חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6
בצוות בית הספר שלנו, כולם ידעו שמלכי היא האופה הטובה ביותר.
זה התחיל בדברים קטנים, עוגיות לאסיפת מורים, עוגת יומולדת מושקעת לאחת המורות.
ומשם, השמיים היו הגבול.
מאוד מהר התחלנו להזמין ממלכי עוגות לאירועים פרטיים, לאירוסין של הבת, הנחת תפילין של המז'יניק, והשיא היה עוגת חתונה מושקעת שהיא הכינה לצעירת המורות בצוות.
מאותו רגע, כבר התחלנו ללחוץ עליה לעשות משהו עם הכישרון יוצא הדופן שאלוקים חנן אותה.
מלכי לקחה קורסים שונים בירושלים, משתלמת אצל טובות האופות ברחוב החרדי.
אך עד מהרה היה ברור כי היא תוכל ללמד אותן יותר משהן אותה.
מלכי היא ילדה טובה, בחורה חסידית, נשואה לאברך ירא שמיים, בת 26, וכבר מטופלת בארבעה ילדים קטנים.
אמנם היא מגיעה מרקע הנושם אוויר בלגיה, אבל החל מרגע נישואיה עם בעלה, היא גזרה על עצמה את כל החומרות הנהוגות בבית חסידי ירושלמי.
הילדים מדברים רק אידיש, המטפחת נקשרת לצד הראש, בחשש שמא תפרוץ שערה קטנה את הבד האדוק. חסידה אמיתית.
ליום הנישואים 40 של ההורים שלה, היא הכינה את כל המנות אחרונות, מדייקת עד הפרט הקטן ביותר. עד תלתל השוקולד בזווית המסוימת.
אחרי הפקה שכזו, אמא שלה החליטה שהגיעה הזמן שהילדה תעבור ליגה.
ופה אני נכנסתי לתמונה.
מלכי כאמור ילדה טובה, אינטרנט זה לא בתחום המילים שהיא הכירה אז.
ואמא שלה, שידעה על החברות האמיצה בינינו, בקשה ממני לעזור לה, לחפש, לברר, להרשם ,ולשלוח את החשבונית במייל אליה.
בתי ספר לאפיה לא חסרים בארץ, אבל משהו בליגה של מלכי, לא מצאנו בירושלים.
הלכתי איתה ביחד לחפש, בקרנו במספר סדנאות כאלו ואחרות, אבל בתל אביב יש היצע הרבה יותר גדול, עם מבחר מרצים מהטובים שיש. אבל, זה תל אביב…
בעלה סרב בתוקף, לא מבין את העקשנות שלה ללמוד במקום חילוני, מעורב.
בעיר הטומאה הגדולה בארץ.
לעומתו, אמא שלה, לא הבינה את ההתנגדות שלו. בתור חוצניקית חרדית, העולם נראה אחרת.
לבסוף הסתבר כי בעל המאה הוא בעל הדעה, ומלכי נרשמה לבית ספר מוכר וגדול לאפיה בתל אביב.
כל ההרשמות לבית הספר, לקורסים, האישורים וההערות עברו דרכי, מאשרת בשמה את הסיליבוס ,חותמת בשמה כי היא מודעת לכך שאומנם הפרודוקטים כשרים, אך אין אחריות לכשרות המוצר הסופי.
מלכי עזבה את העבודה בבית הספר, בחגיגת מאפים משובחים.
מתחילה דרך חדשה בחיים.
כשמלכי נכנסה לראשונה לאולם ההרצאות התל אביבי, הורמו גבות לעומתה.
נזרקו משפטים כמו "בני ברק זה לא פה" "רוצה טרמפ ללשכת גיוס?" "באת להחזיר בתשובה"?
אבל מלכי, עם כח הרצון שלה ללמוד, רק הורידה עיניים וענתה בקול רועד "באתי ללמוד אפיה ,כמוכם. אני אשב בצד, לא אפריע לכם" היא התיישבה בשקט ליד שולחן צדדי, מוציאה מהתיק בקבוק מים סגור.
