מאז הלילה "בתנור של דודה בלה" הוא לא הפסיק לחשוב עליה. לחלום עליה. לפנטז. היא כל הזמן היתה בראש שלו.
האשה הגדולה מהחלומות .
האשה הזו…
בכל פעם שהריח לחם או מאפה. בכל פעם שנגס בלחמניה טריה.
הוא נזכר בה. בחיוך המתוק. בעיניים הנוצצות בשמחת חיים מזמינה. בשדיה המלוניים, הפטמות הענקיות, נוטות מעט כלפי מטה בכובד הנהדר הזה. הבטן הגדולה, עם הקפל הכפול לרוחבה, מתעגלת ברכות עדינה, מלאה…הרגליים הגדולות, הישבן הענק הלוהט…הכל ארוז בבגדי עבודה לבנים מקומחים… בכל פעם עמד לו. כלומר בכל רגע. כל הזמן. הרגעים שבהם היתה לו מנוחה היו הרגעים מיד לאחר שגמר. לבד…
בחלומות זה היה אפילו קשה יותר. הפנטזיות היו מפורטות ומטורפות יותר ויותר…
דודה בלה שוכבת עליו. דודה בלה מזמינה אותו לתוכה והוא צולל בבשרה, נכנס כולו לתוך הגוף הלויתני,משתכשך בנוזליה בתוך מערה חמה ואדומה, ללא גוף. הוא היה זיין עצום וקשה שמתחפר ברטיבות כמו חפרפרת באדמה לאחר הגשם. לא רואה דבר בעיניים עיוורות. רק מריח ומלקק…
הבנות אהבו אותו והוא אותן אבל משהו היה חסר. משהו לא הצליח לספק אותו. בנות יפות ויפות יותר. בנות סקסיות שאינן מודעות לעצמן או כאלו שמודעות יותר מדי. הן היו בגילו. כולם היו יפים וצעירים כי… כי היו פשוט יפים וצעירים.
אבל אף אחת לא היתה דודה בלה. אשה. לא נערה- אשה ענקית שופעת גוף ורגש.
אפילו הבנות המעוגלות יותר, מלאות גוף, רק הזכירו אותה.בערך…
הוא לא זנח את הבצק ואת הלישה. הוא רק התקשה לעמוד כשגוש בצק נילוש בין אצבעותיו בלי להחדיר לתוכו זיין… החומר הרך, מוצק למחצה, חום תפיחת השמרים, הריח הטוב… כמעט היא. בכל פעם שעטף עצמו בגוש שמשנה את צורתו, שמחבק את אברו בעדינות רכה, משתנה בכל תנועה, נילוש ברכות מפתה סביבו, בכל פעם חלם על אותו ערב. על גופה. גופה שקיבל אותו, משך אותו לתוך עולם נפלא… היה מזיין את הבצק כאילו היה כוס ללא גוף. וזו בדיוק הבעיה. ההשתוקקות העצומה לגוף שלם. שלם עם עצמו. גאה במלאותו המושלמת
ולגמור בתוכו. ולאפות אותו.ולראות איך "הסוד האיום" שלו הופך לאפרודיסיאק עבור אמו. עבור אחותו… כמה נהנה לאונן כשאנחותיה של תמי מזדחלות דרך תעלת המזגן. כשזימזום הויברטור בחמוקיה הרכים של אימו מפצה על חוסריו של אביו…
זה בדיוק מה שמשך אותו. לא שלא אהב את בנות גילו ההופכות לנשים מולו. ההתאמצות המתמדת להיות מה שאי אפשר הפריעה לו. כל הזמן התאמצו להידמות לנשים ולהתאים עצמן למין אידיאל בלתי אפשרי של יופי נחשק. לאיזו שלמות שווה לכולן.להיראות אותו הדבר.לשלמות פורנוגרפית כמעט. למאמץ אינסופי לא להשלים עם עצמן ולחיות בתוך גופן.
לא כמו דודה בלה …
היא לא התאימה לשום אידיאל אופנתי.
אשה גדולת איברים. אפילו ללא פרופורציות אופנתיות מקובלות. למשל הישבן היה מאד גדול… ירכיים רחבות. שדיים נפלאים בגודלם…
אבל היא היתה שם. שלמה ומושכת בתוך גוף מושלם עבורה. ולכן מושלם עבור מי שרצה בו.
כל תנועה בטוחה בעצמה. כל רטט מלא בגאווה.
לאחר הלילה שהיה איתה נזקק לפסק זמן. היה לו קשה לחזור.
אבל לאחר כמה ימים לא יכול שלא לחזור.
הוא באמת רצה ללמוד. ידע שהיא יודעת הכל ותלמד אותו ברצון. באהבה.
