סיפור מאת מאת דני דניאלי
אז בבית הספר
מאז האירוע החלומי עם אנה בנחל עבר כבר חודש. ואנה אינה מתקשרת. חודש.
בסוף אני מתקשר. היא עונה מיד.
"בחיים אתה לא מתקשר אלי. ברור?"
"כן בוס."
"אם לא תתנהג כנדרש אוציא אותך מהרשימה. ברור?"
"ברור, בוס. סליחה בוס. רק…."
והיא מנתקת.
יש רשימה? כמה שפוטים יש לה?
ואני באובססיה מוחלטת אליה. מתעורר איתה והולך לעבודה איתה. נוהג איתה וכמובן מתקלח איתה ונרדם איתה. כבר לא מסתפק בדמיונות ובעבודת יד. מתחיל לבלוש אחריה. גיליתי שהיא מסיימת את יום העבודה בבית הספר בשעה 3, אז אני מחכה לה שם, מסתתר וצופה.
היופי הזה המתפרץ. תמיד בבגדים הדוקים ותמיד מבטי תלמידים חרמנים אותה מלווים. מעניין אם היא משפיטה גם תלמידים.
הדקות הספורות הללו בהן רואה אותה, קצת מרגיעות געגועיי, אך לא לזמן רב. אני מצליח לגלות היכן היא גרה ואני אורב ליד ביתה בבקרים, כדי לראותה יוצאת לעבודה.
היא יוצאת ברבע ל 8, בכל בוקר, אך פוסעת ברחוב עד לרכב ונעלמת לי. אני קולט שיש חייל חרמן מהקומה השלישית שמביט בה בכל יום במבט רעבתני. באחד הימים אני רואה אותו יוצא איתה מהבניין, צועד לידה, מבט מושפל. היא מדברת אליו והוא מהנהן. ואז היא נעצרת, מלטפת אותו כמו כלבלב, טופחת על אחוריו ומשלחת אותו. עוד שפוט מהרשימה.
ולמרות שרואה אותה למספר שניות בכל פעם, אני נפעם ונרגש מחדש שוב ושוב.
יום אחד אני מקדים להגיע אל תצפית הבוקר ואני קולט אותה בגופיית ספורט צמודה מרהיבה ומכנסיים קצרים מרהיבים, כשהיא חוזרת מריצה.
התמונה הזו שלה, מה שהיא עושה לי. אנה הקטנה העצומה הזו. אין לי מילים לתאר. את הגוף הקטן, התמציתי, הרגליים המסותתות, השדיים הקטנים רעננים. השיער, המבט. הכל בה שלמות.
למחרת אני אורב לה כבר ב 5 בבוקר. ב 5 וחצי היא יוצאת. רצה בקלילות. מיום ליום אני מעריץ אותה יותר ורוצה אותה יותר. לאחר מספר תצפיות אני יודע את המסלול שלה. לדעתי היא עושה 10 ק"מ בכל בוקר.
ואני מחליט להפתיע אותה במסלול.
מתמקם בפארק העירוני בין מתקני הכושר. כשהיא עוברת במקום אני בדיוק יורד מהמתח. 6 בבוקר. רק שנינו שם. כשמבטה מתענן אני מבין ששגיתי. בענק.
"עקבת אחריי?"
"מה פתאום בוס."
היא קרבה אליי. מושלמת. מכנסונים שחורים קצרים העוטפים רגליים קטנות אך מושלמות, וגופייה לבנה. היופי הזה. העוצמה הזו. השדיים הקטנים המחוצים, הפטמות הבולטות, הרגליים החצובות. היא. כל מה שהיא. והיא יפה יותר ללא איפור. יפה יותר כשמזיעה. אני באמת סוגד לאישה הזו. איך אפשר שלא?
"בחיים!!!!
אתה לא משקר לי!!!
ברור?"
אני מהנהן, מבוייש. היא ממתינה למוצא פי.
"אני מעריץ אותך כל כך, בוס. אני מתגעגע כל כך.
סליחה בוס, זו הסיבה שעקבתי אחרייך.
סליחה. אני מרגיש שאני לא יכול בלעדייך, בוס. אני פשוט חייב אותך…בוס."
היא שותקת. ארוכות. ואז בקולה השוקט אומרת.
"יכול להיות שאתה לא מתאים."
עולמי עלי קורס. גם אני קורס . למרגלותיה.
"לא…בבקשה…בוס… את הדבר הכי חשוב לי בחיים."
ואני נושא עיניי אליה בתחינה. היא שוב שותקת.