השקט שירד על הכיתה, הופר רק כשהמרצה הראשון, למבוא לאפיה בריאה, נכנס לאולם ההרצאות.
הוא סרק את החבורה המוזרה שלפניו וחייך כשראה את מלכי, אין ספק שהולך להיות קורס מעניין.
מלכי לא התחברה אל חבורת הגברים-נשים מיד, לקח לה זמן, והרבה זמן.
בהתחלה היא דברה עם הבנות בלבד, ולאט היא נחשפה גם אל הבנים של הכיתה.
הייתה שם אסופה של כל מרבדי החברה.
גברים ונשים, שבאו מכל קצווי הארץ והמגוון החברתי, עדות שונות, השקפת עולם שונה ואפילו דת שונה.
עם הזמן מלכי מצאה את הגרעין שהיווה לה חברה בזמן הלימודים, נזהרת מלדבר עליהם בבית, ליד בעלה והילדים.
אני עדיין המשכתי לקבל מיילים על כל קורס חדש שנתפח, על כל מרצה מחו"ל שמגיע להרצאה בבוקר שישי, במטבח של בית הספר.
מלכי התקשרה להתייעץ על כל דבר קטן, למשל, מה יש לאנשים עם ישיבה בבתי קפה!?
מה הקטע של חיבוק לכל אחד?! הדהימה אותה הפתיחות בין גברים לנשים.
ישבנו לשיחה נחמדה באחת ההפסקות שלי מהעבודה.
מלכי הוציאה קופסת פרלינים קטנים, עבודת יד, אני הבאתי את הקפה.
"אז מה חדש ?איך הולך עם הלימודים? עם הנסיעות?" שאלתי בחשש.
"אני כבר לא ילדה, אני עבדתי בכל מיני מקומות, הייתי בטוחה שאני אדע איך לחיות עם קורס שכזה ,אבל זה מסובך, הרבה יותר ממה שחשבתי" היא עצרה לרגע, מסדרת את הנשימה "הכל כ"כ מוזר שם. האנשים נחמדים והכל, אבל הסיטואציה מוזרה" היא עצרה לרגע, מקרבת את אחד מהפרלינים אל פיה.
"יש שם מישהו, לא עזבי" היא אמרה, וסומק קל מכסה את לחייה.
"מלכי, לא עושים דברים כאלה. לא מתחילים משפט ומפסיקים ככה. אני מחכה לשמוע פרטים "בראשי כבר עברו תמונות נועזות של מלכי, העפתי אותם מהר.
"סתם, אנחנו קבוצה של 20 גברים ונשים, אני כמובן החרדית היחידה. וכולם נורא מנסים לכבד והכל ,ויש שם אחד, שכל פעם שאני מדברת עם בעלי או הילדים באידיש, אני ממש מרגישה איך הוא מקשיב לי. כאילו הוא יודע את השפה, לא יודעת. אבל אם תראי אותו, תביני עד כמה הוא רחוק מהעולם שלנו."
היא נראתה מהורהרת, כנראה דמיינה אותו בעיני רוחה.
"שתפי אותי, עד כמה רחוק"?
"יש לו עגילים בכל מיני מקומות מוזרים, וציורים על הגוף, ממש מגעיל. וזה לא שאני הסתכלתי עליו יותר מדי, אל תחשבי אפילו." לא חשבתי, באמת שלא.
נפרדנו אחרי כמה דקות, אני ממהרת לשיעור, והיא לדרכה.
ואז החלו להגיע תמונות במייל, סיום שלב ראשון של הקורס:
20 גברים ונשים, אסופים כמו שרק בתל אביב זה יקרה, ובחורה אחת חרדית עומדת בצד, במטפחת סגולה כהה, קשורה בצד הראש, כיאה לבת חסידית כשרה.
בצד השני של התמונה הבחנתי בבחור המדובר.
משהו בו נראה לי מוכר, כמו חבר שלא פגשת שנים אבל המבט שלו נוגע בך.
עיינתי ברשימת השמות בתחתית התמונה, מנסה לאתר אותו לפי מיקומו, השם היה איציק מורג.
