כבוד השופטת – חלק 12

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

אסתי.

כשהיא הכירה את ישי, היא חשבה שהיא יודעת מה זו אהבה. היא סיימה קורס הנהלת חשבונות בסמינר, הציעו לה עבודה טובה במשרד קטן ליד הבית. והציעו לה שידוך.

היא זוכרת את הפגישה הראשונה שלהם כאילו הייתה ממש אתמול. את הלובי הדחוס, את החליפה הכהה שלבש, את השמלה שלה, שהייתה צנועה יותר מדי, אבל ככה אמא שלה ביקשה ממנה. ואסתי ילדה טובה, היא תמיד עושה מה שאמא אומרת.

את תקופת הדייטים היא לא מתאמצת לזכור, עוד מפגש ועוד אחד. ושיחת טלפון מהשדכנית הלחוצה לכסף. וחיוך מתוק שהיא פשוט התרגשה ממנו. ואז היו לה פרפרים בבטן, והיא החליטה שזה זה.

חתונה שמחה, ריקודים. ולילה.

הלילה הראשון שלהם ביחד, שעשה לה תחושה לא טובה. היא אפילו לא יודעת למה. הוא היה הכי רגיש, ועדין. ועדיין היה לה קשה. היא יודעת שגם לו היה קשה, תרתי משמע. היא ראתה את הקישוי שלו וזה הגעיל אותה בהתחלה. לא מאמינה שהדבר הזה ייכנס אליה.

ואז למחרת, היא שחררה את הפחד. היא הרגישה את האבר הענק של ישי חודר אליה, את הכאב, את הפחד, ואת העיניים המאושרות שלו.

את כל אלה היא לא תשכח עוד הרבה זמן.

אז התחילו החיים עצמם. עבודה, בית וניסיונות להיכנס להריון. כולם בהריון רק היא לא. ופתאום האבר הזה, שעד לפני כמה ימים עוד גרם לה לרתיעה קלה, נראה לה מגוחך, בדיוק כמו איבריה המוצנעים.

היא עמדה לראשונה ערומה מול המראה, מביטה על שדיה, שלא תופחים עם הריון, שלא מאכילים אף תינוק. היא פיסקה בעדינות את רגליה, מביטה אל המקום ההוא, שאסור להביט בו ואסור לכנות אותו בשמות, והוא נראה לה לא ראוי. היא נגעה שם בעצמה, נבהלת לרגע מההרגשה שתקפה אותה. היא צחקה בשקט, מגחכת על עצמה. ואולי זה בכלל אסור?! אבל האצבעות שלה נמשכו לשם שוב, בעדינות של ממש, כמו נגעה בצמח בר נדיר, היא ליטפה את גבשושית העור הבולטת, בשיעור ביולוגיה היא זכרה, קראו לו דגדגן, ובאותה נשימה המורה דיברה על קדושת הצניעות. אבל היא, כבר לא קדושה. היא לא מצליחה להוציא ממנה את פרי הקדושה שלה, את הילד המשותף שלה עם ישי.

ועוד חודש, ועוד אחד…

שני הפסים הכחולים על המקלון הקטן, לא הותירו ספק. סוף סוף פרי אהבתם ניטע בה. ואולי עכשיו יוכלו להימנע קצת מכל מגע אינטימי. בזמן האחרון היא מרגישה שכל הרצון של שניהם מסתכם בהריון, ורק לשם כך הם נכנסים ביחד למיטה. גם כשהאצבעות של ישי מטיילות עליה, אין לו את התשוקה שהייתה להם בהתחלה.

וכך עובר לו הריון קשה, ולידה, וחודשים של שגרת עייפות, שכל מה שהיא רצתה כשישי חזר הביתה, זה רק שייקח ממנה את מיכלי לקצת זמן, וייתן לה לנוח.

ולא סקס. ממש לא.

