סיפור מאת הבן
הטלפון שעל שולחנו רוטט, ואדון בוים שולח יד מגושמת ובתנופה מצמיד לאוזנו,
"כן" הוא נובח. בטנו רוטטת כשהוא כועס, והכיסא רועד כולו.
הצד השני בשיחה נותן כנראה נאום ארוך ואדון בוים בשתיקה מתמשכת לא מניד עפעף.
"מובן" הוא מסיים את השיחה ויורה את השפופרת חזרה היא מתנדנדת כמה רגעים עד שמתיישבת במקומה.
הוא עוצר לכמה רגעים את נשימתו, ובתרגיל המדיטציה שלמד נושף את האוויר לאט. הוא לא יכול לחשוב במצב כזה וזקוק לרוגע.
שולף סיגר עבה ממגירת השולחן מצית אותה בזיפו שתמיד בהישג יד ומפמפם כמה פעמים עד שהלהבה אוחזת היטב.
הוא לא ייתן לילדה הצעירה לשטות בו.
הרעד אינו עוצר, והוא לוחץ על הזמזם שמוצמד תחת שולחנו.
אל החדר נכנסת המזכירה, ששמעה היטב את הצעקות שעלו מחדרו.
ללא מילה ניגשת לעברו, יורדת על ברכיה, משחררת את חגורתו ופותחת את כפתור מכנסיו.
הוא מרים מעט את גופו מאפשר לה למשוך את מכנסיו ותחתוניו.
ראשו מוטה וזרועותיו המונפות תומכות בו. משעין לאחור את כסא המנהלים.
רגליו מפוסקות ופיה החמים של המזכירה עולה ויורד באיטיות.
הוא לא מעוניין שזה יסתיים כל כך מהר, החשיבה איטית והוא צריך ריכוז ממושך, ועל כן היא לוגמת מידי פעם מהמים הקפואים שהביאה עימה, כדי לקרר את פיה.
הסיגר בפיו ואדון בוים מושך ממנו בעצבנות שאיפה אחר שאיפה, בזמן שדמו זורם לעבר פיה של המזכירה שמצידה ממשיכה בעבודתה. שפתיה אינן פוסקות וידיה מצטרפות גם הן.
הוא אוהב את זה אגרסיבי והיא כבר מנוסה בכך, מועכת ולוחצת. הכאב מענג אותו, ומשיכותיה חזקות כמעט תולשות את שק האשכים.
אדון בוים מתנשם ומתנשף, הסיגר יחד עם עבודתה של המזכירה מביאות אותו לשיא והוא יורה נתזים ארוכים וממושכים לעומק גרונה.
היא שמודעת לתפקידה מחליקה הכל מגרונה היישר לקיבתה.
מעבירה ניקיון יסודי באמצעות לשונה ובמגבת שמצויה שם תמיד לעת הצורך.
את דרך הפעולה הוא כבר גיבש כמה דקות קודם, אבל ההברקה באה לו ממש ברגע השיא.
זה יהיה קצר וחותך, הוא יודע כבר.
***
זמן התגובה המהיר ביותר ביקום, אותגר כעת.
תמי מכוסה בחלוק חוף כלשהו שהיה זרוק על ידה.
החלוק מכסה טפח אך מגלה טפחיים. וקימורי גופה של תמי, לכל אורכו, נראים היטב מבעד לבדיד השקוף שתלתה על עצמה. ומכיוון שגם החזייה הוסרה מבצבצות פיטמותיה דרכו.
היא יודעת את זה היטב, וזה ניכר על פניה בזמן שהיא עומדת ניצבת מולו.
יותר מידי דברים משתבשים לה לאחרונה.
אבל זה, אחד הרבה יותר מידי.
"מוי…שה?" יוצא לה קרקוש רועד מגרונה.
הוא עומד מולה בדממה, מבטו משלב זלזול ואפטיות גם יחד.
תמי מעבדת במהירות במוחה את הסיטואציה.
מי הוא, היא יודעת מצוין.
מה תפקידו, היא גם יודעת.
מה הוא עושה כאן? זה וודאי לא מיקרי.
"לחדר" הוא יורק לעברה מסתובב והולך.
