כבוד השופטת – חלק 5

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

עידית נחתה על הספה חזרה, מרגישה כל נים ונים בעורה. הגוף שלה בער כמו שהרבה זמן לא קרה לה. היא ניסתה להבין מה קרה פתאום לישי, הייתה לה הרגשה שטוב לו עם הסיטואציה ופתאום הוא קם בלחץ, היא לא ממש הבינה אותו, כנראה פערי הגיל והתרבות.

הדלת נטרקה בחוזקה, תיק נזרק על הרצפה, וכעת היא הייתה מאושרת על הלחץ של ישי.

"שיר, חזרת הביתה?" היא קראה.

"כן אמא", היא הגיעה לסלון, "תגידי, יכול להיות שיצא מהבית הזה בחור חרדי?"

"אה, זה" היא מנסה להרוויח זמן "הוא הביא לי איזה תיק מבית משפט, עזבי".

"עזבתי", שיר עלתה את המדרגות במהירות, גומעת את המרחק בין שתי הקומות בשתי שניות. עידית רעדה לרגע, לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו ישי לא היה קם. אילו שיר הייתה מקדימה בכמה דקות. היא לא אהבה להשתמש בביטויים דתיים, אבל נפלט לה לרגע, ברוך ה'. היא חייכה אל עצמה, אפילו בזה היא כבר מושפעת ממנו…

@@@

בהתחלה היא עוד ספרה את השעות, הוא באמת לא התקשר. אחר כך ספרה את הימים עד הטלפון המיוחל, שלא הגיע.

עידית באמת לא ידעה למה לצפות. משהו בתוכה רצה את השיחה הקטנה עם ישי, את ההתייחסות הזו, אבל משהו אחר היה רציונלי, הסביר לה עד כמה מראש לא היה לזה שום סיכוי של ממש.

"אז למה?" היא שואלת את עצמה כשהיא ערה בארבע לפנות בוקר, למה היא נעלבה פתאום? למה היא נותנת לרגשות שלה לצוף פתאום, ולדמעות להציף אותה מבפנים. ואם רק הייתה יודעת אם הוא רוצה לשמוע ממנה, היא הייתה הרי מתקשרת כבר. והדיון בבית הדין, ואשתו – שמא כבר גרושתו – והילדה שבתווך.

קשה לה להירדם.

השעה אחת עשרה ורבע כשהיא פוקחת עיניים ומבינה שהיום היא מאחרת לעבודה. עשר שיחות שלא נענו מהמזכירה שלה, עשרים ושתיים הודעות דואגות בחלקן ונזעמות בחלקן השני.

היא ממהרת להתלבש ומהדרך היא מתקשרת, ממלמלת תירוצים לא ברורים על לילה קשה והתנצלויות. כן, היא מבינה שהדיון של הבוקר נדחה. כן, היא תגיע השבוע ביום החופשי שלה לדיון הזה, היא תשלם על הלילה הזה. תשלום שיגרום לה לא לאחר יותר.

בכניסה לבית המשפט היא מבחינה בו יושב בצד, ראשו בין ידיו. צפירה אחת, הוא לא מגיב, עוד אחת. אין כל תנועה.

'אולי זה בכלל לא הוא', היא חושבת לעצמה.

היא מחנה את הרכב בחניה השמורה לה ובמקום להיכנס דרך מעלית העובדים, היא עוברת לרחוב הראשי, מחפשת אותו בעיניה. הוא לא שם. ואולי לא היה מעולם. בהפסקה הבאה היא כבר מחליטה לשלוח לו הודעה. היא יושבת מול השולחן הגדול שלה, כותבת ומוחקת ושוב ושוב, שלא ישמע פלרטטני מדי, רוצה מדי.

"ישי שלום. אשמח לדעת שהדיון עבר בטוב. יום מוצלח, עידית גן-אור".

היא שלחה את ההודעה ונכנסה לדיון הבא, רגועה יותר.

הנייד רטט לה בכיס, היא רצתה להוציא אותו רק לרגע, אבל התאפקה. עוד רבע שעה ויש לה הפסקה ארוכה. "תודה על ההתעניינות, עבר טוב, אני אחרי זה. מקווה שגם אצלך הכל טוב. אם תרצי עוגיות לקפה, או סתם לדבר עם מישהו, אני די פנוי. ישי".

