סיפור מאת הבן
כבר התרגלה לנסיעות מפנקות ברכבים פרטיים עם נהגים צמודים שממתינים להחזירה לביתה.
נפתלי יושב לצידה שקוע בלימוד בספר שלקח איתו, והיא מנסה לנמנם.
כל הנסיעה הזו מיותרת מבחינתה.
נפתלי התמים אחוז באמונת החכמים התמימה שהביא מביתו.
בכל אופן בן להורים חוזרים בתשובה.
השויגער שלה איבדה את זה לגמרי. מתחרה בינה לבין עצמה איפה תבקר יותר, אצל צדיקים חיים או בקבריהם.
אין קבר בארץ שלא השאירה בו נר עם שמן בכמות שתספיק עד ביאת המשיח.
כבר לאחר חצי שנה שלא נשמע מהם בשורות היא התחילה עם הסגולות.
דחפה להם בבית שומים ובצלים, תלתה תמונות של רבנים, נרות מסוגים שונים והלכה לבקש ברכות מבבות למיניהם.
נפתלי שמע על הרב בנתיבות, בבא הוא לא, זה משהו מעבר לזה.
"החייט הקדוש".
הכינוי הוא סיפור בפני עצמו.
אבל הנהירה אליו הייתה אדירה.
מכל קצוות הקשת, חרדים מכל הסוגים דתיים ומסורתיים שרצו חיבור לנפש.
כולם מצאו אצלו אוזן קשבת עצה וברכה.
האוטובוס גלש בנסיעה שקטה ומהירה.
אין לה התנגדות לברכות מרבנים.
בכלל היא קיבלה ברכות מהרבה רבנים במהלך השנה האחרונה. מחייכת לעצמה.
את כדורי המניעה היא מחביאה עמוק עמוק במיקום סודי, כזה שגם חמותה לעולם לא תמצא.
את ההחלטה לא להביא לעולם ילדים היא קיבלה הרבה לפני שהתחתנה עם נפתלי.
היא לא תאמלל נשמה.
זאת הייתה החלטה סופית מבחינתה שלא נתונה לשינוי.
כשיצאה לשידוכים, מעבר לכתם שחג מעליה כצל והקשה עליה לקבל הצעות ממשפחות הגונות, היא עצמה העדיפה משפחה שלא מהמיינסטרים החרדי.
יום יבוא והפיצוץ יקרה, עדיף שלא תעמוד מול משפחה עוצמתית.
נפתלי הגיע כמו משמים.
משפחה עניה, חוזרת בתשובה.
הוא אמנם כבר נולד למציאות הזו, אך בשידוכים הרי משתמשים בטבלאות הרייך השלישי.
הם ירדו בתחנה וצעדו ברגל לכיוון בית הרב.
"כדאי לקבל קבלה טובה לפני שנכנסים לרב" פונה אליה נפתלי בדרך הילוכו. והוסיף,
"קבלה בלב כמובן"
תמי מהרהרת בליבה על תמימותו של נפתלי היקר שלה.
בכניסה לבית הרב ניגש אליהם המזכיר וביקש כי נפתלי ייכנס קודם לבד.
תמי יושבת לבדה בחדר ההמתנה, נפתלי בפנים כבר כמה דקות.
מחשבות טורדניות במוחה.
מה אם הוא באמת יודע הכל, חושבת לעצמה.
אם יגלה את מה שאני מסתירה זה הסוף.
הפחד הקטן מתגבר.
שמועות על כישוריו של הרב עשו להם כנפיים.
יודע כל. בוחן כליות ולב. ממש אולטרסאונד.
תמי יושבת קפוצה. רעידות קלות ברגליה. והיא אוחזת בידה ספר תהילים קטן ראשה פונה אליו אך היא ממנו והלאה.
לרגע התחשק לה לקום ולצאת, שנפתלי יקבל את הברכה.
"כנסי בבקשה"
תמי מרימה את ראשה המזכיר עומד מחזיק את דלת חדר הרב פתוחה ומכוון עם ידו לעברה.
היא נכנסת לחדר הפנימי, מקום הישיבה של הרב.
חדר אפלולי מעט, פשוט, ללא גינונים.
נפתלי יושב על כיסא ליד שולחן שמעברו השני…
תמי מצמצמת את עיניה להיות בטוחה,
לרגע היא מתלבטת אבל עד מהרה היא משתכנעת שזה הוא.
מתאפקת לא לצחוק בקול.
עם הבגד הזה קשה לזהות אותו, חשבה לעצמה במהירות. היא ראתה אותו אחרת לגמרי.
הרב מרים את ראשו ועיניהם נפגשות.