תמי נטועה במקומה. אין לה אומץ לזוז. האמת היא גם לא יודעת לאן לזוז.
***
מוישה הוא האגדה של ההסדר.
אגדה כי הוא היה בלתי נראה, ידעו על קיומו אבל חוץ ממנו עצמו אף אחד לא יכל להוכיח זאת.
"אותך כאן ומהר" תמצת אדון בוים בשיחה קצרה. ועד מהרה הוא נוחת במשרדו.
מוישה הוא ההגדרה המדוייקת ל"אל תסתכל בזקן אלא במה שיש בראשו".
מפוזר בגדים ופרוע שיער. נעליו לא תמיד תואמות, אך מוחו חד כתער.
והיה לו מעלה אחת שאותה ידע אדון בוים לא ניתן לרכוש.
אכזריות.
זו תכונה שקשה לדרוש מאדם בייחוד אם הוא יהודי, ועל כן לא פעם הסתפק אדון בוים בינו לבין עצמו ביהדותו של מוישה.
הפעולות שביצע עבורו הרעישו את העולם החרדי.
חלקם הביכו מאד וחלקם הביאו אנשים תחת בטון ושיש.
את הבעיה הנוכחית הוא תמצת בזריזות. הרעיון שהגה במוחו עבר כמה שינויים בשיחה ביניהם.
"תזכור" הוא מניף אצבעו, עוד לא מיצינו אותה".
מויש'ה מהנהן בהבנה.
***
את הצילומים דאגה תמי לשמור בכמה גיבויים. שתמיד יהיה מחנה נשאר לפליטה.
אחד מהעותקים היא מתכוונת להשאיר אצל עורך דין שמוקריס.
שמוקריס הזה מתפרסם כעורך דין לענייני משפחה, תמי ייעדה אותו בעתיד לייצגה בגירושין שהיא מתכננת בזמן כלשהו שעדיין לא ברור לה. ועל כן היא מגיעה אליו ערב אחד עם סיפור פנטסטי שהוא מתקשה להאמין לו.
תמי יודעת שסיפור כזה לא מתיישב עם ההיגיון ועל כן היא דואגת מראש לתקציר הוכחה קצר בפלאפון שלה ואותו היא מציגה כעת לשמוקיס.
בכוונה בחרה להציג לו אדם מוכר, להעצים את האפקט מולו.
***
התקופה הייתה עמוסה, לא היה ערב בלי פעילות כלשהי.
תמי עבדה מסביב לשעון ובאותו ערב לא תוכנן לה מפגש.
ארוחת ערב בביתם, נפתלי יושב יחד איתה ומפיו סיפורים, ראש הכוילל שהפחית מהמילגה, והכעס שעובר בין האברכים.
"אבל ב"ה בזכות העבודה שלך אני יכול לשבת ברוגע ללמוד" הוא מחייך אליה ותמי מגחכת בליבה מלבישה חיוך עניו על פניה והטלפון מצלצל.
"מקרה דחוף" משכנע אותה אדון בוים כשהיא מנסה להתחמק.
" לקוח וי איי פי ואין מצב לאכזב אותו, הוא דורש דווקא צעירה" הוא מסביר.
נפתלי שקיבל הסבר על צורך דחוף לקפוץ למשרד, מתנדב לשטוף כלים והיא מתארגנת זריז יורדת לרכב שכבר ממתין ועד מהרה היא במלון בתל אביב.
תמי מוודאת שהמצלמה ממוקמת היטב, לקוח וי איי פי בכל זאת.
המלון היה פשוט והחדר היה בהתאם.
כשהיא נכנסת הוא כבר ממתין לה.
***
ליסתו של שמוקריס נשמטת כשהוא נוכח בצילומים. האדם בסרטון היה כל כך מפורסם שהיה צריך לחזור ולראות שוב ושוב כדי להצליח להכניס למוחו שמה שהוא רואה זה אמיתי.
המשך הסרטון היה מפורט ביותר וכלל כל סוגי האקטים המיניים האפשריים.
שמוקריס מרוכז כולו המצלמה מוקמה בעמדה קריטית וכל החדר היה פרוס בפניה, פעם הם על המיטה כשהיא שוכבת עליו, ידיו מרוחות על שדיה מועכות אותן.