הלב שלה החסיר פעימה, היא קוראת מבין המילים שלו את הנכונות להיפגש.

"אני מסיימת עוד מעט את היום, רוצה להיפגש לקפה?"

"בשמחה, מתי ואיפה נוח לך? מעדיף שלא יראו אותנו ביחד, עדיין בתהליכים…"

היא לא רצתה להיפגש שוב בלשכה, שם היא אדונית המקום.

"אתה עם רכב? אני יכולה לאסוף אותך מאיפה שתגיד וניסע לכיוון הים, לא חסר שם מקומות שקטים. לא יראו אותנו".

ים התאים לה עכשיו, הגלים השקטים, החול, הזרם שבא והולך. היא זוכרת פינה קטנה שדרור לקח אותה פעם, מזמן. היא ביקרה שם לפני שנה בערך, והמקום נשאר ממש כמו שהיה לפני עשרים שנים.

עשר דקות חלפו, ואין תשובה מישי, היא התחילה לדאוג, מקווה שהוא לא התחרט.

"ישי, הכל בסדר? הבהלתי אותך?"

"הכל נפלא, רק אני והים פחות חברים. אבל אני אתמודד. אני אביא איתי משהו לאכול ולשתות, יש לך עדיפות למשהו ספציפי?"

הם קבעו להיפגש, ועידית הרגישה שוב כמו הילדה הצעירה שהיא בקושי זוכרת. אותו פרפור חדרים, אותה התרגשות.

@@@

ישי חיכה לה כמו שסיכמו. הוא הספיק לקנות חולצה חדשה, פחות רשמית, והרגיש כמו לפני דייט. בתוך הרכב שלו נחה שקית קניות, בתוכה קצת פירות, עוגיות ובירה. הוא לא רצה לקנות יין, זה נראה לו חגיגי מדי, למרות שזה מה שהוא הרגיש כעת. הוא נסע אחרי הרכב של עידית, פונה אחריה בסמטאות הצרות של יפו, נותן לה לכוון אותו.

"שלום", היא אמרה לו ברשמיות כשסוף סוף נפגשו פנים אל פנים, "נחמד להיפגש ככה".

"כן, קצת מוזר, אבל נחמד ללא ספק", הוא התלבט לרגע והגיש יד ללחיצה. ידה הייתה חמה ונעימה, הוא הרגיש את החום מתפשט לו בגוף, נזכר במגע הקודם שלהם, בגמלוניות שלו, בהססנות.

עידית פתחה את חלקו האחורי של הרכב, מוציאה ממנו את התיק שלה. אריזה קטנה של משלוח הייתה זרוקה בפינת הרכב, ועידית הסמיקה לרגע כשראתה את מבטו של ישי על האריזה הקטנה.

"אתה בסדר? אתה נראה לי קצת חיוור?"

"אני מרגיש יותר מדי טוב, זה הכל", הוא חייך אליה, מנסה להיראות טבעי, "אז איפה פינת החמד?"

הם הלכו בינות לשיחי ורדים, נזהרים לא להידקר. עידית הובילה אותו לספסל שקט, מוקף בעצים גבוהים, משקיף אל הים.

"פה אף אחד לא יראה אותנו, תאמין לי", היא התיישבה על הספסל בטבעיות, משאירה לו מקום לידה. הם החליפו ביניהם מילים סתמיות, על הדיון שהיה ועל האיחור שלה הבוקר. על מזג האוויר שמשתנה כל הזמן וכבר נהיה קר בשעות הערב.

בשקט הנעים שנפל ביניהם, הם הרגישו בנוח. בטוחים בשקט.

"מותר לשאול הכל?" ישי שאל לבסוף, מפר את הדממה.

"מותר לשאול, לא בטוח שעל הכל יש תשובות. מה אתה רוצה לשאול?"

"איך את עדיין לבד? אישה מוצלחת, מוכשרת, יש לך מעמד. בטח מחזרים לא חסר לך?" לעידית יש תשובה מוכנה לזה, כמה פעמים כבר נשאלה בעבר את השאלה הזו. אמא שלה, אחותה הגדולה, החברות…

"אחרי מה שהיה לי עם דרור, לא כל אחד יכול להתאים. אני מחפשת מישהו אחר לגמרי, שלא אוכל להשוות ביניהם", היא השתתקה לרגע, נותנת למילים לשקוע. "אנשים רואים אותי, ורואים את כבוד השופטת ולא את עידית. הם מכירים את השם שלי מהאינטרנט, מהאולם הרחב, אבל אני עידית לפני שאני שופטת".

