התנור של דודה בלה

הריח.

הריח היה מעיר את כל השכונה.

כבר בחמש בבוקר היה אפשר להריח לחם טרי. מסביב ומשם לכל הבתים בשכונה. בתים ארוכים. שלוש קומות שלוש כניסות. קצת עצים.

המאפיה.

המאפיה של דודה בלה היתה מרכז העניינים. שם היו ריכולי הבוקר בעיניים שעדיין לא נפקחו לגמרי. 

הקולות ששמעו בלילה דרך תריסי השכנה או הוילון שהתנפנף באנחות מהוסות, נחנקות שהשכנים לא ישמעו…בלי מזגנים אי אפשר בכלל לחשוב על חלונות סגורים… הכל היה נלחש בחיוך מרושע בתור אצל דודה בלה.

לשם היו שולחים את הילד הקטן או את הילדה להביא חצי כיכר. ולחמניות לבית ספר, לא לשכוח!

דודה בלה לא היתה דודה של אף אחד. לא באמת.

לא היו לה קרובים. היא היתה רווקה והגיעה רווקה. מהונגריה או מרומניה או משהו ביניהן.

היא היתה אשה גדולה, גדולה מאד, ושמחה בדרך כלל. כשקיבלה את הקליינטים בחיוך בוקר טוב הסמיקה קלות כששמעה את הסיפורים נלחשים.

המאפיה היתה עולמה. לא "מרכז עולמה". כל עולמה.

ללא משפחה, עד כמה שידוע, יכלה להקדיש את עצמה לעסק.

אפילו הבית שלה, דירת שני חדרים שכאילו יובאה "משם", היתה מעל העסק. כמו באירופה, עסקים קטנים היו בתוך העיר ובעל הבית גר מעל העסק. וכמובן בין 2 ל4 היה סוגר והולך לנוח בבית.

השכונה היתה כמו כל השכונות. משהו בין סלאמס לעולב. 

האנשים שהגיעו מכל מיני מקומות בדרך כלל הסתדרו. במאפיה כולם הסתדרו.

הריח כינס את כולם כמו מגנט.

ואחר כך העוגות והמאפים האחרים וכל יום מהתחלה.

בלה היתה גדולה בכל מובן. היה לה גוף גדול ושופע. ישבן רחב ומוצק. בטן גדולה. ושדיים עגולים, מלאים וגדולים. מאד גדולים.

היו לה פני בובה סמוקי לחיים ושפתיים עבות, כהות, שכמעט תמיד חייכו חיוך רחב.

שערה תמיד היה אסוף לתוך מטפחת וגופה תמיד ארוז בבגדי עבודה של אופה: חלוק לבן ומכנסיים מפוספסים, שחור לבן. רחבים מספיק כדי להיות נוחים וקרובים מספיק לעורה כדי שאפשר היה לנחש את הישבן האדיר.

 

בלה היתה מגיעה ב5 לעסק הקטן שלה ועוזבת לא לפני 5.

 

עמי ותמי היו זוג תאומים בני 16 שגרו בשיכון. הם היו יפים כמו שרק בני 16 יכולים להיות. סקרנים כמו חתולים. יפים כמו חתולים. גמישים ושריריים.

עוד כשהיו קטנים היו מגיעים בכל בוקר אל דודה בלה, לקנות את שתי הלחמניות החמות לבית הספר ואת החצי כיכר לאמא. לחם "שחור". או קימל.

הם אהבו את ריחות המאפיה. את המאפיה עצמה ואת דודה בלה שקיבלה אותם בחיוך בכל פעם, מנגבת את ידיה מהקמח על הסינר ותמיד שואלת בחיוך "מה תרצו היום, ילדים?" למרות שתמיד התשובה היתה זהה. והם תמיד רצו.

הם היו שיכורים מהריח והמומים מהחום במאפיה. מוקסמים מהאשה הגדולה ומאירת הפנים.

בוקר אחד אמר עמי "דודה בלה…"

"כן מתוק?"

"איך את עושה את הכל כל כך טעים!"

"זה סוד עמי'לה…"

"ותגלי? אני רוצה גם לעשות כזה לחם נפלא!"

בלה שמחה על ההתענינות

"בשמחה מאמי עמי! תבוא מוקדם בבוקר ובלה תלמד אותך.יהיה כיף!"

