כבוד השופטת – חלק 16

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

ישי עמל במטבח. הוא יעשה עכשיו הכל כדי שהחוויה של מיכלי אצלו, תירשם כחיובית.
מוקדם יותר הבוקר, הגיעה אליו ההודעה של אסתי:

"הי, אני חוזרת הערב. אם זו לא חוצפה, אשמח אם תוכל להקפיץ את מיכלי בערב אלי. תודה על העזרה".
מיכלי הייתה מאושרת מההודעה הזו וקפצה על המיטה באושר. אבל אז היום התחיל, ומיכלי קמה עם חום, אז הוא לא שלח אותה לגן ועל הדרך ביטל את ארוחת הבוקר שהייתה מתוכננת עם עידית.

עכשיו הוא מכין בצק לפיצה, לא ברור לו למה. אבל מיכלי התעקשה שהיא רוצה פיצה שמכינים לבד, אז הוא הוציא מתכון מאי שם והוא לש את הבצק בידיים בטוחות.
הוא עוצם את העיניים ומרגיש את הבצק תחת ידיו, את החום שעולה מהמשטח הקטן שבדירה הזו. הוא מנסה לדמיין את החום האחר שהוא ילוש בקרוב, את העור החם של עידית תחת ידיו, את השרירים שלה מתמסרים אליו. את השדיים שלה שהוא אוהב ללוש, לדמיין אותם בתוך כפות הידיים שלו.

"אבא, עוד לא הכנו את הרוטב", מיכלי מנחיתה אותו למציאות.
"טוב חמודה, תוציאי עגבניות מהמקרר ואת הגבינה הצהובה". הוא מקווה שהדבר הזה יצא אכיל וטעים, כי הוא רוצה ללוש ולאכול, אבל לא את הפיצה.

רק מהמחשבה על עידית, הוא נמתח. רטט קל עובר לו בבטן, מזכיר לו את השעות שהם בילו ביחד. כמה היה נותן עכשיו כדי להיות איתה. רק להביט בה, לנשום אותה, להריח… הוא אף פעם לא יחס חשיבות לריח גוף, ועכשיו הוא מבין עד כמה זה משמעותי. הריח שלה מילא את הדמיון שלו, והוא לש את הבצק ביתר שאת. לש ומדמיין, מדמיין ולש.

הקול של מיכלי שוב העיר אותו מהחלומות. היא כבר רעבה. 'איזה מין אבא אני' חשב לעצמו ומרח שכבה נדיבה של רוטב פיצה על הבצק שרודד ונמתח על התבנית.
"אנחנו נחכה קצת עד שהפיצה תהיה מוכנה, בינתיים בואי נארוז את הדברים שלך". הם הלכו ביחד לחדר שבו היא ישנה, אוספים בגדים וצעצועים לתוך התיק הקטן שאיתו היא הגיעה אליו.

"אחר כך אורזים גם לך דברים?" מיכלי שאלה בתמימות.

"לא מתוקה שלי, לא הפעם".

"טוב, אבל בפעם הבאה כן, נכון?"
הוא רצה לענות לה שברור שהוא רוצה לחזור אבל יש לאמא שלה גבר אחר בחיים. הוא רצה לספר לה איך הוא הרגיש כשהבין שהאישה שאהב הרסה לו את החלום הוורוד. אבל הוא שתק ורק חיבק את מיכלי חזק.
@@@@
היא ידעה שהיא בתוך משבר. משבר לא ברור, אבל הוא קיים.

במהלך הימים שלהם ביחד, היא יצאה מהחדר בלי הפאה. בתחילה רק בתוך המלון, לבריכה, לחדר האוכל, ובהמשך גם להסתובב סתם בחוץ. אהרן היה ממש בעד. הוא החמיא לה על השיער היפה שנשאר חיוני למרות השנים בהן היה אסוף וסגור. ממש לפני שהם הגיעו לנמל התעופה, הוא הציע לה לקפוץ למספרה קטנה ונחמדה שהייתה על הדרך. אחרי התלבטות קצרה ולאור הזמן שנותר להם עד הטיסה, היא הסכימה.

אחרי מחצית השעה היא יצאה עם תספורת חדשה ומחמיאה. הספר ממש רצה לעשות לה קצת גוונים, אבל הזמן היה קצר בשביל זה.

