אופה לכם סיפור – חלק שני

חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6

פרק שלישי

מלכי ישבה מולי, מספרת לי בלי אוויר כבר, את סיפור חייו המטלטל של איציק.

"אני לא מאמינה שככה התייחסו אליו" היא אומרת. היא כל כך טובה לכולם, לא יכולה לחשוב על ההתנכרות שהוא עבר.

"אבא שלו השתחרר בינתיים, והוא מנסה לחדש איתו את הקשרים, למרות שאבא שלו ממש לא משתף פעולה."

היא מעדכנת אותי בפרטים הנוספים.

"קשה לי לחשוב על זה" אני מוסיפה "איך הורים מנדים ככה ילד…"

אבל כל אחד ודרכו הוא. כבר נתקלתי בחיי באנשים שנידו אנשים קרובים אליהם בגלל דברים זניחים. מהמבט של מלכי, הבנתי כבר שנפשה נקשרה בזו של איציק, רק קיוויתי מאוד, שהיקשרות זו לא תוביל אותה למקום אסון.

התמימות של מלכי, רק שלא תפיל אותה.

 ***

מיד אחרי פורים חזרו הלימודים לסדרם.

מלכי ואיציק חזרו גם הם לקורס, מתח קל ביניהם.

איציק פחד לשבור את השם שלו, והמשיך להתעמר במלכי, פחות ממקודם, ואולי חיוך קטן נוסף להערות שלו, אבל הן עדיין היו שם.

ומלכי, היא לא הבינה. היא רצתה לאמץ אותו כמו אח קטן, ילד שאבד. הוא לא נתן לה.

החבר'ה כבר התחילו לצחוק עליהם, מרב מריבות, לכו תדעו למה זה יוביל.

 ***

מלכי ישבה בבית הקפה הקרוב, מצטרפת לכולם בהפסקה.

היא ישבה בצד, עדיין קשה לה להתערות ביניהם במקומות ציבוריים, יודעת שהיא מושכת מבטים.

איציק התיישב לידה, מגיש לה את הזרת "שולם שולם לעולם?!" הוא חייך אליה.

מלכי הסמיקה "תוריד את היד, אתה לא באמת מצפה שאני אגע בך." "די, תשתחררי קצת, מלגעת לי בזרת לא יקרה לך כלום, מבטיח."

החיוך שלו היה כ"כ אמיתי, ואז הוא הוסיף "ואולי אני כן מצפה?" חייך עוד רגע וקם, שולח הערה עוקצנית לאחת מהבנות, היא בתגובה קמה אליו ונתנה לו חיבוק.

מלכי הביטה מהצד והחליטה שזה לא המקום בשבילה ליום זה, היא קמה וחזרה לכיתה, גם ככה עוד 10 דקות מתחיל הקורס הבא.

היא נטלה ידיים והספיקה להוציא את הכריך מהתיק, לפני שאיציק התיישב לידה.

היא ברכה בקול, מחכה שהוא יענה "אמן."

איציק ענה כמצופה, מחייך אליה "אז את כן מחזירה בתשובה, עליתי עלייך."

מלכי הביטה בו "רק תגיד לי מה אתה רוצה ממני? חשבתי שכשדברנו בדרך לירושלים, סידרנו ביננו את הדברים, אבל אתה ממשיך בהערות הפוגעניות, בהתנהגות הזו שלך.." היא הרגישה איך הדמעות עוד רגע יחנקו אותה.

"מלכי, סליחה" איציק הניח יד על הכתף שלה, היא קפצה "מה אתה עושה?" מרגישה איך הכתף שלה כמעט ונכווית.

"אופס, אני כ"כ חי את החיים הנורמליים , באמת לא התכוונתי" איציק השפיל מבט.

"תגידי, באמת אף פעם לא נגע בך גבר אחר? אפילו סתם, ככה"?

מלכי הביטה בו בעיניים המומות "איציק, היית חרדי לכל דבר, תענה על השאלה בעצמך."

מלכי נעמדה, לסמן לו שהשיחה הסתיימה, היא לא מוכנה להמשיך ככה.

איציק נעמד לידה, גבוה ממנה בכמה סנטימטרים, היא יכלה להרגיש את הבל נשימותיו קרוב כ"כ.

היא הסבה את פניה "נראה לי שאין לנו יותר על מה לדבר" היא אמרה לו ולקחה את הנייד בהפגנתיות מהשולחן.

איציק נשאר נטוע במקומו, אוי כמה הוא לא התכוון להכעיס, לפגוע.

הוא פשוט מתחיל להרגיש משהו שהוא לא רוצה.

הבחורה הזו משגעת אותו. כל ההוויה שלה משגעת אותו.

אבל הוא לא מצליח להשתחרר ממנה, כמו איזה יתוש טורדן, או אולי יותר כמו פרפר עקשן.

הוא התיישב במקומה, משאיר לה פתק קטן על השולחן:

מלכי, אני יודע שיום כיפור זה עוד חצי שנה, ובכל זאת, תסלחי לי?

איציק חזר למקומו, השיעור הבא התחיל כבר, ומלכי לא נראתה בכיתה. עברו כבר 10 דקות, והיא איננה.

איציק תהה אם לא עבר את הגבול, אוף, למה הוא תמיד הורס כל מה שטוב?

הוא יצא מהכיתה, מתנצל למרצה שהוא כ"כ אוהב, הוא חייב למצוא את מלכי.