תמי מביטה ברב, שמצידו כנראה קלט מי העומדת מולו.
הוא מכוון עם ידו לכיוון הכיסא.
תמי מתיישבת לאיטה.
הקיץ היה לוהט באותו יום.
אך ברכב בו ישבה לא הורגש מזג האוויר.
המיזוג פעל היטב.
ישבה במושב האחורי, מהרהרת בהנחיות שהעביר לה אתמול בערב אדון בוים.
"זה מישהו אחר לגמרי" הוא מתחיל בהסבר,
"את צריכה להיות עם ראש פתוח". המשיך,
תמי מנסה להבין למה כוונתו, והוא מיד ממשיך לפרט.
"אנחנו עולים שלב, והמפגש הזה הוא הדוגמא המדויקת למה אנחנו משתמשים ב"הסדר" רק באנשים מתוך הקהילה" ממשיך אדון בוים.
"כל אחד אחר שאינו מתוך הקהילה ושאין לו מה להפסיד הוא סיכון מבחינתנו, ואנשים מהסוג שלו פשוט לא יכולים לקחת את הצ'אנס שההסדר יתגלה"
תמי מבינה היטב.
היא החרדית הרי לא תרצה להיחשף וזוהי תעודת הביטוח של כולם.
המיקום היה בוילה פרטית במושב בדרום.
כרגיל הנהג נשאר בחניה בתוך ברכב, והיא נכנסת לבית לבדה.
הפעם היא הגיעה מוקדם. לפי ההוראות עליה להמתין לבואו.
על השולחן בסלון היתה מונחת מזוודה קטנה ועליה מכתב.
היא ניגשת פותחת את המכתב.
ההוראה הייתה קצרה ותכליתית.
"ללבוש ולהמתין"
אדון בוים הכין אותה למפגש לא שגרתי אך לא פירט, והתכולה בתוך המזוודה בהחלט הייתה לא שגרתית.
תמי מושכת את הבגד בראש הערימה מביטה בו ובשאר האביזרים המונחים במזוודה,
מעיל.
מגפיים.
כפפות.
הכל מעור שחור מבריק.
תמי מסירה את בגדיה, עד האחרון שבהם.
המגפיים היו בעלות שרוכים ארוכים ולקשור אותם לקח זמן ארוך.
סיימה עם המגפיים ונעמדה, לרגע איבדה את שיווי משקלה, העקב הגבוה והדק היה מעבר למה שהיא רגילה.
לבשה על עצמה את המעיל, קרירות נעימה התפשטה בגופה. חשה את פטמותיה מתקשות.
חבשה את הכפפות, הציפורניים הארוכות שכה טיפחה הקשו קצת על תפקוד.
מתיישבת על הספה בהמתנה.
רעש של מנוע כבה בחוץ, ולאחר כמה רגעים הדלת נפתחת ולחדר נכנס אדם לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, כשאת ראשו מכסה מגבעת רחבה.
תמי מביטה עליו חוצה את הסלון, לא עוצר ולא מביט לעברה.
היא נשארת במקומה, ממתינה אינה יודעת מה עליה לעשות, כך כמה דקות.
הפלאפון בידה סימן על הודעה נכנסת.
הודעה מאדון בוים.
"כנסי". בהודעות הוא קצר.
היא ניגשת לדלת החדר ופותחת אט אט.
חדר חשוך, על השולחן בצד החדר נרות מרצדים שמשרים אווירה קצת מאיימת.
הרב עומד בקצה החדר, מבטו לרצפה, אינו לובש דבר חוץ מתחתונים שחורות.
תמי צועדת פנימה סוגרת את הדלת אחריה.
את הכיוון היא כבר הבינה זה לא הפעם הראשונה שלה.
ברגע שהדלת נסגרה היא שומעת אותו מדבר לעצמו.
"עפר ואפר" לחש.
"רימה ותולעה" הלחש התגבר.
תמי לא מסירה עיניה מהמחזה.
השילוב של ריצוד הנרות והטלת צל על הקירות יחד עם תנועות גופו של הרב השרו תחושה מיסטית באוויר.
"ראשונים כבני אדם ואנו כחמורים"! קולו של הרב מטפס ועולה.
לפתע נופל לרצפה.
מתקדם על ארבע לכיוונה.
תמי מעט חוששת. לא יודעת מה מצופה ממנה לעשות .
עוצר מתחת רגליה.
"הכיני" הוא לוחש בלי להרים את ראשו.
תמי לא בטוחה ששמעה.