עכשיו הם כבר במטוס, ובארץ מצפה לה משפחה, ופאה. היא לא יכולה לחזור הביתה גלויית שיער.
"לפחות תהיי ככה כשאנחנו נהיה ביחד. שאני אזכה לראות את השיער הכי יפה של האישה הכי יפה שאני מכיר", אמר לה אהרן, כשהוא פורע את השיער השובב.
היא הסמיקה קצת מהדברים שהוא אמר, הוא החמיא לה המון והיא לא הייתה רגילה לזה. "תודה", היא ענתה, לא מבינה איך הוא לא שם לב לרוחות שסוערות בתוכה.
היא לא ידעה מה היא רוצה מעצמה. אם להגיע כבר הביתה, אל המקום שבו היא מרגישה הכי נוח, או להישאר עם אהרן במקום בו אין דין ואין דיין, והכל מותר ואפילו רצוי. או ככה לפחות היא הרגישה.

היא מעבירה בראשה את הדברים שהם עשו בשלושת הימים שלהם ביחד.

הם התחילו בסקס מעולה בדרך והיה לה כבר ברור שמשם הכל ילך ויהיה כבר אחרת. בבוקר היא לבשה את בגד הים שהיא הביאה איתה, בגד ים שלם, עם מחשוף נחמד בגב, אבל לא משהו חושפני מדי. אהרן צחק עליה שהיא יורדת ככה לבריכה ושלף מהתיק את האריזה שקנה לה.
"תמדדי כאן מולי. זה לא שיש לך במה להתבייש", הוא אמר לה בחן.
היא פתחה את האריזה הקטנה, מוציאה בגד ים קטן, קטן מדי לטעמה. חזייה המורכבת משני משולשים קטנים, בצבע ירוק בהיר, מחוברים בחוטים צבעוניים ונקשרים מאחורי הגב. והתחתון בצבע שונה, גוון ורוד בהיר ושוב אותם חוטים צבעוניים שמקשרים בין שני החלקים, ומקשטים את גופה המעורטל בצבעים חיים.
"זה נראה לי קצת קטן", היא אמרה ומתחה את החזייה על שדיה.
"זה לא קטן, זה מושלם", הוא אמר לה ונעמד לידה. "מכסה רק את מה שצריך, ולא מעבר".
הוא נשק לה בחריץ שנוצר בין שדיה. "את מושלמת. בואי נרד לבריכה".
וככה הם ירדו. היא בבגד ים קטן, עטופה בחלוק מגבת, והוא לידה, בבגד ים צמוד ומגבת מקיפה את מותניו. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא יצאה מהחדר ללא כיסוי ראש כלשהו, היא פחדה שהוא יתרטב, ובכלל, הוא לא ממש שייך לבגד הים הזה.
היא לא יכולה אפילו לתאר את ההרגשה עכשיו, את המים החמימים שעטפו אותה, את הפטמות שהזדקרו מהקור שהיה באוויר ביחס למים, את המבטים של הנופשים האחרים שנעצו בהם כשאהרן נשק לה במים.
ואז ארוחת ערב, הם אכלו במסעדה כשרה שאהרן הזמין בה מקום מראש. היא לבשה שמלה שחורה יפה, וחבשה את הפאה החגיגית שלה. היא הייתה זוהרת, היא הרגישה את זה.
אהרן החמיא לה כל הארוחה ושלח רמזים עבים על המשך הלילה מבחינתו.
הסקס שלהם אחר כך – היא לא חשבה שהיא תוכל אי פעם לחוות ריגוש כזה. אבל זה הגיע טוב כל כך. היא ידעה שהיא מספקת אותו גם, אבל היא רצתה עוד ועוד. וכשהוא כבר התעייף, הם נרדמו ביחד, ערומים, על המיטה הרחבה של המלון.
למחרת, הם הזמינו מסאז', והיא התעקשה שרק אישה תהיה איתה, למורת רוחו של אהרן שחשב שהיא תיהנה יותר אם גבר יעסה אותה. אבל היא התעקשה. עוד לא הרגישה מוכנה לידיים של גבר זר שייגעו בה ככה בצורה אינטימית על הגוף ישירות.
היא הביטה באהרן המתענג על מגע האישה הזרה בגבו החשוף, ורגש של קנאה התעורר בה. היא לא החליטה קנאה במי, באשה הזרה שנוגעת בו ככה, או באהרן שמוכן לשכב תחת ידיה של הזרה, ולתת לה לענג את גופו החשוף.
היא ניסתה להשתיק את הרגש הזה. מאז ומעולם היא סלדה מסיפורי קנאה בין זוגות. אבל היא לא הצליחה. אולי, היא תוהה בינה לבינה עכשיו, היא בכלל כועסת עליו. על זה שהוא נהנה מהמגע הזה.
הוא שחרר גניחה שקטה לחלל החדר, ואסתי לא רצתה להסתכל לאן ידיה של אשת המסאז' הגיעו, שגרמו לו לגנוח ככה. כן, עכשיו היא כבר יודעת, אז כנראה ניטע בה כעס לא ברור על אהרן.
את היום למחרת הם בילו שוב בבריכה, שוב עם אותו בגד ים חצוף, אלא שהפעם אסתי כבר השלימה עם הבד הקטן שבקושי מסתיר, עם מבטי הגברים על גופה החשוף. היא שכבה על מיטת השיזוף בבגד ים בלבד, מותירה את גופה לנפלאות השמש האירופית, שחיממה כל חלקה טובה. היא חייכה לגברים שחייכו אליה, מרגישה מחוזרת.
"אני רואה שאת מתאקלמת מעולה", אמר אהרן והגיש לה כוס אלכוהול לא ברורה.
"מה יש בזה? זה כשר?" שאלה.
"אל תדאגי, פשוט תשתי ותיהני ממה שיש למקום הזה להציע".
אסתי השיקה כוסות עם אהרן וצללה לתוך סחרור אלכוהול טעים ומשכר. כשאהרן התיישב לידה, שולח ידיים אל גופה, היא אפילו לא התנגדה. היא נהנתה מהתחושה שהכל מותר ובסדר. כשהיא חושבת על זה עכשיו, היא מבינה ששם נזרע הכעס הנוסף שלה עליו, היא איבדה את חוש הצדק שלה. את מה שנכון ולא נכון.