בהמשך ידיו יורדות על ישבנה מפליקות בעדינות על פלחיה.
מתגלגלים לרצפה כשהוא רוכב עליה ומגרונו קולות של קאובוי.
ועוד שלל תנוחות רבות ומגוונות.
תמי מכחכחת בגרונה, עורך הדין שמוקריס שקוע עמוק בסירטון והיא מחזירה אותו חזרה למשרד.
הוא מניח את הנייד על השולחן נשען לאחור,
"איך אני בתמונה?" שואל.
"אני צריכה אותך כגיבוי אם משהו יקרה לי" זה כל מה שהיא מבקשת.
שמוקריס בשלב ראשון מסרב, להכנס לעימות עם אנשים מהסוג הזה, אמר לה, משול להתאבדות. אבל הפיתוי הכספי שהיא מציעה משכנע אותו לבסוף והם חותמים.
תמי רגועה, התוכנית מתקדמת והיא מתכננת כבר את השלב הבא.
שנה של פעילות הספיקה לה כדי לאגור מספיק חומר מפליל כנגד כמה וכמה אנשים מהמפורסמים ביותר בציבור החרדי.
המפגש עם ח"כ רוט חובב הבדסמ, היא נזכרת תמיד בצחוק, היה אחד המושלמים. הוא ארך כחמש שעות שבמהלכם לא נשאר איבר שלם בגופו. לשבחו ייאמר שהוא החזיק מעמד יפה למרות שהיו רגעים של בכי קשה שבו הוא כמעט ונשבר.
או המפגש הקינקי עם רב העיר הספרדי, שאחיו מחזיק בחברת הספנות הגדולה בישראל.
הוא אהב משחקי תפקידים, והחליט שהוא תינוק והיא האמא שלו. זה היה מאורע לפנתאון. אם צילומים ממנו יוצאים, היא יודעת, לא רק הוא מתאבד אלא כל משפחתו הקרובה.
ערב אחד היא מחליטה שזהו הזמן הנכון.
בשעת לילה מאוחרת, נפתלי ישן שנת ישרים, היא אורזת מעטפה גדולה ובה כמה תמונות בה היא מטושטשת והפרטנר שלה נראה בצורה ברורה.
היא בוחרת להתחיל בקטן, מבינה שמשהו גדול יכול להתפוצץ מוקדם, ועל כן בוחרת באיש העסקים מנדל שולמן.
שולמן, יהלומן בכיר, פגש אותה כמה פעמים בביתו בהרצליה.
הסקס היה די סטנדרטי, אבל, שולמן היה כעת עמוק בתקופת שידוכי הבת הצעירה. וזה כמובן לא זמן מתאים לפרסום מהסוג הזה.
היא משאירה במכתב מספר טלפון שלה וזמן מדוייק מתי ליצור קשר.
את המעטפה היא משאירה בתיבת הדואר של משפחת שולמן בבני ברק.
הטלפון הגיע בדיוק בזמן. את הרעד בידיו של שולמן היה ניתן לשמוע דרך הטלפון.
העסקה הייתה קצרה, שולמן משאיר לתמי סכום עתק של מאה אלף דולר במזומן. והיא משאירה בידיו עותק עם פניה הגלויות כהגנה שהיא לא תפרסם מצידה לעולם את התמונות.
זה היה כל כך מהיר שתמי צוברת ביטחון. ופונה תוך כמה ימים לאדמו"ר מירושלים. שבחצרו מסתובבים גבירים גדולים שללא ספק יצילו את כבוד החסידות.
הפעם זה היה קצת יותר מסובך, גישה לאדמו"ר אין לה ועל כן היא פונה אל אחד העסקנים הבכירים שהיא יודעת שהיו בסוד המפגשים איתה.
כרגיל, מניחה את המעטפה בתיבת הדואר וממתינה בסבלנות למועד שרשמה לו ליצור קשר.
המועד הראשון חלף.
המועד השני היה אמור להיות יומיים לאחר מכן.
***
המלון היה ריזורט ענק שמורכב מצימרים רבים.
הצימר שלה היה באזור מבודד, רחוק משאר החדרים, בטח דרישה של הקליינט חשבה לעצמה.