"קום."
אני קם.
"חולצה."
מוריד.
"מכנסיים".
גם.
למזלי אף אחד לא עובר שם באותו זמן.
"על הבטן".
נשכב.
קשה לי לתאר את העוצמה הזו שבקולה. ברגע שהציווי יוצא מפיה הוא הופך לדבר שאני הכי רוצה לעשות בעולם. ומהר. ואני עושה אותו ומייחל לשביעות רצונה ממני.
וכך אני שוכב בתחתוניי על הקרקע. נרגש להתפשט מולה. נרעש מקרבתה. מגופי המופשט למולה. היא מציבה נעלה על ראשי. דוחקת לקרקע בעוצמה. זה כואב. ומחרמן לאללה.
"בשביל להיות שלי אתה צריך להיות מ-מוש-מע. העובדה שהזין שלך קטן היא מגרעת, אבל הייתי יכולה להתגבר עליה. על חוסר משמעת לא."
היא אינה ממתינה לתגובתי. עוזבת את ראשי ועתה דורכת על אחוריי, מצמידה את איברי הזקור לקרקע. הפחד והתשוקה מתערבבים בי ומטריפים אותי. אני מת על האישה הזו. כל מה שהיא עושה הוא מדויק.
ואז היא מתיישבת על אחוריי, אני נפעם, איני נושם.
אנה.
המושלמת בנשות תבל.
יושבת עלי ומהדקת את איברי הזקור לקרקע.
אולי זו לא הייתה כזו שגיאה לארוב לה.
וכבר ידיה על כתפיי.
מלטפות?
ואיברי נמחץ לקרקע על ידי אגנה. ואני נרעש ונרגש, ואז….
ציפורניה חודרות את עורי באיזור שכמותיי, מעמיקות, והיא חורצת את כל גבי. בנחישות. באכזריות. בחושניות.
"אייייייייייייייייייייייי", אני זועק, "אוווווווווווווווווו", והיא חורצת ופוצעת, מרגיש איך העור נקרע תחת ציפורניה. היא מסיימת כשידיה על אחוריי, דוחקות איברי לאדמה ומקנחת בהצלפה עזה על ישבני. "בוסססססססס", אני זועק ונאנק. "בוסססססססס". ואני גומררררר.
וכבר היא קמה מעלי, נוטלת עימה את מכנסיי וחולצתי ונעלמת.
הגב שלי בוער ותחתוניי דביקים ורטובים, וכך אני חוצה את הפארק, מפודח ומושפל, מסתתר כשצריך. נכנס לרכב. יש לי מאחור כל מיני בגדים למסירה. מוצא מכנסיים וחולצה. מתנקה קודם כל בחולצת טריקו.
טלפון.
"אתה לא שם בגדים. חוזר הביתה כמו שעזבתי אותך."
ניתוק.
לא מבין איך היא יודעת תמיד מה אני חושב ומה אני עושה. אבל מקשיב לה כמובן.
ממתין ליד הכניסה עד שאפי לוקחת את הילדים למסגרות ונכנס להתקלח.
עוברים עוד חודשיים. אני חולם עליה. כל יום כל היום. אני משתוקק.
לשמוע את קולה הלוחש המצווה, לראות את הגוף הקטן האדיר שלה, לחבק את רגליה, לעבוד אותה. בכל יום מלטף את גבי הפצוע בהנאה. אך גם הוא כבר מחלים. ואז…
"תגיע אליי לבית הספר. עכשיו. חדר המנהל."
אני עוזב הכל כמובן. חושך בחוץ. בית הספר חשוך גם הוא, אבל פתוח. חדר המנהל. נוקש על הדלת. "כנס".
מה שאני רואה שם מדהים אותי.
אנה יושבת בראש השולחן על כיסא המנהל, רגליה המושלמות על השולחן. לרגליה נעלי עקב שחורות. לאורך השולחן יושב אדם בעל שיער שיבה, בגופייה ובתחתוני בוקסר. פיו מכוסה בסרט דבק שחור.
אני קופא. היא מביטה בי.
"תתפשט".
אני פושט חולצתי ומסיר מכנסיי.
"מספיק."
אני רועד. אני נרגש. מאוד.
היא רומזת לי לשבת על הכסא שמולו.
היא קמה אליי, בשמלה שחורה , קצרה, שמגלה רגליים דקות, מטופחות, שריריות וגוף רזה ומהודק. האריג נצמד ומדגיש שדיים קטנים ויפים. מושלמים בעיניי.
היא חוסמת גם את פי בסרט דבק ומתיישבת במקומה.
