אני כבר בת 73. לפני 3 שנים בעלי ואהבת חיי נפטר. הרבה זמן הייתי בתוך האבל. הבדידות החלה לחלחל. הילדים בעיסוקיהם ומצאתי את עצמי יותר ויותר לבד. ניסיתי למלא את הזמן בפגישות עם חברות, בתעסוקות היום יום אבל בסופו של דבר נשארתי תמיד עם המועקה של ה "לבד". בלילות ובסופי השבוע זה הכי קשה. לא … להמשך קריאה
אהובי קראתי את המכתב שלך לפני חצי שעה ועד עכשיו אני מצטמררת. לא רק בגלל שרציתי לגמור מיד אחרי שקראתי. לא ממש… זה קצת הרגיע אותי, כשגמרתי. הייתי כל כך נרגשת שהייתי מוכרחה לגמור. בלי עזרים, בלי צעצועים ובלי להחדיר שום דבר חוץ מאצבעותי. גם לא הייתי צריכה לא ג'ל ולא כלום. כל כך הייתי … להמשך קריאה
הגענו לחדר האוכל. אחות של אשתי ובעלה הגיעו כמה דקות אחרינו. כולנו נראינו מאד מרוצים. הזמנו בקבוק יין טוב ומשובח. האוירה הייתה מצוינת והאוכל היה גורמה. כולנו ידענו מה עומד לקרות אבל דחינו את השיחה לאחרי הארוחה. הזמנו עוד בקבוק יין והיינו כולנו שמחים ומאושרים. ואז אשתי התחילה לדבר תכלס. "טוב, אז בואו ניגש … להמשך קריאה
“אז מה עמי, אתה אוהב את דודה בלה?" "אהה… כן …" "אז אתה אוהב שמנות?" "לא דווקא שמנות. אני אוהב את בלה" "אבל היא שמנה." "אז מה?" "אני יודעת… אתה יודע שאני אוהבת בנות אבל…" "מה אבל?" "בסדר. יש לה פנים יפות והיא מתוקה… אבל מה אתה מוצא בגוף שלה?" "הכל" "?" "כן. הכל. חום … להמשך קריאה
מאז הלילה "בתנור של דודה בלה" הוא לא הפסיק לחשוב עליה. לחלום עליה. לפנטז. היא כל הזמן היתה בראש שלו. האשה הגדולה מהחלומות . האשה הזו… בכל פעם שהריח לחם או מאפה. בכל פעם שנגס בלחמניה טריה. הוא נזכר בה. בחיוך המתוק. בעיניים הנוצצות בשמחת חיים מזמינה. בשדיה המלוניים, הפטמות הענקיות, נוטות מעט כלפי מטה … להמשך קריאה
הריח. הריח היה מעיר את כל השכונה. כבר בחמש בבוקר היה אפשר להריח לחם טרי. מסביב ומשם לכל הבתים בשכונה. בתים ארוכים. שלוש קומות שלוש כניסות. קצת עצים. המאפיה. המאפיה של דודה בלה היתה מרכז העניינים. שם היו ריכולי הבוקר בעיניים שעדיין לא נפקחו לגמרי. הקולות ששמעו בלילה דרך תריסי השכנה או הוילון שהתנפנף באנחות … להמשך קריאה