כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20
עידית דיברה בטלפון עם המתבגרת שלה.
היא כבר עייפה מהשיחות האלה, מהדיונים חסרי התוכן. לא, היא לא מרשה לה לישון הלילה אצל החבר. כן, היא חייבת לקום מחר בבוקר לבית הספר. תקופת הבגרויות כבר בפתח ועידית ממש לא מוכנה שהיא תיכשל בהן בגלל הרפתקאות מפוקפקות.
"לכי לישון אצל חברה", היא מציעה פשרה מפייסת.
השיחה נגמרת והיא מרגישה מותשת. מותשת כבר מההתמודדות עם הכל לבד.
היא מתיישבת על ספסל קטן מחוץ למועדון, הדי המוזיקה נשמעים היטב גם בחוץ. היא מסתכלת על התמונות בנייד שלה. תמונות של משפחה מאושרת. אבא, אמא ושני ילדים. על הקיר מעליה כתובה גרפיטי ענקית: make love not war. כמה תמימות יש בכותב הכתובת, היא חושבת.
"אני מקווה שהסיגריה לא מפריעה לך", היא שומעת קול גברי שואל.
"לא", היא עונה בלי להביט אפילו מי השואל.
"אפשר להציע לך אחת? נראה לי יוכל לעזור". סיגריה מושטת לעברה. היא מסרבת בנימוס, אף פעם לא אהבה את העישון.
"חבל", אומר לה הקול, "לפעמים סיגריה אחת זה כל מה שצריך בשביל לקחת פסק זמן מהחיים האלה".
היא מביטה לעבר הגבר הזה, היא נזכרת בניסיון הקודם שלו לפנות אליה בתוך הבר. "זה לא אתה מהדיון הבוקר?" היא שואלת ומנסה לדלות פרטים מהזיכרון.
"אני רק הייתי אורח באולם שלך, בן דוד שלי הוא הדיון בעצמו. אבל היית אלופה, הוצאת אותו בזול".
"אז מה בחור כמוך עושה פה במועדון תל אביבי? אם מותר לי לשאול".
"האמת תהיתי לגבייך אותה שאלה בדיוק". רגע של שקט והוא ממשיך. "בן דוד שלי סחב אותי לפה, לחגוג את הניצחון הבוקר. ואת?"
"חוגגת יום הולדת עם חברות", היא הביטה ישר, סוקרת את הרחוב הצר. "נראה לי שאכנס פנימה, תכף יחפשו אותי". היא קמה להיכנס חזרה, מיישרת קמט בלתי נראה בחולצה שלה. "היה נעים להכיר".
"תודה, גם לי. אני ישי".
היא התקדמה לדלת ושמעה את הברכה שלו מאחוריה "וכבודה, הרבה מזל טוב".
"עידית", היא הסתובבה אליו לרגע, היא שונאת שפונים אליה בגינוני כבוד מחוץ לכותלי בית המשפט. "קוראים לי עידית".
המוזיקה הרועשת עטפה אותה, סחררה אותה. היא לא חשבה שככה תחגוג את יום ההולדת ה-45 שלה. בפנים היא כבויה, רק רוצה ליהנות קצת. והבחור בחוץ היה חמוד, היא הייתה נשארת לדבר איתו עוד קצת, על החיים וכאלה, לא דברים שברומו של עולם, אלא סתם שיחת חולין לא מחייבת.
"איפה נעלמת?" צועקת לה לתוך האוזן אחת החברות.
"שיחה דחופה".
"יש פה כמה גברים שווים במיוחד, יאללה הגיע הזמן לחגוג קצת ולזרום".
עידית הרגישה את המחנק והחום והמוזיקה והעשן שנפלט מהמכונה בצד. הכל כל כך לא טבעי לה, היא רק רוצה את השקט, את המיטה החמה, את הקפה בכוס הגדולה שלה.
@@@
"אני הולכת לשירותים", היא סימנה לאחת החברות כדי להתגבר על הצורך בצעקות, וברחה החוצה שוב אל הספסל.
ישי כבר לא היה שם.