היא לא אהבה את הגוף שלה שלא חזר לעצמו. היא לא אהבה את השדיים שהתנפחו בעקבות ההנקה, ואיבדו את צורתם היפה. והמקום ההוא למטה… הוא הגעיל אותה ממש.

ישי כמו נכנס גם הוא לתקופת יובש, ולא ביקש, ולא דרש, אלא התרגל למצב שנכפה עליו. ואסתי הייתה מאושרת. ביום היא חזרה לעבודה, ומיכלי הייתה אצל המטפלת. בערב ישי היה חוזר מהכולל, לפעמים נשאר ללמוד עד מאוחר, וחוזר רק אחרי שהיא כבר נרדמה. על תינוק נוסף היא לא הסכימה לדבר, אז הם גם לא ניסו.

@@@

פקק גדול לפניה, התנועה מזדחלת לאיטה. היא מנסה להעריך את הזמן שנתווסף לה, והיא כבר מאחרת לעבודה הבוקר. בניסיונות שלה להגיע מהר, היא יורדת מהכביש הראשי, מנסה את מזלה בדרך צדדית שפעם מזמן נסעה בה עם ישי, הדרך לא נוחה לה, מלאת אבנים, אבל היא מתעודדת. היא נזכרת בסיפורים על 'דרך קצרה שהיא ארוכה', וככה היא מרגישה עכשיו. היא תנצח את הנסיעה שלה. מכוניות נוספות נוסעות סביבה, כולם נוהרים לאותו המקום, לאזור העבודה בעיר.

צפירה מאחוריה, מישהו מאותת לה באורות גבוהים "גיברת, תעצרי רגע בצד, נראה לי שיש לך פנצ'ר". רק זה מה שהיא צריכה עכשיו. היא עוצרת בצד הכביש, יוצאת בזהירות ורואה את הגלגל האחורי שלה.

פשוט דיכאון.

טלפון למשרד, רק לעדכן את הבוס שהיא תאחר הבוקר.

"ישי", היא אומרת לו בטלפון, התסכול נשמע היטב, "יש לי פנצ'ר, אתה במקרה באזור ויכול לבוא לעזור לי?".

"אוי, אני כבר בכולל, יצאתי מוקדם. אם את לא מסתדרת תעדכני אותי".

לא ככה היא ציפתה שיגיב, דמעות מציפות את עיניה, גם עכשיו כשהיא צריכה אותו כל כך, הוא לא זמין בשבילה?!

גבר מבוגר יוצא מהרכב שחנה מאחוריה, הוא מוציא את הכלים שהוא צריך והולך לקראתה. "אל תדאגי, אני תכף מסדר לך את הגלגל, רק תוציאי את הרזרבי מהאוטו".

היא ממושמעת, מוציאה את הגלגל, מביטה בהלם במלאך שירד לה משמים, וכמה טוב שהיא סטתה לכביש הזה, רק בשביל החוויה הזו.

"תודה", היא אומרת לו בחיוך, "איך אני יכולה להודות לך?"

"אני עושה את זה באהבה גדולה, נהנה לעזור לאחרים", הוא מחייך אליה. "יש לי שוקולד באוטו, נראה לי לא יזיק לך קצת סוכר. קחי מהמושב באחורי, יש בשקית".

"לא תודה. גם זה הרבה יותר ממה שאתה צריך".

רכב נוסף נעצר. "צריך עזרה?" שואל בחור צעיר, חרדי. משהו במבט שלו מוכר לה, היא לא מצליחה להבין מאיפה.

"רק תהיה איתה קצת, נראה לי היא עדיין נסערת, ואני חייב לחזור למרוץ של היום", עונה לו הגבר המסתורי.

"אין בעיה", הוא מחנה את הרכב הקטן והישן שלו בצד הכביש. "את בסדר?" הוא פונה לאסתי.

"נראה לי שכן, אל תתעכב בגללי". היא עדיין לא זוכרת מאיפה היא מכירה אותו.

