הם שכבו לבושים בבגדים שלהם, שומרים על מרחק בטוח. כל אחד ממלא את מקומו במיטה של ההורים של חיה. חיה מימין, לבושה בחולצה כהה וחצאית בהירה, באפלת החדר קשה היה לדוד להחליט איזה צבע זה בדיוק. ודוד במיטה השמאלית, לבוש בבגדי היום-יום, בחולצה לבנה מכופתרת נקייה, ומכנסיים שחורים. את הנעליים הוא חלץ לפני שנכנס למיטה, מפחד להשאיר סימני לכלוך על המצעים הנקיים.
"תודה על הכל" היא אמרה לו חלושות ועיניה מחייכות אליו.
"כמו שכבר אמרתי, אם לא הייתי רוצה, לא הייתי פה, את לא באמת צריכה להודות לי" הוא מרגיש מבוכה עם עודף התודות, הרי הוא פה כי גם הוא נהנה.
"אבל זה לא ברור מאליו כל הסיטואציה" היא מתחילה להסביר "עזוב, לא דמיינתי שבאמת תגיע".
"הגעתי, זו עובדה. למרות כל הפרפרים שהיו לי בדרך" הוא מתחיל להבין את מה שאנשים אומרים, על ההרגשות האלה בבטן התחתונה ומתחת לה. הוא מנסה לא לחשוב על מירי שלו, אם זה מה שהיא מרגישה כל פעם? או שאולי שלמה מרגיש ככה כלפיה?
"אני חושב שאני צריך כבר לצאת" דוד אומר אבל נשאר נטוע במקומו. קשה לו לקום ולצאת, להשאיר את חיה פה לבד, בטח אחרי מה ששמע בשעתיים האחרונות. אבל הוא לא יכול לאחר לילדים, יש למירי תור לרופא שיניים, והיא ביקשה ממנו להגיע בזמן.
"טוב, סע בזהירות" חיה התיישבה במיטה, עוזרת לו להחליט שאכן הגיע הזמן לצאת לדרך "ואם תרצה להיפגש שוב…" היא השאירה את המשפט פתוח, נתון להחלטה של דוד.
"נהיה בקשר" דוד אוסף את החליפה והמגבעת ופונה לדלת "תודה לך על האירוח" הוא מחייך אליה ויוצא.
בבית הילדים כבר רעבים, המקלחות מחכות לו, והוא בקושי מספיק לחשוב מה לעשות ואיך.
והעיניים של חיה והחיוך שלה, מלווים אותו כשהוא מכין את החביתות, ומוציא מגבות, ומסרק, ומלביש פיג'מה. והוא מחייך לילדים. והוא מאושר.
כולם ישנים במיטות שלהם, ומירי מתקשרת, יש עיכוב במרפאה, היא מקווה לחזור עוד שעה, הוא מאשר לה שכולם ישנים והשיחה מסתיימת.
דוד יושב על כיסא העץ במטבח, הקפה מולו, והוא לא שותה כלום. הוא מרגיש על ענן קטן מרחף. מבטו נודד החוצה, אל הרחוב השקט, אל האנשים שממהרים אחרי יום עבודה לביתם. והוא מחייך. אל עצמו ואליהם, ואל חיה, שכרגע ממש חיה בדמיון שלו. הוא מעביר את המפגש שלהם בראשו, ומרגיש איך הוא מתעורר רק מהמחשבה על השעתיים שבילה במחיצתה…
*
הוא עמד מאחורי דלת הפלדלת, חוכך בדעתו אם לדפוק או לברוח, אבל היד נקשה בעדינות על הדלת החומה, וחיה פתחה את הדלת בחיוך מבויש.
"הי, בוא תכנס מהר" היא כמעט סגרה עליו את הדלת כשנכנס. מראש הם תיאמו את היום שבו היא ידעה שההורים שלה נוסעים לחופש. פעם בכמה חודשים, הם נוסעים למקום שיקומי, מין נופש לאנשים עם מוגבלויות. ואז יש לה בית ריק. והפעם היא החליטה למלא אותו קצת. רק קצת.
היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר היום, רק הפגישה המתוכננת עם דוד לקחה ממנה את החשיבה. ועדיין, לא היה לה מושג מה הם יעשו אצלה בבית. היא ידעה מה היא לא רוצה לעשות. אבל משהו בדוד היה כל כך טוב אליה, שהיא הרגישה שהיא פשוט רוצה להיות איתו קצת. רק רצת.
