אופה לכם סיפור – חלק שישי

חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6

פרק שביעי

מלכי ישבה נסערת בסלון. כולם כבר הלכו לישון ורק היא ערה. יש לה תרוץ מעולה, היא עדיין

באווירת המסיבה. היה מרגש, והיא אפילו זכתה להיות מצטיינת הקורס. בעלה קנה לה מתנה קטנה,

סט תבניות אפיה מיוחדות. רחלי הביאה לה שרשרת יפה למתנה. באמת שהיה לה ערב מעולה, רק

המקלון בוער לה בתיק. היא מוציאה שוב את היומן הקטן, שבו רשמה את מועדי הטבילה. היא טבלה

בשישי בערב, ואז היתה עם בעלה. עם איציק היא היתה רק אחרי ארבעה ימים, ביום רביעי. ואז שוב

עם בעלה בליל שישי. זה חייב להיות של בעלה, חייב להיות.

לא, זה חייב להיות בעלה, עם איציק היא קמה ושטפה מיד, לא יכול להיות שנשארו בה טיפות ממנו.

אבל מספיקה טיפה אחת.. החשש מכרסם בה, פוגע במצב רוח הטוב שלה אחרי הטקס. אוף, למה

היא נגררה להרפתקאה הזו, היא לא תסלח לעצמה על זה. שיחת טלפון מקפיצה אותה: איציק,

לימודים. היא מנתקת לו. היא לא יכולה לשמוע אותו עכשיו. שוב ניסיון מצידו, שוב ניתוק. היא הולכת

לישון, מחר היא מקווה הכל יראה אחר, באור טוב יותר.

היא מתעוררת מוקדם, ישר להקאות הבוקר. זה החלק שהיא שונאת בהריון. איך היא הביאה את זה

על עצמה, היא תוהה שוב ושוב. בעלה מחייך לעצמו, הוא בטח כבר מבין לבד, למרות שעוד לא שאל,

והיא לא ספרה מרצונה. איזה רצון בדיוק? היא אפילו לא בטוחה שהיא יודעת מי האבא… היא

מתיישבת על רצפת האמבטיה, מנסה להתאושש מההקאה ומהמחשבות שמציפות אותה.

בצהריים, כשהיא לבד בבית, היא עונה לשיחה מאיציק "הי, סליחה שלא עניתי לפני, פשוט אני לא

מרגישה כ"כ טוב."

"לכן התקשרתי, היית נראית נורא חיוורת בטקס, ולא רציתי להתקרב או לשאול שאלות ליד בעלך

ואחותך. הכל בסדר"?

מלכי הרגישה את הדמעות חונקות אותה "לא, הכל לא בסדר" והדמעות כבר זלגו להן לבד "איציק,

אני בהריון."

"יואו, זה טוב, לא? כאילו, אתם בטח רוצים משפחה גדולה וכל זה" הוא היה נשמע ממש מאושר

מהבשורה שלה.

"אתה לא מבין" היא קטעה את ההתרגשות שלו "אני לא יודעת מי האבא, אני הייתי עם בעלי וגם אז,

איתך…" קולה גווע והיא בכתה בשקט, מושכת באפה.

"אוי, מלכי שלי, זה הילד של בעלך, אני יודע."

"מאיפה הביטחון שלך? אין לי מושג מתי נכנסתי ממש להריון" זה היה כ"כ מביך מצידה לדבר על זה

ככה עם איציק, אבל היא חייבת להוציא הכל.

"בואי אני אספר לך סיפור, יש לך זמן עכשיו או שבא לך שניפגש? אני אצל ההורים שלי בירושלים."

הם קבעו להיפגש ליד התחנה המרכזית, ומשם כבר ימשיכו למקום רגוע ושקט. מלכי התלבשה יפה,

היא שמה לב שהיא מתרגשת מהמפגש, היא פזרה קצת איפור להסוות את החיוורון הנוראי של

ההריון, והיא כבר בדרך. הפרפרים עפים להם בגופה, בדיוק כמו אצל איציק. ההתרגשות ניכרת על

פניו כשהם נפגשים.

"בואי, נמצא מקום שקט" הוא אומר וכבר עוצר מונית "לשכונת עין כרם" הוא אומר בביטחון, בטוח כי

בינות לשטחים הפסטורליים של השכונה, הוא יצליח לשתף את מלכי בסודו הגדול.