היא צמאה לשיחה עם מישהו שלא ישפוט אותה לפי החכמה שלה, לפי הידיעות. שלא יצפה ממנה למשהו ברור. כמה היא יכולה להיות לבד. כל מי שמכיר אותה או את השם שלה, יודע לספר על ההתאלמנות שלה. ומשהו בבחור החרדי הזה, שלא מכיר את העולם שלה – מצא חן בעיניה. דווקא איתו היא תוכל לנהל שיחת סתמית.
היא מתיישבת על הספסל, מסתכלת מסביב, מנסה להתנתק מרעש המוזיקה שלא שוככת לרגע. קולות שבאים מהצד מקפיצים אותה, זוג אוהבים יוצא החוצה. הבחורה נשענה אל הקיר כשהבחור שצמוד אליה שולח ידיים אל מתחת לגופייה הקטנה שהיא לבשה. עידית הסתכלה עליהם בחשאי, מרגישה לא נעים עם יצר המציצנות שתקף אותה פתאום. אבל משהו שם היה חזק ממנה.
השדיים של הבחורה כבר היו חפונים בידיו של הבחור, והוא עשה בפטמותיה כבשלו. עידית הרגישה צביטה קטנה בלב, על תינוי האהבה שהיא חשופה אליו, אבל הוא לא שלה.
הגניחות שעלו בסמטה הצרה, למרות שנשמעו לה מזויפות, גרמו לה לעונג מוזר, כאילו היא חווה את המגע.
ואז הכל הפסיק באחת. עידית הרגישה איך היא נופלת לתוך בור עמוק, מסתחררת לה במערבולת.
@@@
"שמישהו יקרא לחובש", היא שמעה את הצעקות בלי להבין שהיא קשורה אליהן.
"יש פה חובש?" מישהו צעק בכניסה למועדון. מאיר כבר קפץ ממקומו, רגיל לקריאות כאלה.
הוא רץ לספסל הקטן שמאחורי המועדון, רואה את עידית שרועה עליו.
"את שומעת אותי? תלחצי לי את היד", היא שומעת את הקולות, ורואה חלקי פנים, והיא רוצה להגיב, אבל לא מצליחה.
"מאיר, יש מה לעזור?" היא שומעת קול מוכר. היא פותחת בכוח את העיניים לשנייה והנה רוכן מעליה הבחור ההוא, היא ניסתה להיזכר איך קוראים לו, אך לשווא.
"עידית", היא שמעה אותו קורא לה כאילו מרחוק, "עידית, זה ישי, דיברנו מקודם, את מזהה אותי?" הוא החזיק לה את היד, והיא הרגישה את הדופק הפועם לה בכף היד, מתחמם בידו.
"אני בסדר", לחשה חלושות, "לא יודעת מה קרה לי פתאום".
"טוב, כולם להתרחק", מאיר קם והרחיק את האנשים שהתקהלו סביבם. "ישי, תישאר לידה, אני הולך להביא מהאוטו את התיק שלי".
"עידית, תסתכלי אלי בבקשה", ישי לחש לה, מלטף בלי לשים לב את שערה הארוך. "רק תגידי שאת בסדר".
"אני מרגישה יותר טוב, לא יודעת מה קרה לי", היא ענתה לו חלושות, שמחה שהוא מתקרב אליה עוד קצת כדי להיטיב לשמוע.
"מעולה, תכף יגיע מאיר, הוא חובש מתנדב, הוא רק יבדוק שאת בסדר".
"תוכל לעדכן את החברות שלי שאני בסדר? אם הן בכלל מחפשות אותי". פתאום היא שמה לב שאף אחת מהן לא נמצאת פה בחוץ, לא ניגשה אליה.
"אל תדאגי לזה", הוא מרגיע בקולו היציב. מרגיש איך הוא נקשר אל העיניים הירוקות האלה, שהקסימו אותו מהבוקר, ועכשיו הוא צריך לחפש את החברות שלה.
מאיר מגיע ושולף את מד לחץ הדם וסיטורציה, מקשיב בשקט, רושם משהו על היד שלו, ושוב בודק. "נראה לי שאת תחיי עוד קצת", הוא אומר בחיוך לעידית, והיא מחייכת אל ישי, כאילו הוא זה שאמר לה רק הרגע שהיא תחיה.
"רוצה להתפנות למיון?"