"להכין לך משהו חם לשתות?" היא שאלה ומיהרה למטבח, שולפת צלחת מסודרת עם עוגיות שאפתה מוקדם יותר היום "אל תדאג, הכל כשר" היא קרצה אליו, מרגישה איך היא נמסה.
"זה בסדר, מים זה מספיק, ואני בטוח שכשר פה" הוא נעמד לידה, והדופק שלה הרקיע שחקים. כמה זמן לא עמדה ככה ליד גבר, היא חשבה לעצמה, מנסה לשלוט ברגשותיה.
"בוא נשב בסלון, יהיה יותר נוח" היא פנתה לסלון הקטן, מניחה על השולחן קנקן מים וצלחת עוגיות. שקט ירד ביניהם, וחיה התחילה לדבר.
"אני לא יודעת איך להתחיל, אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזו. אבל תודה שבאת היום" היא נשמה עמוק והמשיכה "אתה יודע, הייתי פעם אפילו נשואה" היא חייכה מעבירה יד על האצבע היתומה מטבעת "זה היה מזמן וממש קצר, למזלי. בגיל שמונה עשרה חיתנו אותי עם בחור שהיה כנראה לא במיטבו, אחרי שבוע הוא התחיל לספר לכולם שהוא המשיח, ושזכותו לכפות עלי להיות איתו, כי הוא המשיח ומותר לו הכל" היא השתתקה, מזגה לשניהם מים לכוסות זכוכית גבוהים "חזרתי להורים שלי מיד אחרי השבע ברכות, והרב אפילו פסק שאחרי הגט, אני יכולה להוריד את הפאה שהייתה על ראשי".
דוד ראה את הקושי שלה לדבר על זה "אני לא חייב לשמוע את זה" הוא אמר בשקט, מתלבט אם היא רוצה לשתף עוד, או לא.
"אחרי שנתיים בערך, בא השידוך השני, ההוא שברח ממני כשאבא שלי קבל את האירוע. כבר סיפרתי לך על זה בעצם" היא הרימה את הכוס ובירכה בשקט, בידה השנייה היא נגבה דמעה נסתרת. "עדיין קשה לי לדבר על זה".
דוד הרגיש איך הלב שלו בוכה איתה, צר לו על מה שהיא עברה, אבל איך הוא אמור לנחם אותה?!
"מה אפשר לעזור לך ולהקל מעלייך את הכאב?" הוא ניסה לשאול בזהירות.
"זה שאתה פה, זה המון" היא הרימה אילו עיניים רטובות "סליחה, לא התכוונתי לבכות".
"את רגילה להיות חזקה כל הזמן. זה בסדר לבכות" הוא כבר יושב עכשיו ממש לידה, כמעט ומחזיק לה את היד, אבל משהו עוד עוצר בעדו.
"אתה צודק כל כך" פתאום היא מבינה עד כמה היא הייתה זקוקה למישהו שיגיד לה שזה בסדר להישבר, לבכות, להראות חולשה. חיה ניסתה לקום לרגע, אבל סחרחורת תקפה אותה והיא התיישבה חזרה.
"בואי, אני אלווה אותך למיטה שלך, תנוחי. עוד מעט הכל יראה טוב יותר".
אבל חיה הנחתה אותו לכיוון החדר של ההורים שלה. את החדר שלה, הקטן, העלוב, היא השאירה מאחוריה. משהו הרגיש לה נכון לפנות לחדר הגדול יותר.
"לעזור לך לעלות למיטה?" הוא שאל אותה, אוויר דק מפריד ביניהם.
חיה התיישבה על המיטה, והרימה מבטה אל דוד "אולי קצת" היא אמרה חלושות, עיניה מדברות בשבילה. ודוד התכופף קצת, מרים בעדינות את רגליה ומניח אותן על השמיכה הרכה.
"ככה זה טוב?" הוא שאל, מקווה שלא פגע בה.
"ככה זה מעולה. בא שב לידי".
דוד ישב על קצה המיטה, מביט בחיה העדינה בתוך המיטה הרחבה "זו לא המיטה שלך, נכון?"