אז הוא חזר.
"מה שלומך, עמיצ'קה?"
הוא לא הביט בעיניה, השפיל מבט.
"טוב, דודה בלה…"
"לא צריך להתבייש, עמי. אני אוהבת אותך כמו… כמו… כמו עמי. לא צריך להיות מתבייש ממני" חייכה.
ימי חמישי היו הימים של החלה המתוקה. החלה הקלועה המבהיקה. עם השומשום… מסחררת…
"בוא נעשה חלה מתוקה?"
"כן. בטח!" התלהב מתוך מחשבה שהעיסוק בחלות ישחרר אותו מהלחץ.
הבצק והלישה עברו בסדר. כבר ללא התרגשות.
אבל הנקניק הארוך שהתגלגל בין אצבעות ידיה כבר היה גבולי…
הנחש הלבן שמשתולל בין אצבעות משומנות ומיומנות, מגלגל ומיטלטל…
הסינר לא ממש הסתיר…
"תשתה משהו מתוק שלי… עכשיו לא משחק. עבודה!"
הוא ידע שהיא תקבל אותו שוב אבל לא כרגע. קליעת הצמות המיומנת התבררה כפעולה מרגיעה והחלות שהוכנסו לתנור, מרוחות בחלמון ביצה היו כבר שיגרת עבודה מיוזעת.
"תבוא מחר, עמיצ'קה… נראה מה עושים…"
הוא לא הצליח ממש לישון. התגלגל מצד לצד, לוהט והוזה, נחשים לבנים מתגלגלים בידיה של דודה בלה… נחש התחלף בזיין… דודה בלה שוכבת במיטה, ישנה… ידה תחת הכר וגופה על הצד, רגל מכופפת ושניה, על הסדין הסתור, משוכה,ישרה. צללים בחדר נמשכו בחמוקיה, אפלה בין רגליה… נשימתה שקטה ושלווה… שד אחד מתרווח על הסדין והשני מוטל עליו, מתעגל בעדינות… חזה עולה ויורד…
הוא היה הנחש. עמי חלם את עצמו נחש… שחור.עבה ומבהיק… מתפתל ומטפס למיטה. לא ארסי… סתם נחש…
מטייל לאורך הרגל העגולה, לכיוון אפילת חמוקי הגוף השוכב, לאחוריים הגדולים. עובר בחריץ , נדחק בין פלחי הישבן העבים, מחכך את גופו בהנאה נחשית. נכרך סביב מותניה זוחל אל שדיה, ביניהם, מפלס דרך בראשו השחור, לשון משתרבבת… מרפרף בלשונו סביב הפטמות החומות, כהות…כורך עצמו בלפיתת נחש בואה חונק סביב שד נענה… דודה בלה מסתובבת בהתפנקות על גבה. ידה מרימה את שדה מתוך חלום, מלטפת פטמה , והשניה מחליקה על ירכה המתפשקת.
עמי הנחש… הנחש רואה זאת כהזמנה…
הוא נוטש את השדיים ומזדחל מטה לאורך הבטן העגולה החמה, הרכה, אל בין ירכיה. ראשו מתעכב מול שפתיים עבות, תפוחות, מזמינות. זנבו מתפתל מטה, לחריץ הישבן…מחפש את החור הסגור… מוצא וחודר לאט פנימה… ראשו צולל לתוך הכוס- בלה מתפתלת בעיניים עצומות, באנחת הנאה…שדיה מתגלגלים, מתמעכים בידיה… ראש הנחש מתרוצץ במערה הלוהטת, שוחה בנוזלי גוף וזנבו מתחפר מגשש במערת הישבן… היא ממלמלת מתוך שינה, ממעכת שדיים גדולים, מהדקת את ירכיה סביב הנחש השחור המרטט בתוכה…
עמי מתעורר. מזיע. רטוב. שוב הוא גמר בחלום. שוב הסדין דביק ומריח מזרע טרי…
ביום שישי אחר הצהריים צריך לנקות את המאפיה. לסדר. להכין למוצאי שבת, לעוד שבוע חדש. עמי נשאר. זה חלק מהעבודה. לפני שהולכים צריך הכל להיות מצוחצח.
התנור נשאר על אש קטנה. את התנור של בלה אסור לכבות.
גם את התנור של בלה.
"אולי תישאר?"
"אבל יש ארוחה בבית…"
"איך שתרצה עמיצ'קה… מתוק שלי … ילד טוב של אמא. בלה פה לבד עושה קידוש ושותה יין טוב…"
"יודעת מה? אני אודיע להם שאני נשאר עם דודה בלה…"
"באמת, עמי? באמת?"
"כן!"
"אוהבת אותך!"