"לא, תודה. אני אסע הביתה במונית. תודה על הכל", היא מתיישבת על הספסל הקר, מחפשת במבטה את הזוג שהיה כנראה עד להתרחשות הזו, אך הם כבר לא בסמטה, 'בטח מצאו לעצמם מקום שקט להזדיין', היא חושבת ומרחמת על עצמה.
מאיר החזיר את התיק לרכב, וישי נשאר עם עידית, מקשיב לקול הבנות שיוצאות פתאום החוצה לבדוק את שלומה.
"אני בסדר", היא מרגיעה את כולן, "לא יודעת מה קרה לי", ועוד מילים חסרות תוכן ואמפתיה, "אל תדאגו, אני אקח מונית ואחזור הביתה".
היא אוספת את התיק שלה מאחת הבנות וכבר מסמנת למונית שחולפת על הכביש. "תודה לכן על ניסיון החגיגה, זה עוד יקרה כנראה", היא מפריחה נשיקה באוויר והולכת לאט למונית.
@@@
"לעזור לך?" ישי מגיע מאחוריה.
"אני נראית לך נכה? ללכת עד המונית אני יכולה לבד. אבל תודה".
"אולי משהו אחר אני יכול לעשות למענך?"
"אתה יודע מה, אולי תביא לי את הרכב שלי הביתה? זה בסדר מבחינתך?" היא שולפת את המפתח ומראה בידה על רכב שטח קטן שחונה בצד הכביש.
"אז אני אקח אותך הביתה, חבל על המונית", ישי מזדרז לעבר המונית.
"אתה צודק", היא אומרת בשקט.
"סליחה שסתם עצרת", היא מתנצלת בפני נהג המונית, "ערב טוב לך".
ישי מתיישב במושב הנהג, ועוזר לעידית לחגור. "אני אסע לאט, שלא תקבלי סחרחורת מהנסיעה".
היא מניחה את הנייד שלה על הירך, מפעילה את הווייז והוא נוסע בעקבות ההוראות חסרות החן והחיים של המכשיר.
הם מגיעים לשכונה נחמדה, בתים פרטיים קטנים, חניה פרטית ליד כל בית, הווייז מסמן לו להיכנס לחניה.
מבט מהיר הצידה, עידית נרדמה. ישי נשאר לשבת בכיסא שלו, מפחד להרוס לה את רגעי השקט האלה. הוא מביט עליה כעת, שערה הבהיר גולש מקרקפתה בחן. הוא מתלבט אם זה הצבע הטבעי שלה, בכל מקרה, הוא מושלם. העיניים שלה עצומות, ריסים ארוכים סוגרים על הירוק שהוא זוכר, ירוק שהוא היה מוכן לטבוע בתוכו. ותווי הפנים המושלמים שלה, האף המעוצב, השפתיים המלאות. הוא מדמיין את טעם הנשיקה איתה, אך מסיר את המחשבה מהר מראשו כשהוא רואה תנועה קלה של העפעפיים.
"נרדמתי? הגענו?" היא שואלת בקול מהורהר, חצי ישנה.
"כן, את יכולה לצאת לבד או שאת צריכה עזרה?"
"אני לא יודעת", היא עונה.
ישי יוצא מהרכב ופותח לה את הדלת, תומך בידו האחת בעידית, שתרד בזהירות, שלא תצנח פה שוב.
היא מתקרבת אל הדלת, ולוחצת על הקודן, והנה הם כבר בבית.
"תשתה משהו, לא נעים לי", היא אומרת לישי שנשאר לעמוד בפתח.
"זה בסדר גמור, אני רק דאגתי לך, איך תגיעי הביתה".
"תסגור את הדלת בבקשה", היא הביטה עליו, רואה את ההתלבטות בעיניו. "אל תדאג, אני לא אעשה לך כלום", היא מתבדחת חלושות. "אתה יכול לגשת למטבח להכין לך משהו לשתות, כאן משמאל", היא אמרה והתיישבה על כורסה קטנה מעוצבת שניצבה לה בצד. "ואני אשמח גם לכוס תה".
קרקוש הכוסות מהמטבח לימד אותה שהוא מצא את המטבח בקלות, מזל שהיא סדרה את המטבח לפני שהיא יצאה היום, היא חשבה לעצמה.