 

ברבע לחמש עמי, בן 12באותו זמו, התייצב מול הדלת הנעולה וחיכה, מכורבל במעיל. ב5 בדיוק ירדה בלה וחיבקה אותו בחיבה "בוא,מתוק, שלא יהיה לך קר בוא אלי!"

גופו הרזה נעלם בחיבוק. ראשו נמחץ בשדיה הגדולים וחום גופה מיד עטף אותו באהבה.

"חם,ילד?"

"הו כן דודה בלה" מילמל מבולבל . באותו זמן הוא עדיין לא החל לעבור מהילדות לגיל הנעורים. עדיין לא התחיל לאונן והשתמש בזיין המבויש רק לצרכים מעשיים. לא גילה עדיין את ההנאות שהוא יכול להפיק ממנו…

אבל ברגע הזה הוא הרגיש משהו מתעורר. הגוף הגדול והמלא הזה, הריח,ריח של אשה, השדיים הרכים… משהו התעורר שם למטה.

הוא היה כל נבוך שהתנתק מבלה וכיסה את גופו היטב במעיל.שיסתיר. יותר משהתבייש היה נבוך כי לא הבין מה  קורה לו.

לא חלף הרבה זמן והוא הבין. הוא לא שלט בזה. להיפך. זה די שלט בו. בחודשים הראשונים הוא די סבל. מבולבל. חשב שמשהו לא בסדר בו. היחידה שהעז לדבר איתה היתה תמי. הם תמיד היו לא רק אח ואחות. הם היו נפש אחת.

כל כך הקל עליו לשמוע שגם היא עוברת תהליכים דומים, משונים מבלבלים כאלה.

"גם לי זה קורה, עמי…"

"מה קורה לך? הרי אין לך את  הזיין שעומד בלי שתרצי מתי שאת לא רוצה…"

"נכון…אני לא צריכה להסתיר את המכנסיים בכל פעם שנוסעים באוטובוס…"

"את לא מבינה איך זה… בכל נסיעה של יותר מחמש דקות מתחיל לעמוד לי…"

"מסכן שלי… וזה לא קשור במקרה לזה שאתה רואה בנות?"

"כן. גם. אבל גם בלי שאני רואה. הרעש.הרטט. הנסיעה… מתחיל תיכף להתקשות ואני לא יודע איפה לקבור את עצמי. אני שם משהו על המכנסיים ומתפלל שיעבור לפני שאני צריך לרדת…"

"זה קורה גם לי … אני מתכוונת… לא עומד לי אבל אני נרטבת בלי שארצה…ונהיה לי חם שם…אז אני מהדקת את הרגליים ומשתדלת לא להסמיק. אני יודעת שאני מסמיקה."

"אבל יש עוד דבר מוזר"

"ספר לאחותך"

"אבל את לא צוחקת עלי!"

"ספר לי… מתה על "משהו מוזר""

"בכל פעם שאני אוכל לחמניה חמה…"

"נו?"

"את יודעת…מיד אחרי שראינו אצל דודה בלה…"

"הלחמניות המטריפות של דודה בלה השמנה…"

"אז גם עומד לי…"

"מה???"

"כן… הריח. הטעם. לא יודע…"

"או…"

"מה? מה את חושבת? תגידי!"

"או שאתה חושב על דודה בלה…"

"את חושבת? לא יודע…"

"תחשוב טוב…"

"תראי פעם, עוד היינו ילדים, היא חיבקה אותי אל השדיים הענקיים שלה… וזה היה כל כך טוב…"

"הנה!"

"אבל היינו ילדים! אפילו לא גיליתי את הזין שלי! לא הבנתי כלום…"

"מרוב דיבורים כבר נרטבתי…"

"תראי לי…"

"מה אתה מפגר?"

