סיפור מאת הבן
הרעד אוחז בה.
לא מרפה.
זאת הפעם הראשונה שלה במעשה כזה.
אין לה את האופי שדרוש לאנשים שעוסקים בכך.
מתקדמת בתור, רק שניים לפניה.
בדרך כלל הייתה עומדת בתור המהיר משמאל, שם ניגשים בזה אחר זה נוסעים בעלי דרכון אירופאי.
אך היא כעת בזהות בדויה. והדרכון, על שם דבורה מץ, ישראלי.
מביטה בו שוב בפעם המיליון, התמונה זה הפרט היחיד שנכון בו. אך העבודה הייתה מושלמת.
ראשה דופק.
היא נזכרת בטיסה הנוראית שעברה, אמנם יוון היא יעד קרוב אך הטייס כאילו שתה היטב טרם עלותו לטיסה, לא היה רגע של מנוחה ומערבולות אוויר הריצו אנשים בזה אחר זה לשירותים לפרוק את קיבתם.
תמי עומדת מול שוטר הגבולות.
מגישה את הדרכון מאמצת את ידה שלא תרעד. כמובן שזה גרם בדיוק להיפך.
השוטר מביט בה בעיניים חודרות מדפדף בדרכון החדש.
"הכל בסדר?" שואל.
תמי מרימה עיניה בבהלה, לא ציפתה לשאלה שהגיעה.
"מה הכוונה"? היא עונה בטיפשות רק מעלה את החשד.
"שאלתי האם הכל בסדר" חוזר שוטר הגבולות והפעם לאט ובהטעמה.
תמי לוקחת נשימה עמוקה.
"לגמרי". היא לובשת את החיוך המפתה ביותר שלה וממשיכה בהתנצלות "טיסה קשה".
השוטר לא מסיר את עיניו ממנה, מניח את הדרכון, וקם.
תמי עוקבת אחריו, בוחנת את ההתפתחויות.
"בואי אחריי" מורה לה.
"עלו עליי" חושבת לעצמה תמי בבהלה.
השוטר יוצא מהתא ומסמן לה להמשיך אחריו.
תמי מושכת אחריה את מזוודת הטרולי האדומה, וצועדת בברכיים כושלות אחרי שוטר הגבולות.
"מה הקשר חו"ל עכשיו?"
תמי צועקת בטלפון לאדון בוים לאחר שהוא מודיע לה על הפגישה הבאה.
"ומה אני מסבירה לנפתלי"? היא מקשה.
"הוא לא צריך לדעת מחו"ל". פוסק אדון בוים, ומוסיף,
"מבחינתו את במלון בארץ ביום עיון יום גיבוש יום עיטוש או כל יום אחר שתחליטי להיות בו" הציע.
תמי יודעת כבר שעם אדון בוים אין מה להתווכח, הוא מוכן עם תשובה לכל שאלה.
וכך עד מהרה מצאה את עצמה כמה ימים אחר כך בקניון. בכל אופן קיץ, יוון, מלון."
עומדת מול המראה בתא ההלבשה.
חלקו העליון של הביקיני הצהוב היה מסוג המשולשים הקטנים, ושדיה המנותחים נמתחו באופן שלדעתה פגם ביופיים.
קשה לה הבדידות.
כמה הייתה רוצה כעת חוות דעת של מישהי, חברה, שהייתה יכולה לסמוך עליה.
חברת אמת אחת שתוכל להיות גלויה איתה שפוכת לב בפניה.
הסודות שממלאים את ליבה יוצרים עליה עומס רגשי רב. היא רק מחכה ליום שבו תוכל להתנער מהכל ולהיעלם מחייהם של כולם לעבר החופש המוחלט שממתין לה בצד השני של החיים.
אמא הייתה חכמה ושלחה אותה ליועצת גויה, ידעה להרחיק אותה מגורמים עויינים, אך הם היו אגרסיביים ואילצו אותה לעבור ולהיפגש עם הגברת מרקוביץ היועצת החינוכית של הקהילה.
כמה תמי מחכה ליום ההוא.
ליום שיהיו בידיה האמצעים לנקום באנשים מהסוג של הגברת מרקוביץ המרשעת.
שנים אחרי הבינה את המניפולציות שעברה על ידה.
הביאה אותה להבנה שהיא האשמה בהכל. היא הפתיינית הקטנה שגרמה לאדם המבוגר לא לשלוט ביצרו.
