זכות לתת שרות – חלק חמישי

כל הסיפור : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9, חלק 10, חלק 11, חלק 12 ואחרון

_שיינא-

_{היא קמה לבוקר אביבי ויפה, השמש חייכה אליה, והיא חייכה בחזרה, נזכרת בארועי הלילה האחרון. בעלה התעכב הבוקר בבית, היא שומעת את המים מורתחים בקומקום. ריח מאפים קידם את פניה כשהיא הגיעה למטבח.}

_{"החלטתי לפנק אותך היום, הוצאתי כבר את הילדים, הספקתי לעבור ב"נחמה" להביא קצת עוגיות שאת אוהבת" הוא הכין לה כוס קפה והניח מולה על השולחן.}

_{"סליחה שלא הייתי פה אתמול, אני מאמין שאת מבינה אותי" היא הבינה, ואפילו שמחה. בעלה יצא לכולל, רק אחרי שווידא שהיא אוכלת לפני שהיא יוצאת למרפאה לעבוד, שולח מין נשיקה באוויר מהדלת. מזל שהיום היא מתחילה רק בעשר, יש לה זמן להתארגנות נורמלית. שיינא נכנסה למקלחת זריזה, לובשת את המדים חסרי הייחודיות של "מכבי". היום בא לה משהו אחר, היא הוציאה צעיף צבעוני שקבלה מחברה מתנת אירוסין, וכרכה אותו על צווארה. אודם בהיר על שפתיים יפות, והיא מוכנה לעבודה. צעדיה קלילים על המדרכה, ממהרת להגיע בזמן. השיחה מאמש עוד מהדהדת לה בראש, נועם השיחה, הגישושים הקלים. אפילו קיום היחסים על בעלה באמצע הלילה, פתאום מרגיש לה טוב. היא חושבת על הכלה הצעירה, היא מרחמת עליה, לא יודעת למה היא מכניסה את עצמה. אבל זה דרך העולם, כנראה, היא תלמד להתמודד כמו כולם. לרגע אחד היא חשבה שהיא שומעת את אבי מדבר אליה, אבל היא לא ראתה אף אחד סביבה. היא נכנסה למרפאה, מניחה את התיק במקום, מדליקה את המחשב, ויאללה לעבודה.}

 

_אבי-

_{כל הלילה הוא לא ישן, שומע את קולה של שיינא לידו, מרגיש אותה, כמעט ונושם אותה. אוף, אם רק היה יכול להאריך את השיחה אתמול, אם רק היה יכול להרגיש את פעימות לבה קרוב אליו. הוא מהרהר בזה תוך כדי הליכה, רגליו נושאות אותו מרצונן אל קופת חולים. הוא בריא, הוא בטוח בזה, אולי רק לב שבור, אבל זה לא באמת נחשב. שיינא עוברת על המדרכה ממול, הוא רוצה לצעוק לה, אבל אין לו אומץ. הוא רק עוצר לרגע, מביט בה חולפת, מרוכזת באבני המדרכת, מרחפת באוויר. ממלמל בשקט את השם שלה על שפתיו, מי יודע, אולי היא תשמע משהו. עוד כמה דקות מחוץ למרפאה, הוא נותן לה להתחיל את הבוקר כרגיל, והוא נכנס, הוא פשוט חייב. הוא עומד בצד, לא מפריע, רק מסתכל. רואה את האצבעות הארוכות שלה רצות על המקלדת, ומדמיין את האצבעות משחקות בו. רואה את החיוך שהיא נותנת לכל מבוטח, ומדמיין את החיוך מופנה אליו. רואה את המבט בעיניים, ומדמיין את המבט שהיא תתן לו כש…. היא קמה לרגע והוא תופס פינה, שלא תרגיש בו.}

 

_שיינא-

_{יום נפלא מתחיל לה, ואז המדפסת מהבהבת. אוף, הנייר נגמר, והטונר מצפצף. אין בררה, צריך לגשת למחסן. היא קמה ממקומה, מתנצלת לאנשים שממתינים, מפנה למזכירה השניה. ברגליים קלות היא יורדת במדרגות לקומת המחסן, בהמולת הבוקר, היא לא מרגישה את אבי בעקבותיה. היד מגששת אחרי מתג האור, כשהוא נדלק, היא נכנסת פנימה, משאירה את הדלת פתוחה למחצה. דפיקה קלה על הדלת מקפיצה אותה. אבי.}