הם מוצאים חורשה שקטה ומתיישבים על ספסל מוצל "כן, רצית לספר לי משהו. אני מקשיבה

ולטובתך תוכיח לי שהעובר הקטן שאצלי הוא רק של בעלי" מבט של אומללות בעיניה, כמה שהוא

מרחם עליה עכשיו, על יסורי המצפון שלה, על כאב הלב שבטח קיים .

"תני לי לדבר, ושאלות בסוף, בבקשה" הוא מקדים ואומר "כבר סיפרתי לך מאיפה אני מגיע, אצלנו

נהוג לתת לבחורים בגיל ההתבגרות טיפולים שונים להרגיע את היצר, ככה הרבנים חושבים שהם

יגרמו לנו להיות ילדים טובים, ממושמעים להם." הוא משתהה רגע וממשיך "אני כנראה הייתי מיוחד

במינו, כי הטיפול הרגיל לא ממש עבד עלי, ולמרות הכדורים, הייתי ממשיך לחפש צרות, ללכת על

הגבול. אז פנו איתי למומחה אחר, מישהו רציני. אותו רופא נתן לי זריקות, לא הרבה, לא היה צריך,

הוא פשוט השבית אותי לגמרי. אבד לי היצר ואיתו שמחת החיים וגם היכולת להביא ילדים לעולם"

איציק השתתק, נותן לדברים שלו לשקוע.

"זה נורא, באמת" מלכי שלחה יד לאחוז בידו שרעדה קצת "אבל איך אתה יודע שאתה לא יכול

להביא ילדים?" את זה היא לא הבינה.

"כשברחתי משם, הגעתי לעיר הגדולה, לחיים האמיתיים, ולא היה לי שקל על התחת, סליחה על

הביטוי, חבר אמר לי שבבנק הזרע תמיד מחפשים תורמים עם גנים כמו שלי, בכל זאת, אשכנזי גבוה

ויפה יכול לקבל מחיר לא רע בשביל מנה אחת " הוא חייך אליה, והיא החזירה לו חיוך, מתלבטת איך

היה נראה העובר שברחמה אם הוא היה עם הגנים של איציק "הלכתי יחד עם החבר לתל השומר,

הוא היה שם קבוע והתקבל בחיוך. הוא הציג אותי ונתנו לי את הכלי הקטן, לא נכנס לפרטים

מדוייקים, אבל אחרי יומיים בקשו ממני להגיע למחלקה. הלכתי שמח וטוב לב, בטוח כי הביקוש

לתרומה ממני גבוה כ"כ, שפעם ביומיים אני אקבל את התשלום תמורת הגנים המשובחים.." איציק

הפסיק לרגע לדבר, היה ברור שקשה לו לפתוח את זה. הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "נכנסתי

למחלקה ומיד קראו לי לחדר של הרופא, הרופא שאל אותי אם יש לי כבר ילדים, עניתי בשלילה, והא

הביט שוב בדפים שמולו. לא דמיינתי לעצמי את הרגע קורה. 'אתה לא יכול להביא ילדים' הוא אמר

לי, 'עברת טיפול או מחלה קשה?' הוא שאל, ועניתי שלא משהו מיוחד. ואז נזכרתי בזריקות של גיל

הבגרות בישיבה…" דמעות החלו זולגות במורד הלחיים ומלכי התקרבה אליו קצת, מניחה את ראשו

על כתפה, מלטפת אותו "אתה לא חייב לספר לי" היא לחשה לו, מנסה להרגיע.

"אני רוצה לספר, להוציא את זה החוצה" איציק אמר והמשיך "סיפרתי לרופא שם על הזריקות

שקיבלתי, לא ידעתי מה היה שם החומר, רק את הסיבה שקבלתי אותן- דיכוי היצר והחשק. הרופא

רשם משהו בעט אדום, והמליץ לי על רופא פוריות, אם אני אצטרך בבוא הזמן" זהו, איציק סיים את

הסיפור ונשען אחורה, מסתופף בצילו של העץ האדיר שסכך עליהם. מלכי לא ידעה איך להגיב,

הסיפור הכה אותה בהלם מצד אחד, ומצד שני הרגיע אותה, העובר שהיא נושאת הוא אכן של בעלה,

בוודאות.

"איציק, אתה בסדר? עכשיו אחרי שסיפרת?" היא ממש דאגה לו, הרגש האימהי שבה פרץ החוצה.