"ה' חנן אותך בכלי נאה", הסבירה לה במתק שפתיים, "וזהו התפקיד שלך בעולם, לשלוט בו, לא להישלט בידיו" הייתה אומרת את הכל בחיוך מטופש שתמי רק רצתה לנתץ.
הם כולם ישלמו. ישלמו ביוקר הייתה משננת לעצמה בראש כל פעם שהזיכרונות היו עולים בראשה.
יוצאת מחנות אחת ועוברת לשנייה, תולשת מקולבים כמה בגדי ים חולצות בטן גופיות ומכנסונים וניגשת לעבר תאי המדידה.
בכוונה בחרה בקניון מרוחק. חסר לה שיראו אותה מודדת בגדים מהסוג הזה.
"תמי?" היא שומעת מאחוריה קול מוכר.
מסתובבת באיטיות מקפלת בידיה את הבגדים מנסה עד כמה שניתן לטשטש אותם.
רבקה.
רבקה כהנוב.
מה לעזאזל היא עושה בקניון שרחוק שעה נסיעה מבני ברק? חושבת לעצמה תמי אך מלבישה על עצמה חיוך ידידותי.
"רבקה מה את עושה כאן?" מנסה להיות נחמדה. ותוך כדי מצמצמת את החבילה המפלילה בידיה.
"אל תשאלי" היא מתלהבת, תמיד הייתה מוגזמת, "היה לי זיכוי מקנייה שעשיתי בחזור מהצפון, והתוקף שלו פג עוד יומיים" הסבר הגיוני חושבת לעצמה תמי,
"אני לא מוותרת על 500 שקל!" רבקה מוסיפה,
"אז סחבתי את בעלי" היא ממשיכה, והוא מציץ מעבר לעמדת הבגדים שולח חיוך מובך לעברה של תמי.
"בקיצור, לא משנה. תראי מה את מודדת" רבקה מושכת מידה בחוסר טאקט מושלם את הבגדים, מביטה בהם ובה במבט מבולבל.
תמי במצוקה, אין לה מושג מה לעשות כעת.
אין מצב שהיא מצליחה להסביר מה יש לה, אישה חרדית, למדוד ביקיני אדום לוהט שמכסה סנטימטרים בודדים מגופה, גופייה ירוקה ללא שרוולים שעוצרת גבוה מעל הטבור או מכנסון ג'ינס כל כך קצר וצמוד שבקושי מכסה את המפשעה.
תמי מעבירה את העיניים מרבקה למוטי מחפשת מה לומר, היא שתמיד יודעת מה לשלוף ברגע הנכון עומדת בפה פעור ללא מילים.
"גם אתם עושים שטויות בחו"ל…? רבקה מחייכת לעברה חיוך ערמומי.
תמי מתבלבלת לרגע, אתם? למי היא מתכוונת, ומיד מבינה, נפתלי שלה. חח צוחקת בליבה כן, הוא, ממש.
תמי זורמת מוציאה חיוך קטן, ורבקה מרוגשת כולה מהגילוי שלה ממשיכה,
"מוטי תמיד אומר שבגדים זה מצוות התלויות בארץ…" היא פורצת בצחוק מוטי מיד אחריה ותמי בלי הרבה ברירה משתתפת יחד עימם.
"בואי בואי אני אכנס איתך למדידה, מוטי ממשיך לגברים" היא זורקת לכיוון בעלה והוא מהנהן בהסכמה.
הרבה ברירה אין לה ותמי צועדת עם רבקה לתא ההלבשה.
רבקה כהנוב. חושבת לעצמה תמי. המודרנית של הכיתה זו שתמיד בבעיות עם המורות.
הרבה קשר לא היה לה איתה. בכלל לא היה לה קשר עם אף אחת.
תמי תמיד השתדלה לא לבלוט להיעלם. בערבי חברה וגיבוש לא הייתה משתתפת, תמיד מתרצת את עצמה. הבנות מצידן לא לחצו עליה, סיפורה היה מוכר לכולם והיחס אליה היה מעט מרחם.
תמי אילצה את עצמה להתרחק מהם.
"תלכי לאחרון בפינה" מכוונת אותה רבקה "שם אין סיכוי שמישהו יראה אותנו" מוסיפה מאחורי גבה המתרחק של תמי.