"לא. רק תני לי לראות באצבעות שלך…"

"מילד חמוד נהיית מניאק…" ובלי להסס פתחה כפתור בג'ינס, ריווחה את הבד העבה מגופה והשחילה יד פנימה, מטה…

"הנה את רואה…כבר עומד לי…אין לי שליטה על זה…" כשהוא מלטף את מפשעת המכנסיים

ליטפה… היה ברור שהיא מחדירה אצבעות

"תני לי להריח. בבקשה, תמי…"

"קח…" מגישה אליו את כף ידה, נסיכה שנותנת למחזר לנשק באצילות…

ריחרח כמו כלבלב נאמן לנסיכתו, מיד שולף לשון ומלקק

"אוי זה מחרמן…"

בסהכ היו בני 14. מגלים את עצמם. את גופם. מנסים להשתלט על הדחפים הבלתי נשלטים בגוף מתפתח.

"אתה אוהב את הטעם?"

"גם את הריח" מילמל

"ומה המצב שם? אצלך במכנסיים?"

הסמיק קשות "את רוצה לראות?"

"בטח…" וידה חוזרת אל תוך הג'ינס שהתרפה על גופה

פתח את הרוכסן…דרך התחתונים הצטייר כבר הזיין הקשה, נדחק…

"רואה? זה מהריח שלך…"

"עוד"

"מה עוד?"

"תוריד!"

"מה עובר עלייך, אחותי?"

"תראה לי אותו!"

בהיסוס מבוייש קילף את התחתונים מהזיין. חושף את הזיקפה הפועמת, חופן ומשחרר את האשכים…

"וואו,עמי… אתה יודע שזה הזיין העומד הראשון שאני רואה בחיים שלי…" וברור שאצבעותיה מתלטפות שם …

"ועכשיו…מה עכשיו…?"

"תביא אותך… אני רוצה לראות איך…איך אתה גומר…"

"את משוגעת… אבל זה רק בינינו. אף אחד לא יודע על זה!"

"ואם כן? מה תעשה לי? תזיין אותי?" ציחקקה

"די…שתקי…" כשהוא עוטף בידו את הכלי ומטפס בתנועה מתגברת לאורכו

"גדול… תביא…תביא עוד… "

"אה…את רוצה שאני אשפיך…?"

"אני רוצה להריח…לטעום…לדעת…"

כמו כל נער בגללו, הוא עוד לא גילה את המשחק האמיתי וחתר לגמור מהר, להגיע אל הפורקן המתגמל הכי מהר שאפשר-

"הנה הנה הנה…אני משפיך"

וזרם סמיך התיז ממנו, מיד חפן את כפו השנייה כדי לא להתיז למקומות רחוקים, אוגר את הנוזל הריחני 

"איזה ריח! איזה… תן לטעום…"

"רגע…"

מתנשף עדיין, הגיש לה את היד הדביקה

ליקקה בהיסוס. אחר כך בכל הלשון.אחר כך לתוך הפה.

"אוי…זה כל כך…כל כך… אוההה…זה כל כך אני גומרתתתתת" ובמקביל בלעה הכל… גופה מרטט דקה ארוכה ועיניו לא מסוגלות להתנתק …ידו משחקת בחומר הדביק  שעדיין מטפטף… ממולל את האבר המדולדל באצבעות נוטפות בלי לשים לב, מוקסם מאחותו המרטטת מולו…

 

"בוקר טוב עמי ותמי! באתם לבקר את המכשפה?"

"אה…בוקר טוב דודה בלה… הפיה הטובה של הלחם…"

"מתוקים…באים אל דודה בלה, נמשכים לריח… יום אחד עוד אכניס אתכם לתנור שלי…"

"הוי לא! דודה בלה! אנחנו ילדים טובים!"

וכרגיל קנו את הלחם המופלא ויצאו בחיוך

"דודה בלה…אני רוצה גם אני רוצה שתלמדי אותי…"

"לעשות לחם?"

"לא. לא סתם לחם. אני רוצה לעשות כמו שרק את עושה!"

"טוב…"

הוא כבר היה בן 16.ממש לא ילד. ההוא כבר ידע מה הוא רוצה.

פחות או יותר…

 

למחרת מוקדם מאד בבוקר התייצב מכורבל במעיל.

"פשוט את המעיל ובוא לתנור!"

השולחן העגול היה מקומח.הסינר של בלה היה מקומח. הקמח היה באוויר.

הבצק כבר תפח.

"ועכשיו ללוש!" השלכה מולו גוש בצק תפוח.

הוא הביט בה וניסה לחקות את תנועותיה הכל כך מיומנות.