גלגלתי את השם בפי, מנסה להבין מאיפה אני מכירה אותו, אבל לא נזכרתי, אולי אני בכלל לא מכירה אותו.
או אולי זה רק המבט, מבט של בחור שישב ולמד והתפלפל, ויצא, עזב.
התקשרתי אל מלכי, בצלצול השני היא כבר ענתה "הי, אני בדיוק חשבתי עלייך" שמעתי את חיוכה דרך הטלפון.
"כן, על מה חשבת?" שאלתי, מתעניינת באמת.
"חשבתי על מה שסיפרתי לך על הבחור ההוא"
"איציק" קטעתי אותה.
"איך את יודעת איך קוראים לו"? היא שאלה בהלם.
"קבלתי תמונה מהקורס שלכם למייל, אי אפשר לטעות, לפי התיאורים שלך."
"נו, אז מה את חושבת עליו?" היא שאלה.
"האמת, כשמסתכלים עליו טוב, יש לו משהו בעיניים, לא? את מבינה למה אני מתכוונת, נכון?" היה לי ברור שהיא מבינה.
"זה מה שאני חשבתי, אולי הוא יצא בשאלה? את חושבת"?
זה בדיוק מה שאני חשבתי כשראיתי את התמונה, ואז גם חשבתי על ההתמודדות של מלכי בקבוצה כזו, עם אנשים שיצאו בשאלה, ויעשו לה "דווקא."
"אני חושבת שכן. עזבי מלכי, יש לך מספיק אתגרים בחיים עם הלימודים האלה, תתרכזי בחברות שמצאת לך שם"
השיחה נגמרה ואני ישבתי תוהה בליבי מה מלכי תעשה עם החשדות שלה.
מלכי לא יכלה להישאר אדישה לרעיון שאיציק הוא בעצם נשמה אבודה.
בשיעור הבא שלהם, מלכי "שכחה" חלק מהמצרכים שלה במטבח של בית הספר, ונתקעה בלי חמאה, לטובת העוגיות שהם למדו להכין.
היא פנתה אל איציק שישב כמה לימינה "סליחה, יש לך אולי פוטער לתת לי?" היא שאלה בלחש ,כמתביישת.
איציק שלח את היד ובאופן אוטומט הגיש לה את החמאה "ביטע" הוא ענה כשהגיש לה.
היא הרגישה את הסומק שעלה בלחייו, היא תפסה אותו על חם.
אז אכן איציק מדבר אידיש.
עכשיו נשאר לה רק לברר איתו מה הסיפור שלו, הרי לכל אחד יש סיפור.
פרק שני
מלכי לא הצליחה ליצור שום סיטואציה בה היא מדברת עם איציק.
בכל רגע נתון, בו היא ניסתה לפנות אליו, הוא התרחק ממנה כמו מאש.
שולח לה מדי פעם הערות עוקצניות על הלבוש שלה, על כיסוי הראש או אפילו אם היא רק בדקה את טיב הכשרות של אחד המוצרים.
פורים עמד בפתח, ומלכי החליטה להכין משלוח מנות קטן לכל אחד מהמשתתפים האחרים.
20 יחידות של פרלינים מיוחדים, נארזו באריזות קטנות, לכל אחד הוצמד פתק קטן על מהות החג והמנהגים הנחגגים בו.
בהפסקה, היא חילקה לכל אחד, מניחה על השולחן, נזהרת לא לגעת בטעות באחד הגברים.
"או, שוב הדוסית החליטה להחזיר אותנו בתשובה" קרא לעברה איציק כשרק התקרבה אליו.
מלכי בלעה את הרוק ואת גאוותה, והניחה לו על השולחן את הקופסא הקטנה "אתה לא חייב להיות דתי כדי לחגוג את החגים היהודיים" היא אמרה לו בשקט, לא רוצה לפתוח מולו במלחמה.
"מתי תבינו שלא כולם רוצים להיות דוסים?" הוא השיב לה.
מלכי סיימה לחלק לכולם ויצאה מהאולם, מסתירה את הדמעות שאיימו להתפרץ.
היא שמעה מאחוריה כמה מהחבר'ה מגנים עליה ומנסים להרגיע את איציק.