"אני רק אעדכן את החברותא שלי שאני מתעכב כמה דקות, אני לא אציק לך, רק לראות שאת מסוגלת לנהוג". הוא מוציא טלפון כשר מהכיס ומתנצל בכמה מילים על האיחור, ההתנצלות ככל הנראה מתקבלת, כי כשהוא פונה אליה, הוא נינוח יותר. "להביא לך משהו לשתות, את נראית חיוורת, רק שתדעי שזה נורמלי, פנצ'ר יכול להיות לא נעים".

הוא לא מוסיף 'לאישה', אבל היא רואה את זה בעיניו.

דמעות מציפות אותה שוב, אבל הפעם זה מהאכפתיות, יש אנשים שאכפת להם ממנה, גם אם הם לא מכירים.

הנייד שלה מצלצל, זה ישי על הקו. היא עונה לו בחוסר רצון מובהק.

"הסתדרתי, תודה"

"אה, כי החברותא שלי מאחר, אז אם את רוצה, אני יכול להגיע אלייך". אז מפה הפרצוף שלו מוכר לה. היא מתחילה להבין.

"לא צריך, עצר פה איזה מישהו נחמד שהחליף לי את הגלגל, אני כבר תכף בעבודה. נדבר". היא ניתקה את השיחה. כועסת עליו ועליה, על היחס שנתן לה שגרר את היחס שלה כלפיו.

היא הסתכלה לרגע על הבחור שעצר לה, מחליטה להסכים שיביא לה משהו לשתות, מגיע לה יחס טוב.

"אה, סליחה", היא פנתה אליו, "אני מרגישה קצת סחרחורת, בטח מהלחץ. אני אשמח למים, אם יש לך".

הבחור מיהר לרכב שלו, מוציא בקבוק מים חדש, ובקבוק קולה.

"מה את מעדיפה?" הוא הגיש לה את שניהם.

אסתי לקחה את המים והודתה לו. היא בירכה בשקט, והוא ענה אמן. "ממש תודה, אני לא רוצה שתתעכב סתם, אני באמת מרגישה יותר טוב", היא אמרה לו, ולא התכוונה לשום מילה.

"טוב, סעי בזהירות", הוא אמר ונכנס לרכב שלו, הוא עצר לפני שהתניע, והביט בה, "אם את צריכה עוד משהו, אני עוד פה".

אסתי רצתה לצעוק שכל מה שהיא צריכה זה מישהו שיחייך אליה ויהיה לו אכפת ממנה, אבל היא רק אמרה תודה והתיישבה ליד ההגה, חוככת בדעתה מה לעשות. "אתה יודע אולי איפה יש פנצ'ריה קרובה? אני לא רוצה לנסוע בלי גלגל רזרבי", היא ניסתה למשוך זמן, להבין מה היא רוצה ממנו.

"סעי אחריי, יש פה משהו ממש קרוב".

אסתי המשיכה אחרי הבחור הזר, אפילו את שמו הוא לא אמר לה. קילומטר וחצי של נסיעה והם כבר שם.

"שלום", הוא הקדים לצאת מהרכב, "יש לנו פנצ'ר, נשמח אם תוכלו לעזור לנו עם הגלגל הרזרבי"

"שלום לך. תגיד לאשתך לצאת מהרכב שלה, אנחנו נחליף את הרזרבי, אל תדאג". המכונאי קרא לשני בחורים, ואלו בשניות החליפו את הגלגלים ברכב של אסתי.

היא נעמדה ליד הבחור, תוהה למה הוא לא תיקן אותם שהיא לא אשתו.

"אישה יפה יש לך, תשמור עליה", צחק אליהם הפועל, והבחור רק הסמיק קלות.

"אז אפשר לדעת איך קוראים לך?" היא שאלה, "לפחות שאני אדע מי 'בעלי' בדקות האחרונות".

"אהרן, נעים מאוד. ואת?"