"הנה תראה" השקיעה את ידיה בבצק, רוכנת קדימה, משקיעה את משקלה בגוש האורירי הגדול

הבצק נדבק לאצבעות

"אתה צריך לקמח את הידיים שלא יידבק!"

הגוש התחיל לקבל צורה ולהידחס

"כמה לעשות?"

"עוד שיהיה מוכן" מילמלה אל תוך הכוס שעיסתה בידיים חזקות, גופה כולו משתתף במאמץ

"מוכן? איך אני יודע…"

"הנה.ככה" נעמדה לידו ואיזה את ידו, לתדהמתו משכה אותה פנימה תחת הסינר, לתוך חולצתה,במעלה החזיה הגדולה- וכיוונה אותו לחפון את השד הגדול. גדול מאד…

"הוא כל כך נדהם שאפילו התכווץ במקום להתקשות, מנסה להחזיר את היד

"לא צריך לפחד! תתפוס! ללוש! רואה? ככה! ככה צריך להיות בצק טוב!"

הוא החל להסתחרר וללוש את השפע הזה שנפל לידו

"מספיק! לא צריך שיעמוד הזיין הקטן בשביל לעשות לחם!" שלפה אותו.

החוויה הזו לא הניחה לו. מדי רגע הרים את עיניו אליה. בלי להרים את ראשו. כולו אדום. אולי מחום התנור…

"עכשיו עושים נחש"

"?"

והדגימה לו אין היא לוקחת את הבצק, ממוללת בכפות משומנות ויוצרת גליל שמן וארוך, לבן, צהבהב מרטט בעליזות מתפתלת

הוא לא יכול להפסיק לדמיין את הזיין שלו, שכבר היה נוקשה לגמרי תחת הסינר ("איזה מזל!" חשב, "הסינר מסתיר") מתמולל כך. כמו שהיה מאונן… אבל בידיים החזקות, המשומנות, הרכות האלה … הוא נשען על השולחן, מתנשם בכבדות

"זה מהחום של התנור…לא להתרגש"

"כן .." ניגב את מצחו בגב היד, משאיר כתם קמח

"קח את הנחש שלך ביד ותעשה כמוני" 

נחש הבצק היטלטל בין כפות ידיה המקומחות, עבה ובהיר, מתגלגל בפראות והופך דק וארוך יותר , לפני שיקלע לצמה שתהפוך לחלה.

הביט מוקסם בתנועותיה המיומנות כל כך, בפלג גופה העליון המרטט בתיאום… וחשב על הזיין שלו… וכמה היה רוצה…

הוא חשש שיגמור שם. בלי לגעת…

 

כשחזר מביה"ס ניגש מיד לתרגל את מה שלמד בבוקר.

לאחר שעתיים של תפיחה גוש הבצק הקטן חיכה לו. החל ללוש כמו שלמד.עם כריות כף היד.בכוח.מקומח. הגוש החל ללבוש צורה.להתייצב.

"השדיים של דודה בלה.כמו השדיים של דודה בלה.שדיים…" זכרון המגע בעורה החם, השניות שזכה למגע… הכל התערבב לו עם הידיים שלשות במרץ ועם הזיין שנלחץ… לרגע הפסיק כדי להתרווח בתוך הטריינינג, משאיר חותמת קמח על המפשעה.

שימן את ידיו בחמאה והמשיך. הגוש בעל הצורה הלא מוגדרת, רך וחמים, נשי כל כך. השדיים הענקיים של דודה בלה… כל כך רוצה לגעת שוב… חולם להיכנס ביניהם… להשתחל… לטייל עם הזיין שלי…

בלי לחשוב הפשיל את המכנס והניח את הכלי הנוקשה על גוש הבצק המשומן, קיפל סביבו ויצר מערה צמודה שינקה אותו בהתמסרות לתוכה .

והמשיך ללוש, עוטף ומגלגל את הזיין, כל כולו במחשבות מטריפות על דודה בלה. כולו חולם את עצמו מזיין את השדיים של דודה בלה, אחורה קדימה אחורה קדימה-

וגמר בתוך הבצק… ברטט מתפרץ, בזרם דביק, תיבל את גוש הבצק החלקלק מחמאה מומסת…

כשהתייצבה נשימתו הביט במבוכה במה שהיה מולו.בצק מוכן לאפיה, רטוב בזרע… המחשבה הראשונה הייתה שהכל הולך לפח.