הרב חוזר על דבריו מגביה את קולו,
"הכיני. כי חטאתי"
תמי מסתפקת בינה לבין עצמה לרגע, ובהחלטה של רגע שולחת את ידה ומכה את הרב חלושות בפניו.
"הכיני הכיני הכיני" צועק הרב.
תמי מקבלת את ההוראה, שולחת את רגלה עם המגף האימתני ובועטת בו באחוריו .
הבעיטה הייתה מעט חזקה ותמי עם העקבים הגבוהים מאבדת את שיווי משקלה ונופלת לרצפה בסמוך לרב.
הרב מרים את ראשו עיניהם נפגשות.
הרב פוער את פיו ומגרונו בוקעת יללה קורעת לב.
תמי נרתעת.
מה זה היה?
הרב נשאר על ארבע. מתקרב אל מגפיה מוציא את לשונו והחל ללקק אותם.
הרב ליבוביץ לא היה מהצוות השגרתי של תיכון "יסודי הדת אנטוורפן", שיעוריו היו מרתקים והבנות ציפו מאד ליום בו הוא היה מגיע להרצות בפניהם.
הייתה לו הדרת פנים מיוחדת. ולמרות גילו הצעיר הגיע למעמד רם.
הרב ליבוביץ היה האחראי מטעם בית הספר על לימודי התנ"ך, ובכיתות הבגרות היה הסמכות העליונה שקבעה את ציוני הבחינות.
לימודי התנ"ך היו ממנה והלאה, תמי של גיל העשרה לא התחברה כלל לסיפורי הנפלאות שלא היו הגיוניים בעיניה. מבחינתה זה היה בזבוז מוחלט של זמן יקר.
כשסיימה מבחן ראשון בכישלון מוחלט הוזמנה לשיחה אצל הרב ליבוביץ.
הפגישות עימו היו בבית הספר לאחר שעות הלימודים. ובאותו ערב התארגנה תמי היטב.
גילה הצעיר עמד בסתירה לגופה המפותח, אמנם בשל משקלה הנמוך ומבנה גופה הרזה, החזה לא התפתח יותר מידי. אך גופה התקמר. וכבר בגיל צעיר מבנהו הפך לנשי.
ישבן עגלגל ונפוח קלות התנוסס באחוריה יחד עם שיערה הבלונדיני המלא והארוך בצירוף פנים בובתיות שיוו לה מראה של ברבי צעירה.
תמי ריפדה את חזייתה, וכעת שדיה הצעירים בלטו היטב מבעד לחולצת התכלת הצמודה.
שעת ערב, בחוץ עדיין אור, תמי מגיעה לבית הספר.
השער פתוח והיא צועדת פנימה היישר לבניין המרכזי, עולה במדרגות, עוברת את הדלת הראשית והיא ניגשת היישר לחדר המורים שבקומת הקרקע.
הדלת פתוחה, ובתוך החדר יושב הרב ליבוביץ, באווירה משוחררת ללא חליפה וכובע.
תמי רואה אותו כך בפעם הראשונה ומוקסמת.
נאה כל כך, חושבת לעצמה.
הרב ליבוביץ מרים את ראשו מערימת הדפים המונחת ומחייך לעברה מכוון בידו לכיוון הכיסא למולו,
"שבי בבקשה".
תמי מתיישבת ובכוונת מכוון לוחצת את שדיה באיטיות אל השולחן, בוחנת בזווית העין את תגובתו.
הרב ליבוביץ כאילו לא מבחין בכך,
"מה שמך" הוא שואל ומעיין בדפים.
"תמי… תמר בקר" עונה.
"תמי תמי" מזמזם הרב את שמה ועובר בעיניו על הרשימה.
תמי שומעת את שמה הפרטי והאישי יוצא מפיו של הרב ליבוביץ ומתרגשת כולה. זרמים עוברים בכל גופה. והיא חשה את הסומק מתפשט בלחייה.
"או הנה" צוהל הרב כשמוצא את שמה ומביט בפניה.
"הכל בסדר?" פונה בדאגה לנוכח האדמומיות שפשטה בלחייה.
"כן כן" מיהרה תמי לענות. רק זה חסר לה עכשיו להסגיר רגשותיה בפניו.
"תמי" חוזר הרב ליבוביץ לעניין,
"את כאן כי ישנה בעיה" מניח את הדברים על השולחן בקצרה,
"בצורה הזו לא תגיעי רחוק, זה ברור לך." הרב ליבוביץ מביט בפניה והיא מהנהנת קלות לאישור.
"יש דרך לגרום לך להשקיע יותר?" פונה אליה הרב ליבוביץ בשאלה.
תמי לא עונה.
לא זזה.