_{"מה אתה עושה פה?" היא שואלת בלחץ, רק חסר לה שמישהו יראה אותם.}

_{" אף אחד לא ראה אותי יורד. הייתי חייב לראות אותך, לדעת שאת בסדר אחרי אתמול". הזכרת ליל אמש, מעלה סומק בלחייה, כמה היא מובכת עכשיו.}

_{"אני בסדר" היא אומרת לו, מרימה את עיניה, מסתכלת עליו ישירות.}

_{"שיינא, אני.." אבי מתחיל ולא יודע איך להמשיך.}

_{"בא נשכח את אתמול, בא ננסה להמשיך בחיים כאילו לא קרה כלום" שיינא מנסה, יודעת שהיא משקרת לעצמה. אבי פסע לכיוונה, מגיש יד לקראתה "אם את מרגישה כמוני, קחי את היד, לא יקרה לנו כלום". שיינא מהססת, בחיים היא לא נגעה בגבר זר, אבל אחרי אתמול, הוא זר??}

 

_אבי-

_{היד המושטת נשארה שניה אחת יותר מדי תלויה באוויר, ואז זה בא. יד חמה הושטה לקראתו, נוגעת ברפרוף. הוא הרגיש את זרם החשמל נוגע בו ישר בקרביים. הוא רק ראה אותה, המחסן כבר לא היה שם, ארגזי הציוד הרבים, הבלאגן המסודר. הוא ידע שגם היא הרגישה את זה, אי אפשר היה להתעלם מהחיוך המבוייש שלה, מהמבט המצועף. הוא לא רצה לעזוב את היד החמה, לעולם. כדי לא להרוס את הרגע, הוא ויתר על המילים שכמעט ופרצו לו מהפה, רק לא להרוס.}

 

_שיינא-

_{היא לא דמיינה שככה זה ירגיש. אבל זה היה אפילו כיף, להרגיש חום של מישהו אחר. כף היד שלו היתה נעימה למגע, מזמינה. אמנם הרגש הקטן בתחתית הבטן התעורר לרגע, אבל היא העדיפה להתעלם. להתעלם מכל העולם שסביבה, מבעלה, הילדים, העבודה. רק לנסות ולהיות פה, לכמה רגעים. כי תכף החלום והרגע יעופו, והיא תחזור למציאות. היא רצתה להגיד דברים, רצתה לקחת את ידה בחזרה, רצתה לעלות מהר במדרגות חזרה, אבל היא לא רצתה להרוס את הרגע, רק לא להרוס.}

 

_אבי-

_{הוא רוצה להתקרב עוד קצת, כרגע הם שומרים על מרחק בטוח, אבל ההיסוס שנמהל עם האושר, על פניה, גורם לו להתעכב עוד רגע, אבל רק עוד רגע. זה גדול ממנו. הוא מתקרב אליה, נושם את ריח הבוקר שלה. נושם את ריח הלילה שהיה. יד שניה כבר מתקרבת אל פניה, הוא מלטף באצבע זהירה את הלחי העדינה. היא רועדת, מגיבה למגע אצבעו. טוב לה, הוא מקווה. הוא יודע שטוב לו. ידה מורמת, מחזיקה את ידו על לחיה, היא נשענת על כף ידו, כאילו מניחה את הראש שלה עליו. היא קלה, כ"כ קלה, שהוא מדמיין איך הוא מרים אותה, מניח אותה על ארגזי הציוד שמאחוריה, וגורם לה להנות. הוא יודע שזה רק בדימיון, אבל בא לו להגיע לשלב הזה כבר, אם הוא אי פעם יגיע.}

 

_שיינא-

_{הראש מונח על כף ידו, היא מרגישה לרגע ילדה קטנה, אהובה. היא יודעת שאת התחושות בתחתית הבטן, היא לא תוכל לעצור. זה רק ילך ויחמיר. היא מרימה את ראשה, מסתכלת על אבי במבט חודר.}

_{"מה אתה רוצה שיקרה? מה אתה חושב שיקרה?" בתוך בלב שלה מתחוללת מלחמה, היא מנסה לענות על השאלות האלה בעצה, אבל אין לה תשובה. מהשקט שקורן ממנו, היא מבינה שגם לו אין תשובה. או אולי הוא יודע שהיא לא באמת רוצה לשמוע אותה.}