אבל לא. המשיך ללוש במהירות מעלים את הכל לתוך הבצק… הגוש בלע לתוכו הכל.

 

"מה זה הריח הנפלא הזה? "

"אפיתי לנו לחם! הלחם הראשון שלי!"

"וואו! ועוד חם! עכשיו יצא מהתנור…"

אימו ותמי החלו לבצוע חתיכות ביד, בלי סכין, בלי לפרוס

"טעים! המממ…"

"משהו מיוחד הלחם שלך… חם ורך… כזה… סקסי!"

"תודה… אהבתן?"

"מה זה אהבנו? מושלם! ויש לו טעם מיוחד…"

"התבלין הסודי שלי, בנות… אני מה זה שמח שאהבתן! נסיון ראשון שלי!"

 

משום מה נעלמו שתיהן לחדריהן. עם פרוסת לחם חמה ביד. בפה. כל אחת לחוד טורפת ונטרפת, בלי לדעת שהריח והטעם המיוחד הם שעושים להן את זה. שמזחילים אצבעות במורד הלח… אצבעות מלטפות חשקניות,מרפרפות…חודרות פנימה ומסתובבות ממוללות שפתיים נגדשות ודגדגן מתבלט… עם מעט עזרה רוטטת מידיד עם סוללות שמטפל ברטט הפנימי.

כל אחת בחדרה. 

תמי מרוחה על רצפת האמבטיה. על השטיחון הורוד.

אמא מתפתלת בין הכריות באנחות… 

עמי עליה למעלה בחיוך. רק הוא ידע מה יש בלחם החם שיצא מהתנור לפני דקות. נעצר ליד דלת האמבטיה המשותפת של שני התאומים. האנחות החנוקות לא השאירו מקום לדמיון. יותר נכון, הפעילו את הדמיון. הוא יכול לדמיין מה קורה שם. מה תמי עושה שם. היא מתפתלת על הרצפה? היא יושבת על האסלה כשאצבעותיה חודרות לכוס הלוהט שלה?וביד השניה היא צובטת פטמה מזדקרת, מלטפת את עצמה? מה? מה היא עושה שם כשהיא גונחת והוא שומע מעבר לדלת? 

הזימזום החלש מדלת חדר השינה של ההורים הסגיר את מי שמענג אותה… אמא הייתה שם, מתנה אהבים עם אחד מידידיה שגרים בשידה ליד המיטה… הזימזום שהיה חלש ממילא, הופיע בגלים: יותר חזק, פחות, חזק ונעלם, מזמזם ונעלם; יוצא ונכנס… הו, אמא… הכוס הדשן שלך… את מעסה את השדיים הרכים שלך? איזה עונג… אמא .. הייתי רוצה לינוק אותך כמו אז, כשהייתי תינוק…

הוא היה גאה בעצמו.

הלחם שלו הפעיל הכל…

 

"דודה בלה?"

"עמי… אתה כבר גדול, אתה יכול לקרוא לי בלה, לא?"

"לא יודע…בשבילי תמיד את דודה בלה…"

"הכנתי לחם בבית. לבד!"

"היי? איך היה? אהבו?"

"מה זה אהבו… השתגעו על זה!"

"אני כל כך גאה בתלמיד שלי! בוא אלי!" וחיבקה אותו אל חזה החם בחיבוק עוצר נשימה, פשוטו כמשמעו. אבל הוא לא ניסה להיחלץ. ראשו כבר עבר בגובה את שלה. אכן הוא כבר לא היה ילד. החיבוק שהחזיר לה כבר התחיל להיות משהו אחר…

"רוצה ללמוד עוד?" הרחיקה אותו, מביטה בעיניו הנוצצות.

"ברור! אני רוצה לעבוד איתך.  להיכנס לתנור שלך, דודה בלה!"

"הו הו… אתה רוצה להיכנס לתנור של בלה … עוד נראה, עוד נראה… קצת חם מדי שם בשביל מי שעדיין לומד…תלבש את הסינר וקדימה לעבודה! ללוש!"

