לבעלה. כשהוא חזר בלילה הביתה היא נסתה את מזלה.

"היום הייתי בקופ"ח, הם מחפשים עכשיו מישהי שתעזור להם בסניף, קצת מזכירות וכאלה" היא התחילה לאט. הוא המהם משהו לא ברור, והיא המשיכה.

"זה ממש מצווה, לעזור לאנשים חולים. ואת הילדים כבר סידרתי, אני אשים אותם אצל אחותי כל בוקר".

"יש גברים בעבודה הזו?" הוא שאל.

"לא, זה מזכירות, ואני אהיה במחלקה של הילדים. מי מגיע לשם, רק נשים וילדים חולים…" היא קיוותה שאכן כך יהיה. בתחילת השבוע היא יצאה לראשונה לעבוד.

היא עמדה מול המראה בחדר, התלבשה בחולצה הלבנה של מדי המזכירות, התאפרה קצת, ויצאה. קולו של בעלה מהדהד בראשה "כל כבודה בת מלך פנימה, את לא באמת צריכה לעבוד, את רוצה את זה".

היא רצתה את זה. היא רצתה להיות עצמאית, להרגיש שיש לה מעמד בבית, מעבר לטיפול בילדים, ולשכב עם בעלה בלילות שבת. החיים התחילו לשעמם אותה, והיא רצתה להרגיש שהיא עושה משהו עם עצמה.

השבוע הראשון עבר במהירות, שגרת הבוקר נכנסה למסלול משלה. שיינא הצליחה ללמוד את התוכנה במהירות, להתחבב על הצוות והמטופלים ואפילו בעלה לא התנגד כבר נחרצות.

שיינא היתה צריכה כבר לחזור הביתה, השעה 13, והיא הבטיחה לאחותה שהיא תגיע היום בזמן. כרטיס מגנטי הונח על השולחן עם הפניה לבדיקות שמיעה.

"תפנה בבקשה למזכירה אחרת, אני ממהרת" היא אמרה, אוספת אליה את הבקבוק מהשולחן.

"היא עסוקה, והיא גם קצת קרובת משפחה, לא בא לי שהיא תדע על הבדיקה" הוא אומר בשקט. שיינא העבירה את הכרטיס "רשום לי שכבר קבלתם אישור פעם אחת, אני חייבת את המקור כדי להוציא אישור חדש".

"אוי, זה בבית. אני יכול לחזור עוד מעט?"

"תחזור ותניח לי את זה מתחת למקלדת, אני אטפל בזה מחר" היא עונה וממהרת לצאת,

רק רושמת לעצמה את מספר הטלפון של המשפחה, לברר שאכן הטופס הושם במקום.

אבי-

אבי התרגל לעשות הכל. הוא אברך בכולל, נשוי לבחורה מקסימה ויפה, שהחליטה לעשות קריירה. הרי מישהו צריך לפרנס, לא?! אז בין העבודה שלה, מנהלת לשכה בחברת היי טק גדולה, לבין הבית, המרחק גדול.

שוב ילד חולה, הוא כבר מותש מזה. הפעם זה כנראה רציני, הופנו לבדיקות שמיעה. המזכירה כ"כ מיהרה, אבל הסכימה לעזור לו. מזל, נמאס לו לבקש טובות מאחות של גיסתו, מבטי הרחמים שלה עליו כל פעם, ממש מיצה אותם. ערב, הוא מרדים את הילדים, אשתו שוב פעם לא בבית, הפעם היא קבעה עם חברות. הטלפון מקפיץ אותו, מספר לא מזוהה. בטח עוד פעם מתרימים..

"כן" הוא עונה בלאות, עייף מיום מתיש.

"אבי וייס?" שואל אותו קול נשי נעים.

"כן, אפשר לעזור?"

"ערב טוב, זו שיינא מקופת חולים. רק רציתי לוודא שהשארת את הטופס לבן שלך על השולחן שלי". הוא לא מאמין, המזכירה התקשרה אליו?!

"כן, ברור. את תמיד מתקשרת ככה למטופלים?" עבורו זו היתה שיחה ראשונה כזו.

"האמת, אני חדשה במרפאה, וחייבת להוכיח שאני בסדר. אז אני מנסה לסדר את הכל". היא ממש התנצלה,

"מקווה שאני לא מפריעה או משהו כזה, אז אני אטפל בזה בבוקר. ערב טוב". השיחה הסתיימה. אבי התיישב על הספה, תוהה לפשר השיחה. אבל הנחמדות שלה, שכ"כ שונה מאשתו, שעדיין לא יודעת על בדיקות השמיעה, דגדגה לו קצת. הוא הפך בדעתו מה לעשות. הוא היה לבד בבית, ולא היה אכפת לו להמשיך את השיחה איתה. הוא החליט לעשות מעשה, הרי המספר נשמר לו בנייד.  בצלצול השלישי היא ענתה בקולה הנעים.