"כל כך ברור?" היא שאלה נבוכה, נתפסה בשקר קטן.
"לא חשבתי שתהיה לך בחדר מיטה זוגית" הוא חייך אליה, מנסה להבין מה היא חשבה לעצמה כשהביאה אותו לפה.
"אופס, לא חשבתי על זה ככה. מקווה שזה לא יצא לי ממש גרוע" היא הסמיקה לרגע, והאודם שהתפשט בלחייה, החמיא לה כל כך, דוד לא הצליח לעצור את עצמו, ונגע בידה, רק לרגע אחד.
"הכל בסדר, מותר לך לרצות לנוח במיטה מפנקת".
קווצת שיער נפלה לה על העיניים והוא התאפק לא להזיז אותה חזרה למקומה.
"אולי תנוח לידי, אתה נראה קצת עייף".
"לידך? על המיטה הזו?"
"אתה רואה פה מקום אחר?"
דוד הקיף את המיטה, מתיישב במשנה זהירות בקצה המיטה השנייה, משהו הרגיש לו מוזר. מיטה של זוג אחר. עם בחורה שהכיר לא מזמן. אבל הדחף, הרצון, התאווה. הוא נשאר בבגדיו, חולץ רק את נעליו, ונשכב על המיטה מנגד. ראשו נשען על ידיו, מפחד להניח אותו ולהירדם פתאום.
"אתה רואה שזה לא כזה נורא?" היא שאלה, ספק מתגרה בו, ספק תוהה בקול.
הם שכבו כעת כמו שני כרובים, פניהם פונות אחד לשנייה, ורק ידיהם כמעט נוגעות, אבל רק כמעט הוא אומר לעצמו, רק כמעט.
העיניים שלהם דיברו, המבט שלה בער בו בפנים, הוא הרגיש איך היא מהפנטת אותו. איך כל הכוחות שהיו לו, כל האנרגיה, הולכים ונשמטים תחתיו, ובמקומם באה הערגה למגע שלה.
חיה עצמה לרגע עיניים, מנסה להעביר את התמונה שלו אליה למוח, לחקוק את הרגע הזה עמוק בתוכה. היא לא האמינה שהוא הגיע, ועכשיו זה. כמה היא מתגעגעת למגע אמתי. כמה היא כמהה לגבר שיראה אותה. נסתרות דרכי האל, היא חושבת לעצמה, מאיפה הוא שלח לי את הגבר הזה…
"חיה, הכל בסדר?" דוד שאל בקול מודאג.
"כן" היא נשארה בעיניים עצומות "הכל נפלא".
השפתיים שלה זזו, ודוד הסתכל עליהן מהופנט. הוא העביר אצבע חוששת לאורך השפתיים שלה, מרגיש את הבשרנות העדינה שלהן תחת אצבעותיו. חיה נשארה נטועה במקומה, לא זזה, מתמכרת למגע.
"אני מקווה שזה בסדר מבחינתך" הוא שאל בחשש, מפחד לפגוע בה, היא כבר נפגעה מספיק בחייה.
במקום תשובה, היא הוציאה את קצה הלשון, מלקקת את האצבע שלו, גורמת לו לרעד בעמוד השדרה. דוד רכן מעליה, רוצה לטעום את השפתיים האלה, אבל משהו עצר אותו, והוא לקח גם את ידו. מאושר על זה שהיא עדיין לא פקחה עיניים, ולא ראתה אותו בהססנותו.
"חיה, אני לא יודע מה להגיד" הוא התיישב על המיטה, מנסה להבין מה הוא עושה.
"לפעמים המילים רק הורסות. לא כל דבר צריך להגיד במילים" היא אמרה והתיישבה מולו ברגליים משולבות.
"יש דברים שצריך להרגיש, לא להגיד. ועדיין, יש דברים שצריכים להיאמר, כמו זה שאני נשוי, ולא רוצה לפגוע בך" הוא התחיל להסתבך עם המילים "ואת כל כך בסדר וחמודה, ו…"
חיה התקרבה אליו, מקרבת שפתיים לנשיקה "רק אחת קטנה, ואתה משוחרר לרעייתך. אין לי ממך ציפיות, את זה יש רק בכריות, וגם שם מחליפים כל פעם" היא נשקה לו קלות על לחיו "אין לי ציפיות, לא מבקשת כלום. בדיוק כמו שאל תצפה ממני לשום דבר מסעיר. מותר עדיין להיות חברים?"