למרות הזמן שעבר הוא לא שוכח את הדרל הנכונה לבצק מוכן. איכותי  בכל פעם שהוא נוגע בבצק הוא נזכר. השדיים של דודה בלה. הרכות הענקית, החמה… הפיסה הקטנה מגופה שנגע בה…

"כן…ללוש… אתה ממש השתפרת…"

"תודה דודה בלה! סליחה, בלה…"

"על מה סליחה, מתוק?"

שאני קורא לך דודה…"

לא נורא. לא נורא. תמשיך ככה. ברגש. בשתי ידיים. תשען בכול הכובד של הגוף. הנה תראה איך אני עושה"

והוא ראה. הקפיד לא להפסיד שום תזוזה.את ידיה החזקות מעסות ולשות ("שתגע בי ככה… רק שתגע בי!") את שדיה מיטלטלים בתוך הסינר, בתוך החזיה הלוחצת ("תני לי לגעת, דודה בלה, תני לי עוד פעם…")  את גופה הגדול, המלא, משתתף בכל תנועה …

הזיין שלו כבר בער מתחת לסינר.

בלה הביטה בו "אל תפסיק ללוש!"

"כהההן דודה בלה, כההההן"

הטון הנאנח לא נעלם ממנה.גם פניו הסמוקות

"מה קרה ,מתוק? חם לך?"

"כן…" ונע בחוסר נוחות

"מה זה שם? אני רואה שמשהו תופח וזה לא בצק…"

"אההה, דודה בלה… זה קשה לי…"

"הנה שים הבצק בצד.שגן הוא ינוח ויתפח ואני אעזור לך"

"אוי… לא יכול …"

ואז היא עשתה מה שחלם עליו שנים ובמהירות חשפה את שדיה הגדולים, כל כך לבנים ורכים. כן. כמו בצק מוכן לאפיה. מעוטרים בפטמות גדולות, חומות ומבהיקות כמו קרום של לחמניות טריות. מתבלטות בגודלן על הרקע הכל כך בהיר.

"בוא אלי!" בידיים פשוטות- והוא הביא את פניו קרוב לחזה המתנשם בגל מתנודד- "קח את השדיים של בלה… תמצוץ פטמה… תינוק שלי… תמצוץ חזק…"

"אני לא יכול…"לחש מתוך שדיה "אני אגמור במכנסיייים!"

"לא לא לא עמיצ'קה! רגע!" וירדה לכריעה לרגליו, שדיים חשופים מיטלטלים, כתפיים גלויות מתוך חולצה מופשלת וחילצה זיין נוקשה, רוטט, טיפה שקופה מתמרחת על ראשו, מתחננת ללקיקה-

וברגע שעטפה את אשכיו וכיונה את הזיין לפיה הוא התפרץ בזרם חם לתוכה, ניגר משפתיה, מתלקק בלשונה, נאנח במצוקה ,בערבובית רגשות

"אף טיפה.אף טיפה.בלה רוצה לשתות את הכל!" מלקקת, מוצצת, בולעת, מועכת-

הוא לא ידע את נפשו.לא ידע איך זכה לטיפה מגן עדן הזה…

הזדקפה, עמדה מול הנער הכמעט מעולף, באצבע ניגבה בעדינות טיפה משדה הימני והביאה לפיה, מוצצת ומנקה…

"אתה יכול עוד מעט להיכנס לתנור של בלה…" ונדחסה בחזרה לתוך החזיה, החולצה, החלוק, מיישרת את הבד, מחליקה על שדיה, כאילו מסירה אבק קמח, מרטטת בהנאה שהושלמה. "כן. התנור יהיה חם כשתהיה מוכן"

 

מאותו יום הוא הגיע בכל יום. הוא סיפר לכולם שהוא רוצה להיות אופה. שהוא עושה סטאז אצל דודה הלה.

תמי התגרתה בו. 

"אני יודעת מה אתה רוצה ללמוד…אתה רוצה ללמוד את דודה בלה …"

"לא, מה פתאום? אני אוהב אותה מאז שהיינו ילדים…"

"אבל אתה כבר לא ילד ויש לך שם משהו…" ואחזה במפשעתו בחיוך. מיד התפתל ונחלץ ברוגז

"משהו משהו יש לך שם אחי…זה כבר לא ֻ קטן כל כך…"

"אין לך חבר להתעסק עם הצעצוע שלו?"