תמי פושטת את חולצתה וחצאיתה. למדידות היא באה בבגדים נוחים ללא גרביונים ושאר פריטים מיותרים. ועד מהרה היא סוגרת את הכפתור של הג'ינס כשעליה הגופייה הירוקה.
היא מנסה למשוך ללא הצלחה את הג'ינס כמה שניתן למטה אך ללא הצלחה הג'ינס מתעקש להיצמד למפשעה ועמוק בין פלחיה.
"כוסית!!" היא שומעת את רבקה מציצה מעבר לוילון.
"צאי צאי רגע" היא מסיטה את הוילון מאפשרת לתמי לצאת ולעמוד מול המראה הגדולה שמחוץ לתא ההלבשה.
תמי מביטה על בבואתה המשתקפת.
כפות רגליה היחפות, אצבעותיה בעלות הציפורניים המטופחות צבועות בגוון ירוק בהיר שהיא כה אוהבת. רגליה ארוכות וחלקות מטפסות גבוה גבוה ומעל ניצב הג'ינס במלא תפארתו הודק את שוקיה השדופות ואורז את ישבנה מצמיד את הפלחים זה לזה. ביטנה החשופה והשטוחה ובמרכזה הטבור השקוע שממש מעליו מתחילה הגופייה הירוקה הצמודה צמודה עד כדי שקופה שמטפסת קצת מעל שדיה מכסה את החלק התחתון שלהם בלבד, פטמותיה הברורות ניכרות מעבר לגופייה, שמסתיימת בשרוכי ספגטי התלויים כאילו ברישול על כתפיה הדקיקות.
"לוהטת!" היא מוסיפה במחמאות.
"נפתלי זכה" לא שוכחת לציין את המובן מאליו בעיניה.
תמי בשומעה את שמו של נפתלי מתעוררת באחת.
איך נתנה לעצמה להיחשף ככה. חסר לה ששמועות מהסוג הזה יגיעו לאוזנו של נפתלי והכל קורס כמו מגדל קלפים.
לתוכנית כמו שלה חייבים משמעת והיא לא יכולה להרשות לעצמה נפילות מהסוג הזה.
"אני חייבת להזדרז, יש לי אוטובוס עוד מעט" היא חוזרת לתא המדידה ומחליפה את בגדיה בזריזות.
"אני מתנצלת מאד, לא ראיתי איך השעון טס" מתרצת לרבקה, שמצידה כנראה לא שמעה על המושג טאקט ומציעה,
"אולי תחזרי איתנו אנחנו עם הרכב של חמי".
"לא בשום אופן" היא עונה ומתעקשת לחזור בעצמה.
דרך ארוכה שבה ירדו קומות והחליפו מסדרונות אך בסופה היא מוכנסת על ידו לחדר ביטחון כפי שמסומן על הדלת.
שוטר הגבולות סוגר את הדלת ונועל פעמיים.
"אוקיי, מה יש לנו כאן?" הוא שואל אותה ללא הקדמה.
תמי מביטה בו עיניה מנסות לגשש מה הכיוון שהוא חושד בו.
"תראי, הדרכון מזוייף" הוא מפתיע אותה בישירות, ומביט בה בעיניים חודרות.
"ואת לא נראית כמו פושעת" הוא ממשיך,
"אז תסבירי לי מה קורה כאן" הוא אומר ומתיישב מולה מסמן לה בידו לשבת.
תמי מתיישבת לאיטה, חצאית הג'ינס הצמודה נמשכת במעלה הברך והיא מאפשרת לה לטפס.
מנערת את ראשה מפזרת את שיערה. וכמו בדרך אגב פותחת כפתור עליון בחולצתה.
יש לה כיוון היא תנסה ללכת עליו.
"יש לי פגישה עם מאהב" היא מתוודה, "אבוי אם בעלי ידע מזה" מוסיפה.
השוטר מקשיב לא מסגיר שום הבעת פנים.
היא ממשיכה "נאלצתי לקנות דרכון בתשלום" ומוציאה מפיה אנחה מאמצת עצמה לבכי.
"בעלי קנאי נורא" היא מתייפחת בהצלחה, מושיטה יד לתיקה מחטטת בתוכו ומוציאה טישו.
"אסור שידע מזה" הבכי ממש קורע לב,
"בבקשה, בבקשה" היא מתחננת אליו מביטה בפניו רואה שההבעה מתרככת לאיטה.
היא משתתקת. מבינה שלשם האמינות לא כדאי להגזים.