היא צועדת מהחוף כנידון למוות. יחפה, עוטה חלוק אוורירי לגופה בגד הים שמרגיש לה כעת כמו סדין אדום בפני שור זועם.
בכניסה לצימר היא מיישרת גווה, מנסה לשדר עסקים כרגיל.
היא סתם דואגת, למוישה יכול להיות סיבות רבות להיות כאן, היא משקרת את עצמה ונכנסת לחדר.
הוא יושב במרפסת, פניו לחדר, סיגריה בידו וכוס ליטר בירה מונחת על השולחן מלאה בחצייה.
הוא מבחין בה ומסמן לה לגשת אליו.
תמי צועדת ובזווית עיניה היא נוכחת כי מוישה אינו לבד בצידי הדלת עומדים שני גברתנים.
היא ממשיכה לכיוון המרפסת, מניחה את תיקה באמצע החדר.
"מה חשבת לעצמך?" הוא זורק לעברה. והיא עוצרת במרכז החדר.
תמי לא מגיבה.
"המעשים שעשית סיבכו את העסק. מאד" הוא מיישר גב.
"ההסדר כולו לקראת פירוק" הוא ממשיך,
"השמועה שיש חפרפרת שמדליפה מידע התפרסמו" הוא עוצר לרגע נותן לתמי לעכל את המידע.
והיא בהחלט מעכלת את המידע.
זה קרה מוקדם מידי.
לא הספיקה עוד כלום.
תכננה להגיע למספרים של מליונים רבים, והיא נמצאת במאות אלפים עלובים.
איך זה קרה? היא כועסת על עצמה. על התכנון הלקוי שלה.
במחשבה של רגע היא מחליטה להכחיש כל קשר.
"על מה מדובר?" היא שואלת בקול לא לה, ומבינה מיד שהאמינות ממנה והלאה.
מביטה בפניו של מוישה ורואה שם הבעה מזלזלת כפי שמביטים בייצור נאלח.
המבט מוכר לה, היא פגשה אותו כמה פעמים, וכל פעם מחדש הוא היכה בה בבטן.
המבט המחפיץ המזלזל שהופך אותך לייצור לא אנושי, חסר רגשות, כלי לשימוש ותו לא.
מי לא הסתכל עליה כך? כולם!
מהיום שהסיפור התפרסם היא הפכה לאובייקט. למשהו ולא למישהו.
החברות בבית ספר המורות השכנות. כולן.
היא הפכה מאחת לאחד.
אישיותה נמחקה. וכל כבודה העצמי רוסק.
היא נופלת על ברכיה, עיניה זולגות דמעות של פחד.
"טעיתי" היא מודה בבכי.
"עשיתי שטות" היא ממשיכה ביללות.
זוחלת על ארבע. יוצאת למרפסת ואוחזת ברגלי כיסאו של מוישה היושב ללא ניע.
בכייה מתגבר והיא מרימה את ראשה מביטה בפניו של מוישה מחפשת זיק של תגובה כלשהי, אולי רחמים כלשהם, למרות שידעה שממנו היא לא תזכה לכך.
מוישה אינו מגיב.
תמי במצוקה מנסה לתכנן את המשך הדברים ואין לה מושג איך היא יוצאת מהמצב הנורא שהיא נתונה בו כעת.
מוישה נעמד.
תמי נופלת על ידיה לאחור, ממתינה לראות את מעשיו.
הוא צועד לחדר ונעצר ליד המיטה, עומד אינו זז.
תמי בהילוך מהיר ניגשת ונעמדת על ידו.
שני הגברתנים נטועים חזק בכניסה לחדר.
מויש'ה שולף מכיסו מצלמת וידאו ומניח אותה על מדף סמוך ומפעיל.
מסמן בידו לעבר הגברתנים ואחד מהם ניגש אליהם.
תמי מלבינה לאיטה.
מבינה היטב שהם יוצרים כעת תוכן מצולם כדי לאיים עליה בפרסומו.
מויש'ה לא נותן לה הרבה להרהר ומושך ממכנסיו את חגורתו.
תמי עומדת מושפלת מויש'ה כורך את החגורה סביב גרונה.