"יש. אתה עוד תכיר אותו. אבל למה להתאמץ כשיש לי בבית אח מה זה בנזונה?"

"את השתגעת לגמרי!"

"להיפך… הייתי מוצצת לך בלי בעיה…"

"דיייי!"

"מה די? תן לגעת…בוא, נו…" ידה נשלחה שוב לגופו המתכווץ

"אבל אף אחד לא שומע על זה, תמי!"

"בטח!"

פתח את המכנסיים והפשיל. "לגמרי! תן לי לעבוד!"

משכה ממנו את התחתונים בתנועה מהירה

"הופה…איזה ביצים גידלת… ואיזה זיין יפה נהיה לך! איך הוא אוהב מחמאות…תראה איך הוא עומד יפה בשבילי!" ומיד החלה ללקק, כשהאשכים מתגלגלים בכף ידה ברכות

"אה….אהההה…." וידו מלטפת את שערה, מושכת אותה אליו "בואי, בואי שרלילה שלי…תמצצי לי… עוד…עוד עם היד…"

הרוק החם נזל לכף ידה שעלתה וירדה בתנועה סיבובית, מתלטפת, חתולית "מאיפה את יודעת כ… ככה?"

"שתוק ואל תפריע…אימונים עושים שלמות…"

"הוהההה אוההה…. אני גומר…אני בא לך בפה…אני הולך למלא אותך בשפייייך!"

הגה לא נשמע מתמי. רק מציצות ויניקת החם הלבנבן הזה לתוכה, לשונה מטריפה אותו… 

 

"אז איך, אח שלי? יודעת לעבוד אחותך?" כשהיא מנגבת את שפתיה מרוק וטיפת זרע שמיד מתלקקת.

"מדהימה!"

 

"רוצה גם?"

"מה?"

"את יודעת… לגמור…"

"חשבתי שלא תשאל…"

"תורידי… "

"בשבילך אני מורידה הכל"

"וואו… איזה כוס יפה יש לך… את יודעת שזה הכוס הראשון שלי? תפשקי…"

"תסתכל טוב טוב…רואה כאן? רואה בפנים? מריח? תתקרב, עמי…תתקרב…תריח אותי…הנה אני מפשקת בשבילך את השפתיים…"

"רגע… לאט… יש לי סחרחורת… הריח הורס אותי… כל כך…כל כך… ורוד… מבריק…רטוב…איזה ריח…"

"עכשיו תלקק. עם הלשון.תטעם אותי. אני המעדן שלך"

"תמי מתוקה…"

"המממ… בדיוק שם… לאט…ארוך… משם,כן…מלמטה… תעלה לאט רטוב… תמצוץ בדרך ל… הו! בדיוק! לקק עמי חמוד… לקק את אההה…אחותך…"

"תני לי לנשוהההם…"

"לא…תנשום אותי…עודעודעוד…תמצוץ אותי תשתהההה אותי….גומרת…גומרת על הפרצוף החמוד שלך… אל תפסיקאלתפסיק…"

 

למחרת התייצב. מוקדם מוקדם.

העבודה לא הייתה קלה. אפילו קשה.

אבל לראות את דודה בלה. להריח אותה מקרוב. להרגיש את חום גופה…

גמרו את הסיבוב של הבוקר. הכיכרות והחלות והלחמניות כבר מסודרות בתבניות אפיה.

"בוא לתנור, עמי"

התנור היה לוהט. התבניות הוכנסו אחת אחרי השנייה. לאחר דקות אפייה החלו לצאת. שחומות.נוצצות מזיגוג.ריח מהמם.

לרגע אי אפשר היה לנוח. הכל עבר למדפי המכירה, לקונים שכבר הגיעו.

"עמי, לך לבית ספר. תבוא אחר כך לבלה"

שטף פנים מזיעת העבודה, חטף לחמניה טריה…

 

"בוא לתנור"

"מה, לנקות?"

"בוא. בלה רוצה להראות לך משהו"

"אבל התנור קר עכשיו…?"

"לא, עמיצ'קה…התנור של בלה תמיד חם…"

"?"

"נו, בוא ילד.. " ואחזה בידו.