אין לה מושג מה קרה אחר כך.

היא זוכרת צחוק, ומעלית, ושמיכות נזרקות על הרצפה, ועוד קצת אלכוהול וחדירה שהייתה טובה כל כך שאותה היא זוכרת מעולה, אבל היא לא בטוחה מה באמת קרה שם וזה מציק לה.
כשהיא ניסתה לשאול את אהרן על פשר הסקס המוזר, הוא רק ענה לה שהיא עוד תלמד לשתות, היא פשוט השתכרה מהר מדי והוא לא חשב שהיא עד כדי כך…
@@@
היא מרגישה את ידו של אהרן על רגלה, מגששת את דרכה עליה. "למה את מהורהרת?"
"למה, כי חוזרים לארץ, לשגרה", היא ענתה ומבטה נדד הרחק אל החלון והעננים.
"שגרה זה שנינו, לא? נמשיך את מה שהתחלנו מזמן".
"מה אני בשבילך?" היא שאלה בקול חצי מתלונן, "מתי יימאס לך ממני ותמשיך למישהי אחרת?"
"אסתי", הוא סובב את פניה למולו, "מאיפה את חושבת מחשבות כאלה? אני איתך פה ועכשיו. וכשננחת אני אמשיך איתך גם הלאה, מבחינתי הגיע הזמן להכיר את הבת שלך, את לא חושבת ככה?"

היא כבר לא ידעה מה לחשוב, אבל גם לא ידעה מה לענות כרגע, כשכל התמונות והקולות של החופש בתוך הראש שלה.
"למה את לא עונה לי?"

"כי אני רוצה שתכיר את מיכלי, היא הילדה הכי מתוקה בעולם, אבל לא בא לי שהיא תיפגע", היא הרגישה איך דמעות מתחילות להציף אותה, וממש לא בא לה להראות חולשה כרגע.

היא חשבה על מיכלי, מעלה את דמותה מול עיניה, אבל דמותו של ישי התלוותה אליה.

"יהיה בסדר אסתי, אני מבטיח", הוא לחץ את ידה. "מה שצריך לקרות יקרה".
@@@

דיילת נחמדה עברה ביניהם וסימנה להדק חגורות, תכף נוחתים.

אסתי חשבה על הסימבוליות של הנחיתה מהשמים אל הקרקע, אל המציאות שתהיה כואבת, שתהיה שמחה ומאושרת. אבל היא מרגישה איך המציאות עומדת להשתנות, והיא עדיין לא מוכנה.