"התכנסנו כאן לדון בסטיות שלכם." והיא פונה אליי, "האדון שמעון שמולך, לא מפסיק להסתכל עלי. ולפנטז. למרות שיש לו אישה וילדים ונכדים והוא מנהל בית ספר גדול, שפורש בקרוב. הוא קורא לי, מתייעץ איתי, והכל רק כדי להריח את הבושם שלי, להתבונן ברגליים שלי, לצלם את התחת שלי. הוא בחור של רגליים, שמעון. הכי אוהב את הרגליים שלי. נכון שמעון?"
הוא מהנהן במרץ.
"ואלון שלנו", היא פונה אליו, "גם הוא לא מפסיק לאונן עלי, כבר חודשים. אבל הוא לא יודע ממש להתנהג ולשמור על הכללים. והוא גומר כל יום כשהוא חולם על השדיים שלי. מת להוריד לי את החולצה, לרייר לי על החזייה, לנגוס לי בפטמה.
וחשוב להדגיש שזה בסדר מבחינתי. כל עוד אתם עושים כל מה שאתם נדרשים לעשות. ברור?"
שנינו מהנהנים.
היא קמה ממקומה. קשה לי להסביר את זה. המראה שלה חורך אותי. אבל יותר ממנו, האנרגיה, הנוכחות שלה. היא לא משאירה אוויר בחדר. מלהיטה אותו ואותי. אני נרגש כל כך לראות אותה כך. שליטה. גבירה. אדירה. אני מעריץ את האישה הזו.
והיא פוסעת, נעמדת מאחורי המנהל שמעון. עוטפת את פניו בידיה. וניכרת מפניו התרגשותו. היא מלטפת את פניו, אחר עוברת אל הגו. הוא מתענג, מצטמרר. היא מסירה מעליו גופייתו, משליכה אותה לאחור וידיה מלטפות את חזהו השעיר הלבן, את בטנו. מתעכבת על פטמתו, צובטת.
הוא באכסטזה. בקושי נושם. העונג על פניו ניכר.
ואז היא עוזבת אותו ומגיעה אליי. היא מניחה ידה על גבי החשוף. מטיילת, לשה בעדינות, מאחור. אני קופא, מצטמרר מרוב עונג צרוף. האקט הקטן הזה הוא אחד האקטים המיניים המסעירים שחוויתי בחיי. אמיתי.
ואז היא מתכופפת אליי מאחור ושפתיה ממש מרפרפות את עורפי .
"אתה שלי", היא לוחשת.
אני יודע.
אני עוצם עיניי. מתמסר לרגע הזה המדהים.
זכיתי.
והיא מתכופפת לעברי, כך מאחור, אני ממש יכול לחוש בשדיה על גבי. אני מת. נאנח מעומק הווייתי. וידיה נשלחות אל חזי, גולשות אל בטני. אני לא הולך להתקלח השבוע.
ואז היא עוזבת אותי, לצערי, עולה על אחד הכיסאות ומטפסת אל השולחן אל מול עינינו המשתאות. המתאוות. מדובר באישה מושלמת. לא פחות.
"הרגליים שלי, הא?
אני כבר לא ילדה, אתם יודעים? 35 בחודש הבא. אולי נחגוג יחד. שלושתנו. או שאחגוג רק עם אחד מכם."
והיא פוסעת לה על השולחן לנגד עינינו, הלוך ושוב ומלהגת כשעינינו אליה נשואות בהערצה…
"אבל הרגליים שלי, כמו של נערה. בלי טיפת שומן. והשרירים שלי אפילו הרבה יותר מפותחים היום…
מישהו מכם יזכה היום. רק אחד. מי שיענג אותי יותר. מי שיימצא יותר ראוי."
היא מסתכלת על שמעון. עיניו מקוות. מסתכלת אליי, עיניי מתחננות.
היא קרבה למנהל שמעון ובאחת מסירה את הסרט מעל פיו. מגישה אליו רגל אחת והוא מלקק בשקיקה אמיתית. ביסודיות. את גב כף הרגל, את הקרסול, את השוק. זה אולי קצת מעורר רחמים, כשקשיש שכזה מבזה עצמו, אך זה יותר מעורר השתאות, כי הוא מתמסר למשימה. כל מה שהוא רוצה זה למצוא חן בעיניה, זה לענג אותה, זה לגרום לה לבחור בו. והוא מלקק מתוך התמסרות מוחלטת למשימה הקדושה.