"המעמדות קצת השתבשו" הוא אומר תוך כדי הידוק החגורה.
"וכשמישהו שוכח את מעמדו, יש צורך בתזכורת" הוא ממשיך בקול קשה.
הגברתן מסיר את בגדיו. עומד מולה ממתין להוראותיו של מויש'ה.
תמי לא נאבקת, יודעת את יחסי הכוחות ביניהם.
החגורה מתהדקת, מויש'ה מקרב את ראשה לאיברו העצום של הגברתן העומד ממתין.
"תכניסי אותו" הוא מורה לה, וממשיך בקול קשה,
"נתנו לך חבל ארוך מידי ואת ניצלת אותו. בעדינות אמרתי" הוא מושך בחגורה בעוצמה ותמי משתנקת.
רעש של קירקוש בגרון, מוישה אוחז בראשה דוחף אותו עמוק לגרונה. תמי שגם כך חזרת חמצן עקב החגורה מאדימה ממאמץ.
"קיבלת הזדמנות של חייך וירקת עליה" מויש'ה מטעים את דבריו באמצעות יריקה הגונה לפרצופה.
תמי מושפלת, איברו של הגברתן עמוק בגרונה ונשימתה קצרה. עולה ויורדת מקווה להביאו לשיא במהירות, אך למוישה יש התוכנית שלו,
הוא אוחז בה בידה כשידו השניה לא עוזבת לרגע את החגורה הלוחצת על גרונה ומטיח אותה למיטה על ביטנה.
פניה קבורות לעומק המזרון.
שומעת רעש של בקבוק נפתח ומריחת נוזל.
היא לא מספיקה לנוח מהנפילה וחשה את כובד משקלו על גבה.
היא נחנקת לאיטה ולזוועתה הוא מחדיר אט אט את איברו שלא במקום הנכון.
החור המקודש שלה. היא מאד רגישה בו, ולא נתנה לאף אחד עד היום להתעסק בו.
מצב הדברים כעת לא מאפשר לה לחשוב על זה יותר מידי איברו האדיר של הגברתן עמוק בפנים גופו הכבד עליה וגרונה מלופף בחגורה עבה שלא מאפשרת לחמצן לזרום למוח בצורה תקינה.
שומעת נקישת אצבע וכמה שניות אחריה הגברתן השני נשכב לצידה מניף אותה בקלות ומניח אותה עליו, איברו ננעץ אף הוא בתוכה וכעת שני הפתחים שלה בדואט.
היא נאנקת מכאבים.
שורף לה, היא מרגישה כמו אש מלחכת מתפשטת מחוץ לפנים.
כל גופה צורח מכאב.
היא ננעצת שוב ושוב, שני הגברתנים משתמשים בה ככלי, אין בהם רחמים והם לא מתכוונים לסיים כל כך מהר היא מבינה. מונפת הלוך וחזור.
מידי פעם אחד מהאיברים משתחרר החוצה ועד מהרה היא שוב משתפדת.
עיניה מרוחות בדמעות, בקושי רואה את מויש'ה נעמד מולה, איברו מטלטל ובתנופה חדה מחדיר אותו לפיה. היא מנסה להשתעל ללא הצלחה. החגורה חונקת את גרונה, החמצן אינו זורם מספיק. מויש'ה ללא התחשבות או מתוך רצון מכניס אותו עמוק לגרונה. הכי עמוק שאפשר.
"אנחנו ממקמים אותך מחדש" שומעת ברקע את מויש'ה, כשהוא מטה את גופו קדימה ואחורה.
"בתחתית שרשרת המזון" הוא יורק לעברה.
"תחתית. את מבינה?" הוא לא ממתין לתשובה.
"אין יותר נמוך מהמקום שאת נמצאת בו כעת" הוא ממשיך.
תמי חשה שכוחותיה אוזלים.
הגברתנים לא עושים רושם של סיום ותחושה כבר אין לה איפה שהם נעוצים בה.
החמצן שחסר במוחה מטשטש את מחשבתה והיא עוצמת עיניה נותנת לגופה לשקוע אט אט בעילפון כשקול ירייה מפלח את האוויר.
מה עם המשך?
ענק.
חייב המשך.