השוטר, גבר יווני בגיל העמידה, נעמד. הם אף פעם לא נראים טוב בגיל הזה, חשבה לעצמה.
ביטנו משתפלת וסנטרו הכפול רוטט. הוא עובר את השולחן ונעצר לצידה.
"את יודעת מה העונש על הברחת גבול בדרכון מזויף?" הוא שואל.
"הסתבכת מאד!" הוא ממשיך ומעלה את האיום.
"טלפון אחד ואת השבוע הקרוב את מבלה בבית המעצר הקרוב" הוא לא עוצר וממשיך לפרט,
"תאמיני לי זה לא המקום האידיאלי לחופשה" הוא מגחך וחוזר מיד להבעה המאיימת.
ידו מונחת לפתע על כתפה,
"בהמשך תעלי בפני שופט להארכת מעצר לחודש לפחות".
היד גולשת לאיטה עוצרת על שדה הימני.
תמי לא זזה.
מאפשרת לו ללוש את שדה.
ידו השנייה מושכת את חולצתה מעל החזייה.
הוא מאלץ אותה לעמידה, וכעת שתי ידיו ממששות את שדיה בתאוותנות, נושם בכבדות ניכר כי הוא מעשן כבד, הנשימות רועשות ומלאות ליחה.
תמי ממתינה כמה רגעים ולפתע היא צועדת לאחור, השוטר בהפתעה עוקב אחריה מצפה למהלך הבא.
ניגשת לתיקה שהיה מונח על השולחן, שולחת לעברו חיוך, שהשוטר מפרש כמזמין, ומוציאה מתוכה מצלמה קטנה.
"הכל מתועד, וכבר בענן" היא אומרת לו ביובש. ומסדרת את חולצתה.
"לא אהסס להשתמש בזה" היא מוסיפה.
השוטר בבהלה.
הבין שנפל בפח מביט בה בכעס, ומורה לה לצעוד אחריו.
בזריזות מפתיעה הם מגיעים חזרה לתא הביקורת, כמה לחיצות עם חותמת המעבר והיא מחוץ לטרמינל, מזוודה גם ככה היא לא שלחה.
זה לא שהיא מתרגשת מחו"ל, אבל גם היא הבלגית החוצניקית מרגישה את ההבדל באוויר.
רעש הגלים והרוח הנעימה מבדרים את שיערה והיא נושמת מלא ריאותיה אוויר חופש ומשוחרר ממבטים ולחצים.
היא שוכבת על החוף, לגופה הביקיני האדום.
הקליינט יבוא רק בשעות הערב, בטיסה פרטית כנראה, ויש לה כמה שעות לשרוף לבד.
המלון ריק בימים אלו, עונת הקיץ לא באמת החלה.
היא מביטה אנה ואנה ומשלא רואה מבטים עוינים מסירה את חלקו העליון של הביקיני משחררת לחופשי את שדיה ונמרחת חזרה על מגבת החוף.
משחזרת לעצמה את האירוע בטרמינל.
היא חייבת לדבר עם אדון בוים, לא ייתכן שהוא מביא אותה לסיכונים כאלה. ומה אם הייתה נעצרת, הפרסום סביב זה היה משבש לה את כל התוכניות.
לא, היא לא תיתן לו לעצור אותה כעת. היא ממוקדת מטרה ושום דבר לא יסיט אותה ממסלולה.
היא רוצה לשבת על חוף טופלס בלי להיות מוטרדת ממבטים כאלו ואחרים.
היא רוצה לשכוח מעברה, להתנהג כאישה חופשית לחלוטין ולא רק בסתר.
והיא רוצה בעיקר לנקום. הנקמה בערה בה, מלאה את כל ישותה, בכל בוקר שקמה מהשינה זה היה הדבר הראשון שעלה בראשה.
זה, ואמא.
אמא האהובה.
אמא שכל כך אהבה ונטשה אותה ברגע הכי קשה בחיים.
ברגע הנורא מכל, בזמן שהיא עמדה כשכולם כנגדה, ולא נשארה להגן עליה.
השמש יוקדת, גופה של תמי מרוח היטב במשחת הגנה והיא נותנת לו להיחלף לגוון כהה.
היה נדמה לה שנהיה מעונן לפתע והיא פותחת עין קטנה ומולה התגשמות כל זוועותיה האפשריות, מצל בגופו, ומבט תמוה על פניו.
למה אין המשך?