הארוחה הדשנה הייתה נהדרת. דשנה כמו הטבחית. היין היה נפלא. כמו בעלת הבית.
ואז…
"בוא לידי עמיצ'קה… שב פה. בלה הכינה לך קינוח"
"לא ליד השולחן?"
"לא…פה…" כשהיא מושיטה יד לחבק, ממושכת אליה את גופו… ביד שניה מדריכה את ידו תחת שמלתה, לשם, בין רגליה
"אה… שם …שם הקינוח…"
"כן…שם יש קינוח מתוק לעמי מתוק" מפשקת בחיוך ומותחת את גופה לאחור, מרימה רגל.
"בוא לאכול… יש הרבה מה ללקק…"
עמי יורד על ברכיו מולה, מביט מעלה אל פניה המחייכים
"כן כן. שמה. יש לדודה בלה קינוח חם ומתוק בתנור. רק להיזהר לא לשרוף לשון!"
ידיו מלטפות את ירכיה בעדינות מרפרפת, מסירות את ההתנגדות המעושה, מפשקות את היכל התהילה של דודה בלה. בטנה מתעגלת משתפלת מעל, מתכדררת… הוא מלטף את שיפוליה באהבה מתלהטת, ברטט משתוקק.
שפתי ערווה מוצקות ומלאות, נקיות משיער מזמינות אותו.
בלה מושכת את ראשו ברכות אליה
"עמיצ'קה, חם לי התנור…תפתח…"
והוא פותח, מריח את גופה, מתעטף בריח הכובש, מסתכל לרגע בלהט הלח, הכהה, בדגדגן המתחנן אליו … מלקק. קודם בקצה הלשון. במגע עדין ומרפרף, מרטיט את משמניה וסוחט ממנה אנחה קטנה, עדינה.
ואז בפה פעור לרווחה, כאילו מנסה לבלוע הכל, עוטף כמה שרק יכול, דגדגן, שפתיים,כוס- הכל הכל הכל. מלקק מתלקק מתמרח טובל את פניו את אפו לחייו,מתחכך בסערה חסרת סבלנות, ירכיה סוגרות ומתפשקות וידיה מושכות אותו לתוכה, מטלטלת את ראשו בין מטעמיה "הווווו…כן עמיצ'קה, תאכל אותי, מתוק, תאכל הכל הקינוח… חם…כן…כההההן…. טוב…תכניס אצבע לתנור שלי… עוד… יש הרבה מקום אצל בלה… הווו…" בשקיקה מהירה הוא מלקק ומחדיר אצבע אחר אצבע לתוך מערת הקסמים החלקלקה, שעונה בקולות מציצה ויונקת פנימה שלוש, ארבע אצבעות שמתחטטות, מחליקות שם, ברטיבות חלקלקה ושופעת… בתנור הלוהט של דודה בלה שמתפתלת מעליו בסערת חושים לא נשלטת… קפל בטנה מתגלגל על פניו ירכיה מתהדקות סביב ראשו אזניו לוהטות כולו עטוף בה לא מפסיק לרגע גם כשרעד שרירים מרטיט אותו עימו.
היא גדולה כשהיא גומרת. כפי שהיא גדולה תמיד.
"בוא אל בלה, עמיצ'קה…בוא אלי"
בפנים לחות וסמוקות הוא מטפס במעלה גופה השרוע לפניו במלוא תפארתו. הוא מתמרח ומפלס בשתי ידיו בין ירכיה, פניו נצמדות לבטנה, מזדחל… מטפס אל בין השדיים המשתפכים על גופה… הוא מרגיש כפולש אל ארץ חדשה שאינה שלו. מתפלש בה. מתלקק בקפל שתחת שדיה, מחכך את לחיו בפטמתה…
"איזה יופי עמיצ'קה, איזה מערוך יש לך! תביא מערוך וללוש הבצק של דודה בלה… בוא שב על בלה"
עמי מתיישב על בטנה, מכיל בין ירכיו את בטנה המשתפכת ברכות נינוחה שלאחר אורגזמה ומביא את הזיין הקשה עד כאב אל בין השדיים הגדולים. בלה חופנת בידיה את שניהם ועוטפת אותו באהבה
"כן, מתוק, ללוש הבצק… למעוך… בידיים ככה… חזק עם מערוך…הנה שמה שמן" ושופכת בנדיבות ביניהם, עליהם, עליו. שדיה מבריקים וחלקלקים, אצבעותיו צובטות את הפטמות החומות-אדומות. הוא לא נע, ניצב כמו רב חובל על סיפון אוניה בים סוער. רק ידיהם, שניהם יחד, חובקות ומטלטלות את מלוני השדיים סביב המערוך המאיים להתנפץ אליהם. הוא מושך את הפטמות, מרים את הכבדות החמה ומגלגל מטלטל סביב האבר.