"מצאת את התה? זה על המדף מולך".
"כן, אני כבר מגיע", הוא ענה לה, מביט בחשש על הכיור היחיד שהיה במרכז המטבח, תוהה אם הוא יכול לשתות אצלה משהו, אבל שתייה חד פעמית בכוסות זכוכית לא מהווה בעיה. הוא מוזג לשניהם תה חם ומתוק.
"אני מחכה לך בסלון", הוא שומע את העקבים נזרקים בפינת החדר, ואת רגליה היחפות מדשדשות בסלון. הוא הולך בעקבותיה לסלון רחב ידיים, תמונות מעוצבות מקשטות את הקירות הגדולים. עידית מתיישבת על הספה, מרימה את רגליה על השולחן. נראה שהיא חזרה לכוחותיה.
"תרגיש בבית", היא אומרת ולוקחת מידיו את הכוס, "ותודה".
הטלפון של ישי מצלצל במנגינה שקטה "אני צריך לענות", הוא מתנצל וממהר החוצה, מאיר על הקו.
"נו, איך היא?"
"הגענו אליה הביתה, הכנתי לנו תה וזהו, אני הולך מפה".
"שום הולך. אתה נשאר שם", מאיר נושם רגע. "תלמד ליהנות ממה שיש לך מול העיניים. אתה לא רואה שהיא מבקשת ממך להישאר?"
"טוב, נראה עוד מעט. יאללה אני חייב לסיים, לא נעים לי לדבר פה בחוץ".
הוא חוזר לסלון החם, מעיף מבט בעידית שנמנמה לה שוב.
הוא מניח את כוס התה על השולחן, מיישר את הרגליים שלה על הספה. בצד הוא רואה שמיכה קיצית מקופלת, הוא מכסה אותה בזהירות. "לילה טוב" הוא לוחש לה.
משהו בסיטואציה הכל כך אינטימית הזו, מקרב אותו אליה. הוא נושק בעדינות לשערה וסוגר מאחוריו את הדלת.
דרדסית היקרה, אני כל כך שמח שחזרת לכתוב. זה היה חסר לי מאוד, הצורך להכנס לאתר לפחות פעמיים ביום לבדוק אם עלה פרק נוסף.
דרדסית היקרה, תודה לך על ההשקעה הרבה, את טובה בזה! מאוד!
דרדסית היקרה, הסיפורים שלך גורמים לי לרצות להכיר את הכותבת המוכשרת שעומדת מאחורי הסיפורים הנהדרים, פנטזיה שסביר להניח לא תתמש, אלא אם כן נאמין לסיפוריך שהכל אפשרי.
ושוב תודה. מהמעריץ הסמוי.
תודה.
פרק עולה בדכ פעם בשבוע, בימי ראשון.
וכנראה שתאלץ להסתפק במילים הכתובות…
יקירתי, שוב מה שהופך את הסיפורים שלך למרתקים כל כך, זו היכולת שלך "לטרוח" להיכנס לתוך פרטי דברים שלכאורה רחוקים מהנושא המרכזי בעלילה.
דווקא הזליגה הזו לשם, בונה ומעצימה את המתח המיני בין גיבורי הסיפור.
מדהים מהנה ומרתק בעיקר לדעתי לקוראים שמצויים בניואנסים של העולם הדתי/חרדי.
אין עלייך!
כל סיפור סיפור!
אבל למה למתוח כל כך הרבה זמן..
פליז…..
לוקח זמן לכתוב. התחביב הוא מעבר למרוץ החיים…
סבלנות.
אין ספק, כישרון!
תודה רבה 🙂
דרדסית יקרה , כמו תמיד סיפורייך מרגשים , מרתקים , בונים עלילה שגורמת לנו לצמא , לדעת מה ההמשך …
מצפים בקוצר רוח למבטא פי אצבעותייך (שמקלידות את המחשבות היפות שלך) ..
אין עלייך – את מעסיקה אותנו במחשבות בצורה מדהימה ..
על החתום – דתי לייט , מתנחל לייט
תודה רבה.
אבל למה התוספת "לייט"? תהיה מי שאתה, בלי קשר להגדרות.
מטורף ש