"כן, מלכי יקירתי, לכן אולי לא אכפת לי ליהנות בחיים האלה ממה שאני יכול, דפקו לי מספיק את

החיים" הוא אמר ספק לעצמו ספק למלכי.

הם ישבו שניהם על הספסל הקטן, מתחת לעץ הגדול, מודעים היטב זה לנוכחותו של זה. המתח היה

מורגש, ואולי עכשיו כשמלכי ידעה את שידעה, משהו בה השתחרר קצת, נרפה בתוכה. "טוב, אני

חייבת לאכול משהו, הבחילות הורגות אותי" היא קמה ממקומה "מה אפשר למצוא פה, יש לך

מושג"?

"אין לי מושג, אבל נחפש בשבילך משהו טעים" הוא אמר ונעמד לידה, מחזיק לה את היד "תודה

שהקשבת, זה היה חשוב לי."

"טוב, רגשנות זה החלק שלי, תפסיק" היא אמרה והתחילה להתקדם לכיוון הכביש.

עין כרם התגלתה כמקום נטול מקומות בהכשרים שמלכי חיפשה, למעט קפה קטן, הם לא מצאו שום

דבר מספיק כשר עבורה "יודעת מה, עזבי, בואי אל ההורים שלי הביתה, אני אכין לך משהו טעים,

הם גרים פה בבית וגן והבית ריק" מלכי נכנסה למונית, חלשה כבר מהבוקר ומהסיפור, לאן שאיציק

יקח אותה היא תסכים כרגע.

הם עלו במדרגות של הבית הישן, הבית שאיציק גדל בו, דלת עץ ישנה הקדימה אותם. איציק הוציא

מפתח מכיסו והם כבר בפנים, ריח של דירה ישנה עמד באוויר ומלכי מיהרה לשרותים, לעוד הקאה

מעצבנת. איציק השאיר אותה עם עצמה, היה נראה לו שהיא צריכה קצת את השקט הזה. כשמלכי

הצטרפה אליו במטבח, הוא כבר היה בעיצומן של ההכנות, מחבתות היו בחוץ ומגוון של מוצרים גדשו

על השיש. "אתה רוצה לספר לי מה אתה מכין?" היא שאלה, מנסה לנחש לבד.

"לא, זה אוכל הונגרי, מהבית של אמא שלי, חכי תראי" איציק ליהטט במטבח, מקפיץ חביתיות,

מילויים מעניינים. הריח הישן של הבית פינה את מקומו לריח האוכל הטעים. לשולחן הוגשו צלחות

מעוצבות, עם חביתיות ממולאות בגבינות ופירות יער. "יואו, זה טעים" מלכי אמרה, בעוד פירות היער

מטפטפות על הסנטר שלה, איציק התקרב אליה, מצמיד את פיו אליה, מלקק את הטיפות הסגולות

מסנטרה "ככה זה טעים" הוא הביט בה בעיניים רעבות "אם לא תזהרי, אני אצטרך ללקק ממך המון

פירות יער אבודים", הוא חייך אליה ועטף אותה בחיבוק חם "רק אם תרצי, אני לא אלקק בכח."

כמה מלכי רצתה, כמה היא חלמה על החיבוק הזה, כבר למעלה משבועיים חלפו מאז… והסיפור

ממקודם, והאוכל מעכשיו, והחיבוק פתאום, הכל ביחד סחרר אותה, כמה היא רוצה.. היא הניחה את

ידה החמה על לחיו של איציק "אתה רוצה להראות לי את החדר שלך, ההוא שגדלת בו?" היא

הפתיעה את עצמה כששאלה. נבהלת לרגע מהתעוזה שלה.

"את בטוחה?" איציק כבר הגיש לה היד, עוזר לה לקום, יודע שבדירה הקטנה, עוד רגע בדיוק הם

כבר יהיו בחדר הקטן שאותו חלק בתור ילד עם שניים מאחיו. מלכי רק הנהנה לאישור, נותנת לו

להוביל אותה במסדרון הקצר. החדר היה סגפני וקטן, מיטת קומותיים שנפתחת למיטה נוספת. מלכי

שלחה יד אל איציק "אז מה, פה בילית את הלילות? כשלא היית בישיבה כמובן" איציק אחז בידה,

קרב אותה אליו, חיבק אותה חזק, כאילו מפחד שמא תברח לו פתאום. "כן, אני הייתי במיטה

העליונה בד"כ" הוא טפח על הסדין "אבל ברשותך, אנחנו נסתפק עכשיו במיטה התחתונה" הוא צחק,