אחר היא נפנית אליי, מסירה את סרט הדבק, מכאיבה ואני מלקק. בשקיקה. הערב הזה רק הולך ומשתפר. העור שלה חלק כל כך. צונן. טרי. רענן. מה עשיתי שאני זוכה לכל הטוב הזה?
אני לוקק אותה, שוקק אותה, רוצה אותה, מעריץ אותה. אני נרגש עד מאוד.
עד שהיא הולכת ממני.
היא פונה אל ראש השולחן, יורדת ממנו, שבה ומתיישבת על כיסא המנהל.
"בוא", היא קוראת לשמעון. מסמנת על הרצפה, והוא מתקדם על 4 למרגלותיה.
ללא מילים, רק במבט, היא מצווה עליו להסיר נעלה ולענג את רגלה.
והוא עושה זאת במסירות אמיתית.
היא נשענת לאחור, יפהפייה הורסת. בתנוחה הזו, שדיה הקטנים המופתיים מתבלטים ומגרים עד מאוד. בא לי לצעוק… והקשיש החרמן מסיר נעלה בחרדת קודש ולוקק ונושק ומוצץ כל אצבע לחוד.
"מממממממממ, לא רע המנהל".
כשהוא מסיים עם הבוהן הוא פוער פיו בתנוחה בלתי אפשרית, ומחדיר מחצית מכף רגלה אל פיו. אני המום, אבל מה שחשוב הוא שהיא המומה.
"וואו, שמעון, אתה טובבב."
והוא מרייר כולו, אך מתמיד, מחדיר אותה אל תוכו, וידיו עולות במעלה קרסוליה, מלטפות. וניכר בה כי היא נהנית.
כשהוא מוציא את רגלה הוא כמעט מעולף, אך הוא זוכה למבט אוהב ולליטוף קל על פניו. 'עוד שנייה הוא גם ינבח', אני אומר לעצמי מתוך קנאה.
הוא חוזר לשבת במקומו, זורח ומאושר.
היא מביטה בי. עכשיו יבוא תורי לענגה. ואז מפנה מבטה אליו.
"אני חושבת שזה תהיה אתה אדוני המנהל." קולה שוקט, כמעט לוחש.
"אבל אני עוד…"
מבטה מצמית אותי. אני משתתק.
היא מוסיפה להביט בי. מבין שקלקלתי. היא כמעט לוחשת.
"מה שקרה כאן עכשיו היה חוסר נאמנות. בגידה. הפרה מוחלטת של הכללים."
אני מבקש להתנצל אך בהינף יד היא משתיקה אותי.
והיא שוב עולה על השולחן, הולכת לעברו, מתיישבת על השולחן לפניו.
קרבתה אליו גורמת לו להתרגשות רבה.
"אתה רוצה לומר משהו, אדוני המנהל?"
"תודה לך. על הכל, ובפרט על שבחרת בי.
את…את…את…את הדבר הכי טוב שקרה בחיי. אני אסיר תודה לך. לנצח."
היא מחליקה ידה על לחיו, סוטרת בעדינות. "שמעון החמוד והשפוט. פשוט מתוק שלי אתה."
והיא גולשת אליו. עליו.
היא מתיישבת על איברו כשהוא בתחתוניו. גבה אליי. אפילו הגב שלה חושני ומגרה. היא מהממת. אני מתעקצץ, מתאכזב, אך רואה את תנועותיה, עולה ויורדת, רוכבת עליו. אין לי אוויר. שומע את אנקותיו, ואני יודע שלמרות שלא בחרה בי – זכיתי. היא מצמידה שדיה אל פניו. אני יכול רק לדמיין את העונג שלו, וממשיכה לרכוב עליו.
שמעון המנהל גומר די מהר.
אנה קמה ממנו, עומדת על השולחן מעלינו.
"זאת הבעיה אתכם, אתם כל כך מעריצים אותי שאתם גומרים אחרי שנייה."
והיא הולכת למקומה בראש השולחן, מתיישבת, מניפה רגליה אל השולחן.
"לכו מכאן".
מבלי להוציא הגה אנו אוספים את בגדינו ומתחפפים. כשאנחנו בדלת היא קוראת אליי.
"אתה.
אני מצפה להודעה. אחת.
שבה תסביר למה לי להמשיך איתך למרות שאינך עומד בהתחייבויות.
הודעה אחת."
והיא משלחת אותי משם בתנועת יד.
לא הבנתי למה הוא צריך לגלות איפה היא גרה ומה סדר היום, הוא לא הגיס שלה?
הוא לא. היא אחות של גיסתו