גם אחריה יצאו שתי בנות, מירב והגר, מירב הגישה לה כוס מים והתנצלה "עזבי, לא יודעת מה הסיפור של הדבר הזה, הוא פשוט אנטי, אל תקחי אותו קשה."
מלכי הסתכלה עליה "תודה על התמיכה."
"את ממש סבבה, שברת לי כמה מיתוסים על דוסים, אז הכל טוב" מירב חייכה אליה ונכנסה חזרה .
הגר עוד התעכבה לידה כמה רגעים "אני חושבת שיש לו רקע דתי, לכן הוא כזה אנטי" היא הרהרה בקול "הרבה זמן לא ראיתי חילוני מלידה מתנהג ככה."
מלכי לא שיתפה אותה במחשבות הזהות שלה, רק הנהנה "זה בסדר, אני לא מתרגשת מכל הערה ,בואי נכנס, תכף יתחיל השיעור הבא."
כל המשך השבוע עליה מתוח בגלל איציק. היא הרגישה איך הארס שלו, גם מקצה השני של האולם מחלחל בה.
הכאיבה לה המחשבה, כי הוא יצא מהעולם התורני לקיצוניות שכזו. היא אפילו לא ניסתה להבין מה גרם לו לשנאה שחש.
***
הלימודים הסתיימו כמו כל יום, אבל שיחה קטנה ביציאה מהבניין, גרמה למלכי להפסיד את האוטובוס הרגיל לירושלים.
היא התיישבה על הספסל ליד התחנה, ספר תהילים קטן בידה, מעבירה את 20 הדקות עד האוטובוס הבא.
איציק נעמד בצד, כנראה מחכה גם הוא לאוטובוס.
"הי, אתה בדרך לירושלים?" מלכי ניסתה לפתוח בשיחה.
"מה את רוצה ממני? אה?" הוא נראה כועס במיוחד "באת לך מירושלים עד לפה, למה? כדי להחזיר מישהו בתשובה? כדי להראות שאת יותר צדיקה מכולנו? כדי להוכיח לעולם שיכולה להיות אשה חרדית נחמדה?" הוא פתאום נעצר, מבין שנסחף.
מלכי השפילה מבט "מה אתה רוצה ממני? עשיתי לך משהו רע?" היא שאלה.
איציק התיישב לידה על הספסל "סליחה, זה לא היה מכוון אלייך."
"אני פה, יש עוד רבע שעה לפנינו עד האוטובוס, ואם אתה ממשיך לירושלים, אז יש לנו עוד שעה נוספת. אם בא לך, אני יכולה להיות אוזן קשבת" היא הרימה את מבטה ופגשה את עיניו הבהירות.
"אני לא בטוח שאני אעמוד בזה" הקול שלו נסדק מעט.
איציק התחיל לספר על החסידות הקשוחה ממנה הגיע, על הורים שתבעו ממנו ללמוד, כל היום וכמה שיותר, על משמעת קשה בישיבה, כדורים שיעזרו ללמוד ועל הדרך ישתיקו את היצר מלבעור…
יצחק מורגנשטרן היה ילד ביישן ומופנם, הוא היה עילוי, כל הישיבה דברה בשיבחו, השדכנים דפקו על דלתות הישיבה והתחננו לחתן אותו עם הבחורה עם הייחוס הטוב ביותר.
הם ידעו לספר שהייחוס שלה מגיע עד האדמו"ר הראשון.
הם הסכימו לסדר לו נדוניה מכובדת, דירה קטנה מרוהטת בקריה באשדוד.
רק שיגיד כן.
אז אחרי 25 דקות בדיוק בסלון מאפיר, מול בחורה שלא מיהרה לדבר, הם אמרו -כן!
יצאו החוצה להורים מרוגשים, שכבר סגרו את התנאים בשעות הצהריים, והרימו "לחיים."
11 חודשים עברו עליו בלי לראות את ארוסתו. קצת הצחיק אותו להתייחס אל מישהי שלא הכיר כארוסתו.
11 חודשים בהם הוא קבל מתנות לרוב, לפי חודשי השנה ומעגלי החיים.