חושף בברור את הכוונות שלו, לא שלמלכי היו תוכניות אחרות עבורם. מלכי התיישבה על המיטה

התחתונה, נזהרת על הראש, איציק התיישב לידה נוגע בה בעדינות, בתחילה ביד משחק עם אצבע

אחת לאורך הזרוע, אח"כ הוא עבר מהכתף אל הצוואר, ממשיך להניע את אצבעותיו בעדינות, ספק

מדגדג את מלכי שהתמכרה לתחושה. היא עצמה את עיניה, מדמיינת את החדר הקטן, את איציק ישן

למעלה, את אמו באה להעיר אותו לישיבה. היא נעורה מהמחשבות שלה רק כאשר היא הרגישה את

ידיו של איציק נעות על גופה בעצמאות. מלכי אהבה את המגע של איציק, משהו עדין מפנק. הוא

הוריד את החולצה שלו, והניח בצד על הכסא, מציע למלכי להשוות. "לעזור לך או שאת מסתדרת "?

"יש לי בקשה" היא ענתה בתגובה "תחשיך את החדר, אני אחכה לך מתחת לשמיכה, ככה אני

מרגישה יותר בנח."

כמה הוא רצה לראות אותה שוב במערומיה, אבל הכל הוא יעשה בשבילה, תריסים הוגפו, האור

כובה "תגידי לי כשאני יכול לבוא" הוא אמר וחיכה מחוץ לחדר.

מלכי התפשטה, מניחה את הבגדים על המיטה העליונה, גם הפאה הונחה שם, היא נכנסה מתחת

לשמיכה החמה "אתה יכול לבוא."

איציק נכנס גם הוא למיטה הצרה, מרגיש את גופה הערום לידו, רק מרגיש, הוא לא יכל לראות כלום

בחושך שהיה מסביב. "מלכי, את פה?" הוא שאל בצחוק, שולח יד לדגדג את שיפולי בטנה.

"כן, בחושך אני מרגישה יותר נח, מקווה שזה בסדר."

"הכל בסדר, כל עוד את פה" ידיו כבר עסקו בחקר גופה, מרגיש את הבליטות והשקעים בגופה

הסקסי, שההריון רק הוסיף לו עוד. "את יפה גם בחושך" הוא צחק "תרגישי אותי גם" הוא לקח את

ידה והניח על החזה שלו "אני פה, תרגישי". והיא הרגישה מיד, את החזה המוצק, את שרירי הידיים,

יורדת למטה, מרגישה את הזין הזקור שלו. שוב היא הרגישה את המבוכה מהגודל שלו, מהמגע

המוזר הזה, שעם בעלה כמעט ולא קרה. "את בסדר?" הוא שאל כשהרגיש את ידה מרפה קצת

מהאחיזה בו. "כן, סתם קצת מוזר לי" בתוכה היא בערה, רוצה כבר להגיע לזיקוקים של הפעם

הקודמת, אבל תחושה אחרת החזיקה אותה, ומה אם העובר יפגע מזה? היא לא רק נשואה, היא גם

בהריון, איפה האחריות שלה? רק הפעם, היא מחליטה, רק הפעם וזהו. פעם אחרונה בהחלט.

היא מתמסרת לאיציק, שלא יודע את נפשו מאושר, הוא לא ציפה לזה איתה. החושך עוטף אותם,

והידיים גם כן. מלכי משתחררת, מלטפת, משתפת איתו פעולה כמו שהוא לא ציפה בכלל. הידיים

שלה משחקות בו, נוגעות בו, והוא מחזיר לה בחזרה, נוגע בפטמות העדינות, ממולל אותן בידיו,

מנשק אותן בפה רעב. הנשיקות שלו ממשיכות לבטן השטוחה בינתיים, ידו נשלחת אל הערווה שלה,

מרגיש את החום שלה, את נקטר האהבה פורץ החוצה, מרטיב את ידו. מלכי מחילה לנוע במקום,

היא שומעת את עצמה גונחת בשקט. היא רוצה שהיום זה יהיה הזיכרון הטוב שלהם, כי לא יהיה

נוסף.

"איך אני יכולה לגרום לך גם כזה עונג?" היא שואלת בלחש, מפחדת להרוס את הרגע.

"את לא צריכה, אני בסדר גמור, נהנה לראות אותך ככה"

"תדריך אותי מה לעשות" היא כמעט מתחננת.