"ערב טוב" איזה ערב טוב, היא חשבה לעצמה, שוב בעלה בכולל, שוב היא לבד, שוב לארגן, לסדר, לנקות…

"אהה, סליחה על ההפרעה, זה שוב אבי וייס, ממכבי. סליחה שאני מפריע לך שוב בזמנך הפרטי".

"זה בסדר גמור, במה אפשר לעזור?"

אוף, בכמה דברים הוא היה רוצה שהיא תעזור לו, למשל להמשיך לדבר איתו עכשיו, אבל איך עושים את זה?

"יש לי כמה שאלות על הבדיקה, את יודעת לענות על זה?"

"אני אנסה, אני לא מספיק מומחית, לצערי אני עובדת רק שבוע וחצי במרפאה".

"רק שבוע וחצי?" אבי היה בהלם "מה עשית לפני כן? סליחה אם אני חוצפן".

"זה בסדר, הייתי בבית, מגדלת את הילדים. בעלי לומד בכולל, והוא לא רצה שאני אצא לעבוד"

"הוא לא רצה, למה?" אבי חשב על עצמו, אברך בכולל ואשתו שבונה את הקריירה בחוץ.

"האמת, הוא פחד מגברים זרים, אבל בגלל שזה קופ"ח, ועזרה לחולים, אז התפקיד התקבל עם פחות סרוב מצידו". כשהוא ניסה להעלות את דמותה בזכרונו, הוא הבין למה בעלה חשש. אמנם אשתו היתה יפה מאוד, פאה ארוכה בהירה, איפור מוקפד, תמיד לבושה בסגנון עכשווי, עם חצאית קצרה וחולצה מחמיאה, כיאה לאשה ליטאית מודרנית.

אבל בשיינא היה משהו תמים, כאילו היא לא מודעת לקיום היופי הענק שבתוכה.

כשהיא קמה לצאת בסוף יום העבודה, הוא הסתכל עליה לרגע, אבל מראה דמותה התמירה, האצילית כ"כ, גבה הזקוף, השדיים הבולטים למרות החולצה, נחרטו בו. והעיניים שלה כשהסתכלה עליו לרגע, ים שלם של יופי ורוגע.

"אני יכול להבין את בעלך, אבל מודה לו על שהסכים שתצאי לעבוד. סוף סוף מישהי במרפאה שאכפת לה".

שיינא-

היא לא רגילה שמחמיאים לה ככה. היא לא רגילה לדבר שיחה עם גבר זר.

אבל משהו בשיחה עם אבי הרגיש לה בסדר. הוא הרי מטופל במרפאה, היא עוזרת לו רק עם הבדיקות של הבן שלו. השיחה גלשה לה, הם דברו ודיברו, על האופי השונה של החיים שלהם. על היחס לבת הזוג בחסידות שלה, לעומת החיים השונים שלו, ליטאי מודרני.

הם יכלו לדבר ככה עוד הרבה זמן, זה הרגיש פתאום טבעי. כמו לדבר עם חברה טובה, או אח גדול. אמנם במהלך השיחה, לפעמים היא הרגישה שזה מוזר ואולי גם אסור, אבל הביטחון שלו בשיחה, פשוט סחף אותה. רעש מפתח במנעול קטע את השיחה.

"נראה לי שבעלי חוזר הביתה. אני אעבור מחר על הניירת ואעדכן אותך".

"אני אבוא בבוקר למרפאה, את לא צריכה להתקשר".

"לא, אל תבוא!" היא אמרה בתקיפות.

"למה?" אבי לא הבין. מה הוא עשה או אמר לא במקום.

"אני לא רוצה להכיר אותך יותר מדי, בטלפון זה מספיק" היא אמרה וסיימה את השיחה.

"מי זה היה בכאלה שעות?" שאל בעלה, שראה את שיינא מחייכת לעצמה.

"חברת ילדות, לא מישהי שאתה שמעת עליה. טוב, יש לי מחר יום עמוס, לילה טוב".

היא נכנסה למיטה לבד, כמו בכל לילה. אבל השינה נדדה ממנה והלאה, הקול של אבי חזר אליה בשנתה…