מלכי ישבה על ספסל בקצה הבניין הגדול, טישו בידה, מוחה את הדמעות מלחייה.

"סליחה, אפשר לשבת לידך?" איציק שאל וחיכה לתשובה ממנה.

מלכי לא הרימה את עיניה אליו, היא לא הביטה בו לרגע, לא רואה ולא רוצה לראות את מבט החרטה בעיניו.

איציק כחכח בגרונו "מלכי, אני מצטער, באמת מצטער, תסלחי לי?" היא לא השיבה, רק נגבה עוד דמעה סוררת.

הפעם איציק התיישב על הרצפה, מולה, "אני אשב פה עד שתסלחי לי" הוא הצהיר בקול.

מלכי חייכה לרגע "טוב, סולחת. קום מהרצפה הקרה, אתה תתקרר ככה. שב פה" היא פנתה לו מקום לידה, נשארת בגבה אליו.

"מלכי, אני לא יודע מה להגיד…" איציק התחיל לגמגם "אני"…

"אם אין לך מה להגיד, פשוט אל תגיד כלום" מלכי קטעה אותו "זה קשה גם לי" היא הוסיפה בשקט.

איציק ניסה להבין מה קשה לה, האם גם היא פתחה איזשהו רגש כלפיו?

"תקשיבי, בואי ננסה רגע לדבר כמו שני אנשים בוגרים, סבבה?" אין לו מה להפסיד.

מלכי הסתובבה אליו, הביטה לו בעיניים, והשפתיים שלהם נפגשו.

נשיקה שהתחילה בסערה והסתיימה בסערה.

מלכי קפצה "סליחה, אני פיתיתי אותך, אני התחלתי, לא התכוונתי."

איציק קם ונגש אליה "הכל טוב, לא עשינו שום דבר רע, רק נשיקה קטנה, רק טעמנו לרגע אחד קטן טעם אהבה" הוא הגיש לה את ידו, הוא ראה את ההיסוס בעיניה, הרגיש את הרצון למגע,

"לא יקרה לך כלום, אני מבטיח" הקול שלו הרגיע אותה.

"קומען צו מיר" הוא קרא לה לבוא, מוכיח לה שוב שהוא בעצם שייך לעולם שלה, קצת, בעבר.

מלכי התקרבה, מגישה בזהירות את ידה אליו, מתקרבת לאט, חוששת.

איציק אסף אותה אליו, מחבק אותה בעדינות, מניח את ראשה עליו "ככה טוב" הוא אמר לה בשקט ,מרגיש את הולם הדופק של שניהם.

"אתה בטוח שזה טוב? יראו אותנו פה" היא ענתה בחשש.

"אפשר ללכת לאחת הכיתות הריקות" הוא ענה, מתלבט אם זה יהיה רעיון טוב.

"לא, מה פתאום, כתה סגורה זה ייחוד" מלכי השיבה והתנתקה קצת.

איציק הקיף אותה שוב בזרועותיו "בתל אביב, אף אחד לא מתעניין בזוג מחובק, הכל טוב."

הם נשארו מחובקים עוד דקות ארוכות, מפחדים להרוס את השקט שנוצר, את ההרמוניה שנולדה ביניהם.

סטודנטים ראשונים שהרעישו מהמסדרון גרמו להם להתנתק "לא קרה בינינו כלום" מלכי מיהרה להגיד, לפני שמישהו יבוא.

"די מלכי, לא קרה כלום, הכל בסדר" הוא ליטף ליטוף אחרון ומהיר את הלחי העדינה, משאיר את חמימות האצבעות שלו על פניה.

"נפגשים בגרג?" צעק אליהם אחד מהחבר'ה.

"ברור" איציק ענה בשם שניהם.

"את מצטרפת?" הוא שאל את מלכי, מוכן ללוות אותה כבר, לשבת איתה עוד כמה דקות לקפה טעים.

"לא, אני אסע כבר הביתה, נראה לי שהיום הזה לקח ממני קצת כוחות" היא חייכה אליו, ונכנסה לכתה לקחת את התיק.

איציק ליווה אותה לתחנה, מנסה לשווא לזכות בחיבוק אחרון לפני שהיא נעלמת,

"סליחה על מה שקרה" היא אמרה בשקט, מובכת.

"אני צריך להתנצל, אני ידעתי מה אני עושה, אבל זה גדול ממני, תביני"?

היא לא רצתה להבין "בבקשה, אם אכפת לך ממני, אל תהרוס לי את הלימודים, זו ההזדמנות שלי להצליח בחיים, לא להיות מורה/גננת/מזכירה, אלא להגשים את החלום שלי."!

איציק הביט בה, בבחורה החרדית היפה הזו, שגרמה לו לחזור אפילו אל האידיש של ילדותו, שגרמה ללב שלו לפעום קצת יותר מהר. זה כבר לא תלוי בו.

האוטובוס כבר עמד ברמזור הקרוב. "אז זהו? נפילה אחת קטנה ולא יהיה לזה המשך?" הקול שלו נסדק.

"תמשיך להיות איציק שאתה, ואני אמשיך להיות מלכי" היא אמרה לו בחיוך, מגישה לו יד ללחיצה אחת ואחרונה.

האוטובוס נעצר לידה והיא עלתה בזריזות, לא מסתכלת לאחור.