הוא הפסיק מתישהו להתרגש מכל אריזה מפונפנת. בינתיים הוא צבר כלי כסף, מגילה, הגדה וברכות שונות.
גם אמא שלו היתה עסוקה בלרכוש ממיטב החנויות את התכשיטים לארוסתו.
אבל היה חסר לו משהו, הוא לא הרגיש כלום.
הלימודים בישיבה המשיכו רגיל. חסרה לו ההתרגשות לחתונה, להכיר את האשה לה הוא שודך.
***
האוטובוס הגיע, מלכי ואיציק עלו והתיישבו בחלקו האחורי, מנצלים את השקט מסביב להמשך השיחה.
***
ערב לפני החתונה הגיע, איציק סיפר על פגישה עם מדריך החתנים בישיבה.
הכל היה נשמע לו טכני מדי, מדוייק מדי.
בנערותו הוא קרא קצת ספרות אחרת, ראה קצת סרטים אסורים.
הוא ידע בתוך תוכו שזה לא בסדר, אבל נמשך לזה. ושם הוא נחשף לעולם אחר, עולם שלא תאם כלל את ההדרכה שקבל מהמדריך הקפדן.
בלב כבד הוא קם בבוקר, מתפלל שיהיה לו הכח לעבור את היום הזה, ואת הלילה שאחריו.
החופה כבר עברה, הם נכנסו לחדר ייחוד, הוא הסתכל על רעייתו לראשונה במבט של גבר.
הוא לא מצא בה כלום.
היא לא היתה יפה במיוחד, לפחות לפי מדד היופי שהוא חלם עליו.
הוא לא הרגיש כלפיה דבר.
הם אכלו משהו לשבור את הצום, מנסים לגשש אחרי שיחה בטלה.
כן, לשניהם היה יום קשה.
כן, שניהם מתרגשים מהמעמד, ולא ממש יודעים מה לעשות.
מזל שהצלם הגיע לצלם קצת תמונות, ככה נשבר הקרח והם היו חייבים לשתף פעולה.
הריקודים סחפו אותו, דבוקה של גברים מזיעים רוקדת סביבו.
אפילו המצווה-טאנס עבר, הבדחן היה הפעם מיוחד במינו. חזר על אותן בדיחות שוב ושוב, והקהל צחק שוב ושוב.
יצחק רק רצה לברוח משם.
בשלוש לפנות בוקר הם הגיעו לדירה הקטנה של אחותו, שנשארה לישון אצל ההורים.
שום דבר לא היה כמו שחשב, פשוט לא היה שום דבר.
הוא לא הצליח, הוא חשב על אשתו מתחת לשמיכה, וכלום לא זז אצלו בגוף. כלום.
היא שכבה שם, מכוסה, והוא פשוט לא היה מסוגל לגעת בה. היא נראתה לו כ"כ שברירית, שהוא פחד להרע לה.
הוא התנצל בשקט, הוא פשוט עייף וקצת לא מרגיש טוב ונכנס למיטה.
הוא שמע אותה בוכה בשקט, מרטיבה את הכר בדמעות של כלה בתולה, אבל הוא לא הרגיש כלפיה שום דבר.
עבר שבוע, וכלום.
המדריך שאל אם הכל עבר בסדר? ויצחק רק הנהן בראשו, מפחד לחשוף את חולשתו.
אחרי שבוע נוסף, הוא נקרא לשיחה עם המדריך שוב. מסתבר שאשתו דברה על זה עם אמא שלה,
ומשם הדרך היתה קצרה עד להתלחששויות מאחורי גבו.
אחרי חודש כבר היה הגט חתום וסגור.
יצחק עזב את הישיבה, לא יכול לשאת את מבטי הרחמים והבוז מהסביבה שהיתה אמורה לעטוף ולהבין.
הוא הרחיק לצפון, מחפש לעצמו פינה שקטה להבין את מקומו בעולם.
הוא התקבל לקיבוץ מעורב, שינה את שמו לאיציק מורג, והתחיל בחיים חדשים.