"לוש בצק! כן… תביא זיין שלך לבלה… תגמור על ציצים של בלה… כן עמיצ'קה…תשפוך רוטב חם… תן לי עמיצ'קה תן לי לאכול ספרמה! " ידיה אוחזות בכוח אתה ישבנו, מניעות אותו אחורה וקדימה בתוך סערת גופה, שפתיה נפערות מול עטרתו המתפרצת אליה בזרם חלבי חם, על פניה, על צוארה , על שדיה, מתמרחת בריח חריף ובלהט הזרע של עמי שנאנח בקול חנוק וכמעט נופל על פניה היפות …
"מתוק מתוק שלי… תמרח סירופ שלך על פנים שלי… תן לי ללקק זיין חזק… לשים גלזורה על חלה מתוקה…" מוצצת בחוזקה טיפות אחרונות, יונקת, חולבת, כשאשכיו מתמעכים בעדינות תקיפה בכפה הרכה.
באפיסת כוחות נשכב לצידה, נצמד לכל אורך גופו לכל שפע גופה, לוחץ זיין רופס לישבנים גדולים וחמים, מחבק וחופן שד שפורץ ממעטפת ידו, נשפך על חברו… טומן את פניו בין כתפיה, מלטף את כל האושר הזה שנופל בחלקו. והיא מוליכה את ידו לאורך ולרוחב גופה… משדיה לבטנה "כן…לא להתבייש. תתפוס הכל… הכל בשבילך " ומדריכה את אצבעותיו במכמני גופה, לא שבעה עדיין…
ידו מובלת בשיפולי בטנה, אוחזת בקפלי גופה, אוחז בה ברכות החלטית, לא מפריד לרגע את גופו מגבה, לא מנתק את הזיין המתקשה שוב בין אחוריה, מתעורר ללא שליטה…
"הוי, עמיצ'קה…אני מרגישה מישהו רוצה להיכנס לתנור של בלה?"
"כן בלה… עמי רוצה לראות אם יש עוגיות בתנור… "
"אבל צריך להדליק תנור! תדליק לבלה אש, עמי…" דוחפת את אחוריה לבטנו, בולעת את הזיין ביניהם, אוחזת בידי ומוליכה אותה ישר לדגדגן החבוי בין קפלי שפתיה "פה.כן.פה מדליק…"
עמי חופן את שפתי הכוס בכח מדוד, מושך את גופה אליו כאילו רוצה לאבד את גופו בתוכה. שולח שתי אצבעות למשחק רטוב…
"חם לי, עמיצ'קה" שולחת יד לאחור ואוחזת בפלח הישבן העליון ומרימה בהזמנה פתוחה "הוי…חם בתנור… יש אש מאחורה…"
ההזמנה נענית מיד בחיוב וראשו מגשש בתוך משמני הישבן, מחפש את הכניסה, מתחפר בחום- ונכנס, עטוף באהבה חדשה.
"כל כך מתוק, גפרור -או!- גדול כל כך יש לעמי!!! ההפתעה מתחלפת בהתרפקות כובשת
"תכניס אותו בתנור! בלה רוצה הכל בפנים! תכניס זיין בתחת גדול של בלה! עמי אוהב מזיין דודה בלה? אוהב בתחת של בלה?"
"עמי מת על בלה.. אההה… קחי את הזיין שלי שמנה נהדרת שלי… קחי! אני מת לזיין כל חור שלך, כל פינה
, כל חלק ממך, דודה בלה! מת על התחת הגדול הזה! תפתחי תפתחי… איזה חור חם יש לך…" ולרגע לא שוכח את הכוס העמוק,הרך,העוטף- ידי שניהם בוחשות ביחד את מורדות בטנה, ממעכות שפתיים לוהטות ודגדן שמתבלט לו ביניהן, מציץ ונפגע…
עוד מכה של גופו, עוד טילטול של גלי הים הזה .. בכל פגיעה שלו באחוריה היא מזדעזעת, כל איבריה בתיאום מופלא
"הוווו…. אני גומר לך בתחת, בלה! ממלא את התנור! הוווו!"
שרירי ישבנה מתהדקים סביבו בלחץ פיזי לא מתון שסוחט אותו לתוכה, מדביק אותו אליה "כןכןכן לא לעזוב כוס שלי!" ויחד עם פורקן חסר אונים ברקטום הנהדר הוא אינו מרפה עד שהיא נשפכת משתפכת מתפרקת ברעד בידו, בידה…
"לא לדאוג, דודה בלה… מהתנור שלך אני עוד אוכל עוגיות הרבה פעמים…"
ממש יפה!