"אסתי", היא לא הוסיפה שם משפחה, מפחדת שהוא יגלה שהיא אשתו של החברותא שלו.

"אז מה אנחנו עושים בהמשך היום?" הוא שאל, כאילו זה ברור שהם נשארים לבלות את היום ביחד. הפועל כאילו שמע את השאלה, וזרק לעברם: "יום יפה היום, לא חבל לעבוד? הלוואי והייתי עכשיו יכול לברוח מהכל ולשבת בשמש קצת".

"את ממהרת לעבודה, או שאת יכולה לשבת בשמש קצת?"

אסתי ידעה שמדברים מאחורי הגב של אהרן שהוא עדיין רווק, בדיוק בגלל זה. יצא לו שם של בחור שאוהב לפלרטט, אוהב למשוך את הנשים בלשונו. אבל זה בדיוק מה שהיא צריכה היום. מישהו שיהיה נחמד אליה סתם.

"אני יכולה להתעכב שעה בערך", היא הסתכלה על השעון, היא תסתדר עם הבוס.

הם יצאו בשני הרכבים אל הפארק הסמוך. שמש חמה ליטפה את פניהם, משרה עליהם רוגע. הדקות חלפו, והם דיברו.

בתחילה בחשש, אבל הזמן שעבר הוריד מהם שכבה אחת ועוד אחת. השיחה התמשכה אל עבר מחוזות זוגיים, ההיא שמכאיבה וההיא שלא ממומשת. הם יכלו להאריך ככה בשיחה עוד הרבה זמן, אבל הזמן התחיל לדחוק בהם. שיחה נכנסת מהחברותא שנשאר לבד, החזירה אותם למציאות.

"היה נעים להכיר", היא אמרה לו כשעמדה ליד הרכב שלה, "שיהיה לך בהצלחה במציאת החצי".

"היה לי נעים גם, הייתי שמח להגיד שמצאתי, אבל החצי לא תמיד פנוי", הוא חייך בשובבות.

"טוב, אני חייבת לזוז", היא הרגישה את הבטן שלה רוחשת, פרפרים קטנים צפו ועלו מהבטן אל הסרעפת וירדו בדאייה אל בין רגליה.

"את מוזמנת להתקשר", הוא הכתיב לה את המספר שלו, "בתקווה שאף פעם לא תיתקעי. אבל בכל צורך שהוא – תרגישי בנוח".

היא שמרה אותו בנייד תחת שם בדוי.

"רגע, מה שם המשפחה שלך? לא אמרת לי".

"זה לא משנה עכשיו, אני ממש ממהרת", ענתה אסתי ויצאה מהחניה הקטנה של הפארק, פניה מועדות לשגרה.

אסתי חזרה אל הכביש, אל הפקק שכבר נגמר לו. היא מפשילה מעט את החצאית השמרנית שלה, מחפשת את אותו מקום סתרים שלה, הוא רטוב, קצת. לא תחושה רגילה עבורה סתם ככה באמצע היום. היא מלקקת את שפתיה, מרגישה איך היא מתעוררת.

במראה היא מבחינה ברכב הקטן של אהרן מאחוריה, מאותת לפנייה הראשונה, לכיוון הכולל.

היא מגיעה למשרד, מהנהנת בראשה לשלום לכולם, וממהרת לשולחן שלה. לחדר הסגור שלה. נועלת אחריה את הדלת.

החצאית עולה אל על, הגרביון יורד ואחריו גם התחתון. כבר תקופה ארוכה שהיא לא נגעה ככה בעצמה, לא הייתה לה סיבה. אבל היום…

היא נוגעת, מפרידה באצבע רכה את שפתי העור הרך, אצבעה חופרת בסתר הסתרים שלה, מרטיבה את עצמה. היא גונחת בשקט, מודעת לכל רחש שבא מבחוץ. היא אוהבת את ההרגשה הזו, היא עוצמת עיניים והחיוך של אהרן עולה מולה.