מחשבות עוברות בראשה, לא מאמינה במה שחשבה לעשות. כעת זה נראה לה מופרך לחלוטין.
מוחה משדר היגיון אך היא לא שולטת בעצמה.
"יש דרך אולי" היא פונה לרב ליבוביץ בקול לחשני.
הרב ליבוביץ מביט בה במבט שואל לא יורד לשורש כוונתה.
תמי דוחפת כיסאה לאחור ונעמדת.
מבטה מרותק לרב ליבוביץ.
נעמדת לאט וכאילו מסדרת חצאיתה מושכת אותה כלפי מעלה.
הרב ליבוביץ לא מסיר את עיניו.
תמי עוזבת את מקומה ועוברת לצד השולחן שם יושב הרב ליבוביץ שעוקב אחריה במבטו.
היא נעמדת לצידו קרוב קרוב.
תמי דוחפת את השולחן קדימה משאירה את הרב ליבוביץ ישוב על הכיסא במרכז החדר.
היא מתכופפת, כורעת על ברכיה ומניחה ידיה על ברכיו.
נשימות ממושכות יוצאות מפיו של הרב ליבוביץ.
תמי מביטה בעיניו מנסה לנחש את שעובר בראשו.
בהחלטה של רגע מניחה ידה על מפשעתו.
"די"! הוא צועק ונעמד.
תמי נעמדת נרעדת כעלה.
"צאי מהחדר" הוא מורה לה בידו.
תמי בהלם מוחלט, מביטה בפניו האדומים מכעס.
איזה שטות היא עשתה. מה היא חשבה לעצמה.
מסדרת את חצאיתה ובשקט מוחלט ניגשת לעבר הדלת.
מאשימה את עצמה כי נפלה שוב לשיגעונותיה. איך היא מביאה את עצמה שוב לבורות הללו. ומי יודע לאן זה ייגרר כעת.
"רגע" שומעת את הרב ליבוביץ קורא לעברה.
היא מסתובבת, הרב ליבוביץ שוקל בדעתו, רגע של שקט.
"שבי חזרה" הוא מבקש ממנה.
תמי חוזרת לכיסאה מתיישבת בזריזות מבטה מושפל. מי יודע לאן דרדרה את עצמה, היא חושבת בליבה.
כמה דקות של שקט מוחלט שוררות בחדר.
"ראיתי כבר הרבה" היא שומעת את הרב ליבוביץ ראשה עדיין שמוט מטה. מבטה לרצפה.
"הרבה מאד" חוזר כמו לעצמו.
"עוצמה ואנרגיה כמו שיוצאת ממך עוד לא ראיתי" הוא ממשיך.
"לרגע כמעט העברת אותי על דעתי" הוא מתוודה.
"יכולותייך הם תכונות שתבע בך הבורא, ובמעשייך תקבעי לאן ינותבו" הוא מרצה בה מוסר.
"את תגיעי רחוק מאד. או לצד הגשמי או לצד הרוחני" הוא כמו מתנבא.
תמי מתעשתת, מצופה ממנה למקצועיות, ומחליטה להיכנס לאירוע.
הרב ממשיך ללקק את מגפיה והיא מכה בו עם ידה בכל חלקי גופו מכות נמרצות.
ובכל מכה יוצאת מפיו של הרב אנחה, שהיא לא מפרשת אם היא של הנאה או סבל, ומתפשרת על שניהם יחד.
תמי כורעת על ברכיה אוחזת בחוזקה בזקנו של הרב מושכת ראשו מעלה מעמידה פניו מול פניה.
בהחלטה של רגע לוקחת נשימה עמוקה ויורקת היישר לתוך עיניו.
הרב גונח.
פיו נפתח לרווחה לשונו משתרבבת.
תמי לא ממתינה ויורקת שוב הפעם היישר לתוך פיו.
הרב בולע את רוקה.
"ייסורין של אהבה הן" הוא זועק בקול.
ייסורים? מהרהרת בליבה תמי, אני אראה לך מה זה יסורים.
היא תופסת בידו מכוונת אותו לעמידה.
הרב עומד למולה, תמי מסירה את הכפפות, אוחזת באחת מפטמותיו לוחצת לחיצה ולא מרפה.
מבטה בפניו לראות תגובתו.
הרב עוצם את עיניו ראשו נשמט לאחור.
"… או יסתם אחד מהם" היא שומעת אותו ממלמל לעצמו.
תמי תופסת בפטמתו השנייה כעת שניהם בין אצבעותיה, הפעם היא משתמשת בציפורניה החדות.