היא הניחה את כף ידה פתוחה על הירך, מחכה לראות אם ישי יבין את הרמז.

"עכשיו תורך לשאול אותי", הוא אמר, ונגע בעדינות בידה, מרגיש כל אצבע ואצבע בנפרד, לבסוף, מניח את ידו הפרושה על כף ידה.

"מה אתה חושב על מתנות?"

"זהו? זה מה שמעניין אותך?"

"כן. אבל ממש מעניין אותי".

"טוב, מבחינתי מתנות זה להראות חיבה, אהבה. לפעמים יותר קל להראות אהבה במתנה מאשר במילים. המילים מחייבות, המתנה פחות. אבל עכשיו תסבירי את השאלה הזו, בבקשה".

"עוד שאלה לפני ההסברים, בבקשה", היא חייכה אליו, והוא רק לחץ את ידה לאישור. שתשאל מה שהיא רוצה, שהעיקר שתישאר פה לידו לנצח.

"אם היית הולך למות, איזו מתנה היית משאיר אחריך?"

"וואו, עכשיו את כבר ממש חייבת להסביר לי את השאלה שלך… הייתי ככל הנראה משאיר תמונה עם ברכה או משהו כזה. משהו קטן, שאפשר לקחת איתך בכיס לכל מקום, כמו קמע קטן".

עידית הסתכלה עליו, מדמיינת את התליון הקטן שישי היה מביא למישהי, משהו קטן עם תמונה מצוירת שלו. חמוד.

"ראיתי איך הסתכלת מקודם על החבילה שהייתה לי ברכב. היא שם כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ויומיים".

ישי הוציא את הבירות מהשקית, הרגיש לו נכון פתאום להציע לה בירה, עידית נענתה בשמחה.

"דרור היה טס הרבה מטעם העבודה שלו, ותמיד שלח לי מתנות קטנות מחו"ל, שהגיעו אחרי שהוא חזר ארצה. בשנה האחרונה כשהוא כבר היה בטיפולים והמשיך לנסוע מדי פעם, הוא עבר לשלוח לי צעצועים קטנים בשבילי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת", היא חייכה אליו חיוך ביישן, וישי הביט בה מהופנט.

"צעצועים? רוצה להסביר לי? אני דוס חמוד ותמים, כנראה", הוא חשב שהוא מבין את הכוונה, אבל רצה להיות בטוח שהראש שלו לא סתם הולך למקומות כאלה.

"היה לו כבר קשה לגרום לי לעונג, אז הוא קנה לי מכשירים שיעזרו לי להגיע לעונג שאני אוהבת. סליחה אם הדיבורים האלה לא מתאימים לך", היא פתאום תפסה את עצמה, תוהה אם היא לא הורסת את הילד הזה.

"זה בסדר, שמעתי גם על נשים חרדיות שיש להן כל מיני דברים כאלה", הוא נהנה לשמוע אותה מדברת ככה על עצמה, מנסה להתאפק מלדמיין את התמונות שלה מענגת את עצמה ככה.

"אז זהו, יש לי כבר אוסף של כל מיני מתנות קטנות כאלה. דרור אהב לשבת על המיטה שלנו ולצפות בי נהנית מהמתנות שלו", היא חייכה בעצב, נזכרת בימים אחרים.

"את לא חייבת להמשיך, אפשר לדבר על דברים אחרים לגמרי", הוא התקרב אליה קצת, מניח את ידו סביב כתפיה, מחבק אותה בעדינות.

"החבילה הזו שבאוטו, הגיעה שבוע אחרי השבעה, עם כתובת שהיינו שם יחד, ממש לפני הסוף", היא נשמה עמוק. "קשה לי לפתוח אותה. קשה לי לחשוב על מה יש בפנים. קשה לי עם זה שדרור לא יראה את המתנה שלו". ישי רק חיבק את עידית, לפעמים החיבוק הוא הרבה יותר ממילים. הם ישבו ככה חבוקים כמה דקות, החיבוק לפעמים מתהדק, ולפעמים נרפה. אבל הוא שם. והמתנה באוטו, שוכבת מיותמת כבר ארבע שנים, שלושה חודשים ויומיים.