הקשר היחיד שהוא עוד שומר זה עם אחותו הקטנה, שהוא אוהב אותה אהבת נפש.
***
"ואז את הגעת הנה, מזכירה לי את העולם שברחתי ממנו הכי רחוק" איציק הסתכל על מלכי.
"וואו, נשארתי בלי מילים" היא ענתה לו "לא באתי כדי לזעזע אותך, לא באתי בשליחות מישהו להחזיר אותך הביתה. באתי בשביל ללמוד, בדיוק כמוך."
מלכי הביטה קדימה, בורחת מהמבט של איציק.
"את לא מבינה, את אף פעם לא תביני" הוא השפיל מבט, חונק את הדמעות שלא יפרצו.
הם כבר בעליות של ירושלים, מוצא מאחוריהם.
"אז למה אתה נוסע עכשיו לירושלים, באמצע הלילה?" מלכי לא הבינה.
"אחותי התקשרה אלי היום, מוקדם יותר, אבא שלי מאושפז אחרי אירוע לב קשה" איציק השתתק לרגע,
"אני לא יודע אם הנסיעה שלי תחמיר את המצב שלו או תעזור, אבל אני חייב לעצמי את הביקור אצלו, לפני שיהיה מאוחר."
מלכי חשבה מה הייתה עושה במקומו, נוסעת או לא?! כנראה שכן.
"אחותך התקשרה אליך? סימן שהיא חשבה שזה יהיה טוב שתגיע" היא פסקה בקול בטוח.
"תחנה אחרונה" הכריז הרמקול באוטובוס החשוך.
הם ירדו בשקט, חושך וקור ירושלמי עוטפים אותם.
כל אחד מהם שקוע במחשבותיו.
"טוב, אני חייבת להגיע הביתה, מאוחר לי" היא התנצלה, פונה ללכת את המרחק הקצר לביתה.
"אני אסע לי לשערי צדק, מקווה שלא פספסתי כלום."
"תבטיח לי שתעדכן אותי במצב של אבא שלך" מלכי בקשה ממנו.
איציק עמד שם מולה, אלומת אור קטנה מפנס רחוב מאירה על שניהם, יוצרת צל ארוך על המדרכה.
"אני…."איציק התחיל ולא יכל לסיים, "נראה לי שאני פשוט אלך."
הוא הסתובב ממהר לרכבת הקלה, שתיקח אותו למיטת אביו החולה.
תודה שאת (אם את עוד פה בכלל)
בכיף.
עוד פה לסירוגין, פחות כותבת.
את פשוט טובה! איזה כיף !
היי הייתי רוצה להציע רעיון לסיפור יש לך מייל או קישור לפייסבוק?
דרדסית, את משהו מיוחד. הסיפורים שלך רגישים, מלאים והדמויות שלך שלמות ועגולות, ספרות ממש , לא רק פורנוגראפיה. ממש תענוג לקרוא אותם ואני כבר מצפה לבאים.
תודה רבה.
אני מאמינה שכדי להינות מסיפור, צריך להתחבר אליו, להבין את הדמויות.
עוד סקס, עוד שד חשוף, יש אחרים שיתארו.
אוהה
כמה חיכיתי לסיפור החדש שלך
את סופרת מדהימה שמביאה אותנו להרגיש ולחוות את הסיפור כאילו אנחנו שותפים בו
תודה על הכתיבה הנפלאה ועל ההנאה הגדולה מקריאת הסיפורים המיוחדים במינם שלך
תודה רבה ????
כותבת נהדר
כנראה מצפה לנו שוב סיפור איך שמלכי ואיציק התחברו בעות
נחכה ונראה
מעניין מאוד!! סיפור בנוי מעולה ומסקרן מאוד מה יקרה הלאה! כרגיל דרדסית את כותבת מוכשרת מאוד כל הכבוד! אני גם חרדי לשעבר ואני מרגיש כמעט כאילו זה הסיפור שלי רק בזווית קצת אחרת!
תודה.
חכה בסבלנות להמשך.
מקווה שהסיפור שלך מעניין פחות…
בונה את המתח, לאט לאט.
ממש אהבתי