מאז הפעם ההיא הוא לא יכול להביט בעיניה. אבל לא יכול להתיק את עיניו משדיה. כל תזוזה שלה. כל רטט… הוא היה כל הזמן חצי קשוי… אחרי כל פעם היה חייב לאונן. למצוא מנוחה… היה מתעורר מזיע…

אבל עכשיו…

"אני רוצה שתיכנס לתנור שלי…"

"מה? כאילו עמי ותמי?"

"לא" צחקה בחמימות מתלחשת "לא אני לא מכשפה…והתנור שלי חם"

"אהההה…"

"בלי אההה, עמי…" וחבקה את גופו, אוחזת בישבן השרירי ובשניה חודרת מחליקה לתוך חזית מכנסיו

"אבל אבל…"

*שששש .." ושלפה איבר מתוח ונוקשה לכף ידה "הנה בלה תיקח קצת חמאה לעשות את הבצק הזה חלקלק" וחפנה חמאה רכה ועטפה את הזיין המבהיק

"אוההה"

"כן…עמי…אוההה…לא לגמור! לא עכשיו! "

הפשילה את הסינר בתנופה והסירה הכל במהירות

הוא עצר את נשימתו וער עניינים מול הגוף הגדול, השופע

"בוא אל בלה… בוא תיגע…הכל שלך…" היא נשענה על השולחן המקומח, עלתה לישיבה, משכה אותו אל שדיה העצומים, עוטפת ברכותה החמה "תיגע לי בכוס .. תכניס לי לתנור…"

והוא שלח את ידו מטה, לשפתיים הבשרניות, הרכות מתחת לבטן העגולה, הרוטטת, מגשש ביניהן, מחפש ומוצא.  חפן חמאה מהקערה שהיתה על השולחן ומרח,ומרח,וסובב, והכניס והוציא,  מתערבב בריח אשה גדולה ולוהטת, נשכבה לאחור, שוקיה תלויים מטה, מפשקת את התנור החם "הו עמי מתוק, תכניס את הלחם לתנור!"

הוא לא יכול להימנע מלאחוז בכל איבר שהתגלגל ורטט לפניו בכמות המדהימה של אשה, בגודל אבריה. בשתי ידיו החלקלקות עיסה את כריות שדיה, אגודליו לוחצים בתוך הפטמות הענקיות "הו…כן, עמי, כן! חזק! תמשוך פטמות!" ואחז וצבט ומשך וכל השד נמשך עם הפטמה החומה המזדקרת, מיטלטל… השקיע את פניו בבטן הגדולה, נושם אותה,טורף אותה מלקק…

"בוא. בוא. תן לי את הזיין הזה! תכניס כבר!" רגליה חובקות את גופו והוא מגשש בתוך השפע החם, בתוך הרכות המרטטת, ברטיבות המתקצפת, אוחז את הישבנים העצומים-

הכל נראה לו עצום וגדול יותר מאשר היה באמת.

הוא רצה להיכנס. כולו. "אני רוצה להיכנס בפנים ולא לצאת. להיות בפנים להכניס את הזין ואת הפנים ואת היד והכל ולהיות תמיד בתוכך דודה בלההההה…." לא אמר.רק חשב בתוך מערבולת החודשים. או שאמר…

"עוד חזק, עמיצ'קה! תזיין כוס שלי מתוק בכוח ..תלוש אותי כמו בצק… אני בצק שמרים שלך! אני עוגה! אני תנור! אניייי גומרתתתתת! לא לצאת! רק לזיין עד שגומר! עד שגומר כל הספרמה בתוך בלה!" כשהתרגשה השתבשה לה השפה …

בלי מילה, מזיע, חם, מרוח בחמאה וקמח, מביט בגוף המיטלטל כמו אניה עצומה בסערה, דוחף ומוציא ולא יכול להתנתק. מהמראה, מהחבטות שמטלטלות את כל העונג הזה שלפניו , בעקשנות, בקצב קבוע חובט עצמו לתוך הכוס התפוח-

עד שגומר בנאקה חנוקה ומתמוטט על בטנה בחיבוק רטוב,ריחני ומלוכלך…

 

"עמיצ'קה יכול לבוא לתנור של בלה… עמיצ'קה מדליק תנור אש… עמיצ'קה שלי מתוק…"