הרב נרעד כולו, תמי לוחצת ולוחצת מהדקת אט אט את ציפורניה עד שאינה יכולה עוד.
הרב באקסטזה כאחוז טירוף. רועד בכל גופו אך אינו מתנגד.
שומעת הברות קטעי תפילה יוצאות מפיו.
תמי משחררת יד אחת כשהשנייה אינה עוזבת לרגע.
ובתנופה סוטרת בחוזקה לפניו.
הרב ממשיך במילמוליו עיניו עצומות.
תמי מחליטה לעלות הילוך.
היא משחררת את ידה השנייה, ומפשיטה את הרב מתחתוניו.
הרב כעת עירום לחלוטין.
איברו האדיר מתוח לחלוטין, מתנודד אנה ואנה.
תמי לוקחת צעד לאחור מייצבת את עצמה היטב ובועטת בעוצמה באשכיו.
הרב מתקפל, ניכר כי זה היה שלב אחד יותר מידי.
תמי איננה מתרגשת.
ותופסת באיברו של הרב, שמעוצמת המכה נרפה מעט.
בידה החמה משפשפת בעוצמה תוך כדי שהיא מקרבת את ראשה לראשו של הרב.
תמי שולחת בו עיניים רושפות משרבבת לשונה מסמנת לרב לעשות כמוה.
הרב מוציא את לשונו ותמי תופסת אותה בשיניה כצבת. לא עוזבת.
הרב ליבוביץ ליווה אותה בהמשך. נתן לה תיגבור פרטי בתנ"ך.
"מסוכן להשאיר אותך לבד" היה סונט בה.
היא חיבבה אותו, האמינה בו מאד והוא היה לה למורה דרך לתקופה קצרה ומאושרת.
תמי לא תשכח לעולם את בכיותיה הנוראיות בביתו לאחר מותה הטראגי של אמא.
העסקנים והרבנים ששידלו אותה לשתוק. לרחם. ונטעו בה את התחושה שהיא האשמה.
כמה שנאה אותם.
וכשהוחלט להגלותה כל העולם היה בעיניה רע ומושחת.
הרב ליבוביץ ניסה בכל כוחו לשמר אצלה את האימון בבני אדם.
ישבה אצלו עד ערב הנסיעה. לביתה לא חזרה. לא רצתה לראות אף אחד ממשפחתה שהביטו בה כמצורעת.
נבואתו מלווה אותה מאז כהוראת חיים.
"תגיעי רחוק מאד. מאד. לצד הגשמי או לצד הרוחני".
תמי לא מצליחה לנער ממוחה את המחשבות.
ידה הרועדת אוחזת לוחצת את איברו של הרב, ובשיניה היא הודקת את לשונו.
חשה את עוצמות הכעס מתעצמים בתוכה.
הרב בעיניה כעת בבואת שנאתה. מרכז את כל הדמויות שכה שנאה.
תמי משחררת הרב מלפיתותיה, ודוחפת אותו בעוצמה לרצפה.
הרב שוכב על גבו. ותמי במגפי העקב המסומרות מטפסת עליו.
זעקות כאב נשמעות מפי הרב שמנסה להדפה והיא נלחמת לא משחררת.
לפתע הוא צועק.
"בבריה"!
מילת הקוד המוסכמת מחזירה את תמי באחת למציאות.
"אבקש מהבעל להשאיר אותנו לבד".
נפתלי יוצא מהחדר. סוגר את הדלת אחריו.
תמי יושבת מביטה בפניו של הרב מתלבטת אם לומר משהו.
אך הרב חוסך את לבטיה ופונה אליה,
"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" זרק לחלל האוויר פסוק שהכירה.
"ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא דמים" תמי לא הכירה את האמרה ונשארה במבט של שאלה על פניה.
הרב כמו קרא את שאלתה מסביר,
"זוהי הברכה שנתן דוד לאביגיל, אשת נבות היזרעלי, שהצילה אותו מלהרוג את בעלה במו ידיו" הסביר אך השאיר את ההקשר בתמיהה.
הרב קורא לנפתלי לחזור,
נפתלי נכנס בזריזות נשאר עומד,
"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" החל בפסוק הידוע.
"בטח בה לב בעלה" הוא ממשיך,
"בטח בה' ובה וראו ישועות" הרב מסמן בידו ונפתלי המבולבל יחד עם תמי יוצאים מהחדר.
נחמד, צריך המשך .
חייב דחוף ניקוד וסימן בין העבר להווה
אולי ההמשך יהיה ברור וסקסי יותר
ואלה לא הבנתי כלום מהסיפור הזה
שירבוב של מילים וכו…..
מה זה היה החארטה הזה ?