"תמשיכי ככה, זה מעולה לי, וגם לך" הוא מחייך אליה בחושך, מרגיש את גופה נדרך שוב, כששתי

אצבעות שלו נכנסות לה בין הרגליים "זה טוב" היא רועדת. והוא ממשיך, מענג אותה, מביא אותה

לשיאים חדשים שהיא לא חלמה עליהם. "איציק, אני רוצה שתבוא אלי" היא לוחשת לו, מפחדת

להשתמש במילה האחרת שהוא השתמש בה, היא נבוכה כשהיא חושבת על המילה לזיין. "אתה

רוצה לזיין?" היא שואלת שוב, מקווה שהיא לא שינתה את ההטיה של המילה, איציק נושק לשפתיה

"אותך, תמיד. לבוא אלייך, לזיין, לשגל, לאהוב, באיזה מילה שתרצי" היא מנשקת אותו חזרה,

מרגישה את האבר שלו נוגע ברגלה, גדול כבר. היא יודעת שזה תכף יבוא, והיא מוכנה היום ועכשיו

יותר מאי פעם.

איציק מושיב אותה מעליו "זה אסור ככה" היא אומרת לעצמה, נזכרת בשיעורים עם המדריכת כלות

המעצבנת. אין לה זמן למחשבות, היא כבר מעל איציק, והוא זז תחתיה, הם זזים לפי קצב שכנראה

נקבע מראש. ידיו נשלחות אל החזה השופע שלה, תופסות את השדיים בשתי הידיים, והזין שלו

הקשה כל כך, הגדול כל כך, נעוץ בתוכה. היא מרגישה אותו גדל עוד ועוד, היא גונחת בקול ואיציק

מצטרף אליה.

שניהם גומרים ביחד, והיא מותשת, מרגישה את הגוף שלה עייף פתאום.

מלכי קמה, נגשת לשרותים הקטנים שבהמשך המסדרון ומקיאה שוב "זה לא בגללך" היא אומרת

לאיציק שעומד לידה אחרי רגע "אני אהיה בסדר."

היא נכנסת למקלחת, איציק מגיש לה מגבת נקיה "תודה" היא אומרת בקול רפה "נראה לי שכדאי

שתצא רגע". היא שוטפת אותו מעליה, את זכר המגע שלו בה, את שאריות הנוזל הלבן שדבקו

בעורה.

כשהיא יוצאת אחרי רגע עטופה במגבת הגדולה, החדר כבר מסודר חזרה, אין זכר למה שקרה שם

רק לפני כמה רגעים. הבגדים שלה מחכים לה בצד, היא ממהרת להתלבש, איציק מחכה לה במטבח.

יש בתים, שהמטבח שלהם הוא המרכז, המקום לשיחות הטובות והרעות של הבית, כזה הוא

המטבח שם, כזו היא האנרגיה שמלכי מרגישה.

"איציק" היא אומרת ומתיישבת "אין לי הרבה מה להגיד, זה היה טוב, לפחות כמו בפעם הקודמת."

"אבל…? תמיד יהיה אבל אחרי פתיחה כזו" הוא עונה לה ישר, נשען על השיש הקר.

מלכי מכחכחת בגרונה, מניחה יד עדינה על הבטן "אבל… אבל קשה לי, עם ההנאה הרבה שלי

איתך, עם ההריון שמתבשל לו, וגורם לי לתחושות מוזרות, עם ההרגשה בכלל שמה שאני עושה…"

היא לא יכלה לסיים את המשפט, גוש הדמעות חנק לה את הגרון "קשה לי" היא אמרה והתייפחה

חרש. איציק התקרב אליה, מתלבט אם להניח עליה יד או לא, בסוף הוא רק הגיש לה כוס מים

וחבילת טישו.

"אני מצטער" הוא חזר למקומו ליד השיש "לא הייתי צריך להתחיל עם זה. זה רק אני האשם פה."

"לא, בעלי צדק כשהתנגד לכל הלימודים האלה. עזוב, אני רוצה ללכת". היא נעמדה ללכת "איציק,

תעשה לי טובה, בא נשכח את מה שהיה. אני יודעת שאני לא אשכח, נכנסת לי ללב, אבל את החלק

הפיזי שהיה פה, בא נשאיר מאחורינו."

מלכי יצאה מהבית, לא מחכה לתשובה של איציק, שנשאר נטוע במקומו בהלם.

@כל הזכויות שמורות לדרדסית@