דוד החזיר לה בנשיקה קטנה.
"חברים".
"תודה על הכל" היא אמרה לו חלושות, ועיניה מחייכות אליו.
*
דלת נפתחת מחזירה אותו למציאות, הקפה שמולו כבר מזמן התקרר, איבד מטעמו.
"הכל בסדר?" הוא שואל את מירי שנכנסה הביתה, ולחי נפוחה מלווה אותה.
"כן, בערך" היא אמרה בשקט, סובלת מכאבים "איך עבר עליך הערב עם הילדים?"
"תהיי רגועה. בואי תיכנסי למיטה, אני אכסה אותך" הוא מלווה את מירי לחדר השינה שלהם, עוזר לה להיכנס למיטה, ומכסה אותה "תנוחי, הכל יראה טוב יותר כשתקומי".
דוד עומד ליד המיטה, מביט במירי רעייתו, אצבעות דמיוניות עוברות על שפתיה, מציירות אותן בקו אחיד. הוא נכנס למיטה השנייה, הצד שלו במיטה, וידו מונחת על ידה שנשארה שמוטה מחוץ לשמיכה.
מחכים כבר להמשך
ממש בקרוב
אין ספק שמוחך חד כתער ולשונך המשוננת מקנים לכל בר דעת כר מרעה פורה לשוט ולהפליג על גלי הדמיון אל מחוזות קסומים.
כתיבתך ועולם הדימויים שלך הנם כמעיין נובע של חכמה.
לא נותר אלא להתאזר בסבלנות ולחוש השתוקקות וכמיהה לפרק הבא.
תודה!!!
מעולה כתמיד.
תודה לך דרדסית את מתארת את הרגשות בצורה מדהימה… יש לי החשד שעברת משהו דומה…
עובר עכשיו סיפור מסובך דומה ביחד עם חבר שאשתו נפגשת עם גבר נשוי והוא לא יודע איך להתנהג לפרק לא לפרק לסלוח (הוא אין לו אף אחת…)
תודה רבה
תטדה.
ממש לא עברתי משהו כזה, תודה לה'.
ולחבר, שיחשוב טוב לפני פירוק.. אין לי פרטים, אבל תמיד יש דברים מעבר, שגורמים למישהו לפזול החוצה. לפעמים עדיף לעבוד ולתקן, גם אם זה קשה, אבל לא לפרק את הבית.
מסכים באופן עקרוני אבל זה לא כ"כ פשוט אשתו מעבר לבגידות ולהוללות וד"ל גם סמים וכו.
אגב, את כותבת בטבעיות 'תודה לה' בו בזמן שאת כותבת סיפורי סקס אירוטיים….
אני חרדי ומעניין אותי האם את גם חשה דיסוננס? ואיך את מתמודדת איתו?
להפרד תמיד אפשר, זה תמוד הפתרון הסופי.
השאלה אם בדרך הם מיצו את כל מה שאפשר…
שמתי לב שהתעלמת מהשאלה בחלק השני ????
אני מניח שהכוונה…
מאד מעריך את הכתיבה והאבחנה שלך אשמח להתייחסות.
תודה
אכבד מאד גם אם את מבררת לא להתייחס…
זה קונפליקט נוראי.
אני יודעת מה הכתיבה והקריאה עושות.
אתה מנסה לשכנע אותי להפסיק לכתוב? זה יקח לך שניה, אתה הכי מתפרץ לדלת פתוחה.
מזדהה עם כל מילה.
חס וחלילה לא מנסה לגרום לך להפסיק לכתוב.
את כותבת מדהים והסיפורים שלך יותר משהם מחרמנים הם נותנים נקודות למחשבה… (לפחות אצלי ????)
אני בטוח שזה סוג של התפרקות אצלך מה גם שאת אישה אז פחות בעייתי וד"ל.
מצד שני כתבת שאת מבינה למה זה גורם מצד שלישי אם לא את יהיו אחרים… ????
סיכמת יפה קונפליקט נוראי.
אתה אומר, אז לפחות את, שנרגיש יותר בסדר. זה קורה גם אצל החרדים..
טוב, שכנעת אותי להמשיך.
הסיפור לא של דרדסית?????