סיפור מאת דני דניאלי
דניאל:
תמר ניסתה, זאת האמת. אך אני שופך מוקדם ונשבר לה.
היא הפכה לחושנית, לתאוותנית כל כך, עד שאיני יכול להכיל אותה.
אני מתקשר אל נורית. מריר. מאשים אותה במצב. אומר שאנו רגע לפני ניתוק. היא נכשלה ואני מרגיש שיש לה חלק מהותי בפרידה הזו המתקרבת.
היא נעצבת. מזמינה אותי אליה למחרת.
נורית:
ידעתי שזייפתי. בגדול. שהחרמנות שלי פגעה במקצועיות שלי. היה לי קשה אך התקשרתי למנטורית שלי, ברית, מי שהכניסה אותי לתוך עולם הטיפול ותמכה בי ללא הפסקה. ביקשתי שתבוא להיפגש עמנו מחר. היא הסכימה.
דניאל נכנס ראשון. בן אדם גמור. עצוב. מגומד. אחרי מספר דקות נכנסה ברית.
ברית היא המאור הגדול. כשהיא נמצאת בחדר היא מאירה ומחממת אותו. היא יפה בצורה נדירה. גבוהה וחטובה ובטוחה בעצמה. וטובה. אבל היא לא פראיירית של אף אחד.
התוודיתי על הכל. על החרמון עם תמר, על הערב עם שניהם, על הזיון העסיסי עם תמר. כשסיפרתי על בני ראיתי את דניאל נדלק. הוא כעס וזעם בעוצמה אדירה. אם לא היה חושב שאני חזקה לפחות כמוהו, אני מעריכה שהיה חובט בי. אבל הבעיה הייתה שגם ברית כעסה. היא התאכזבה ממני וזה היה קשה לי מנשוא. התביישתי. אך האמנתי שהיא תוכל לתקן. היא יכולה לתקן הכל.
"תתקשרי עכשיו לבני, תגידי לו שהוא לא נפגש יותר עם תמר. שישלח לה הודעה, הכי פרווה שיש. היה כייף, הוא ממשיך הלאה, תודה ולהתראות. אני רוצה שישבור אותה.
אתה", היא פונה לדניאל, "אתה לא חוזר בימים הקרובים הביתה. אתה תישן אצל נורית.
ואת", היא פונה אליי, "את נותנת לו טיפול של דמיון מודרך, שלושה ימים ברצף, שלוש פעמים ביום, כדי למנוע את השפיכה המוקדמת שלו. ברור? ואת בודקת שזה עבד."
שנינו מהנהנים, כי זה מה שעושים אחרי שברית נותנת לך משימה.
אני מביטה בה. היופי שלה הוא חלומי. הניגוד בין העור הלבן והצח לשיער הג'ינג'י והאודם המשוח על שפתיה.
והיא הולכת.
אצלי בדירה דניאל מחרים אותי. הוא מאפשר לי לטפל בשפיכה המוקדמת, אך מחוץ לטיפול אינו נענה לחיזוריי ולהתנצלויותיי. הוא ישן על הספה ולא מוציא מילה. כך במשך שלושה ימים.
ביום הרביעי עלי לבדוק עמו אם הטיפול הצליח. אני יכולה להכריח אותו. בקלות יכולה לשלוט בו כי הוא שפוט כזה. אבל זה מרגיש לי לא נכון.
אז אני מציעה לו זיון נקמה. אני קולטת שהוא מתלבט, ואני מסתערת על הרעיון.
מביאה לסלון שתי כוסות, ויסקי וקרח. מוזגת לנו. אנו שותים בדממה בעמידה. מתדלקת סיבוב שני, שוב שותים בדממה.
ואז אני מתפשטת. נותרת מולו בחזייה לבנה ובתחתונים תואמים. רואה איך למרות הסתייגותו ממני הגוף שלי מנפץ את מחסומיו. ואני כורעת למרגלותיו.
"חטאתי לך, דניאל. אנא סלח לי."
הוא מביט בי ללא תגובה.
דניאל:
"מה שעשיתי לך הוא בלתי נסלח."
אני מהנהן.
"אתה לא צריך לסלוח לי. אני מבינה. תן לי לפצות אותך."
אני צועק, "את לא יכולה! את מבינה? הרסת הכל." ופניי מתכרכמות, מנסה לבלוע את בכיי.
היא בוכה גם כן, ומחבקת את רגליי חזק.
"אז תן לי סטירה. תעניש אותי."
אני מניד בראשי, לא מסוגל. והיא קמה על רגליה, עומדת מולי, גבוהה ממני מעט. הויסקי מערבל כל חושיי. היא מהממת.
והיא מסירה חזייתה. השדיים הנהדרים שלה. מושלמים. אדירים. אין גבר בעולם שיישאר אדיש. אבל אני נלחם. ואנו עומדים זו מול זה ללא נוע. איני מתכוון להתפתות, למרות שבתוך ראשי יש קול מנקר 'וואו, וואו, וואו'.
עד שהיא מקרבת ראשי אל בין שדיה. מצמידה אותי. מחבקת אותי. איני מסוגל להתנגד.
"תכעס עלי בבקשה", היא מתחננת, "תכעס עלי, זה מגיע לי."
והשדיים שלה, איך אתאר את החווייה. אני חונה בם. והם חמים ומלטפים ומנחמים אותי. והמצב מחורבן לגמרי אז למה שלא לפחות…
נורית:
ברגע אחד הוא משתחרר. הוא הרי העריץ את שדיי מהרגע הראשון. והוא מסתער עלי בכל כוחו. "הרסת לי ת'חיים" הוא אומר ונושק ונושך, "הרסת אותי יא בת זונה", הוא ממשיך לבלוס וידו השנייה ממעכת שד שני.
"כןןן, דניאל, כןןןןן, הייתי באמת זונה."
והוא ממשיך, ממוגנט אל שדיי. כועס ומשועבד גם יחד. לאחר דקות ארוכות של התעסקות בשדיי הוא מוסיף אצבעות משוטטות אל איברי, מחליק ידו אל מתחת תחתוניי. הוא די נעים לי, אך אני בעיקר רוצה לבחון עמידותו. אני מרימה מעט קולי, "תכעס עלי, דניאל!"
והוא ממש צועק, "אני כועסססס", והוא לועס. ודוחק אצבעות לתוכי.
"אוווווויייי, דניאל, תכעסססססס"
"את בת זונה מושלמת", הוא אומר ונוטש את שדיי, "ועכשיו תמצצי לי ואני אגמור לך בפה."
ואני כורעת לרגליו בחשש רב. ומוצצת אותו.
"כןןןןן, בת זונה, חזזזזזזק", ואני מגבירה מציצותיי, ידו דוחקת עורפי, "כןןןןן נורררררית, אני לא שופך", הוא מתמלא גאווה וחדווה ואינו גומר. אני משלחת ידיי לאחוריו, דוחקת אותו אליי, כל איברו בתוכי, ממש צמודה לאגנו, מוצצת אותו בעוז, והוא עדיין לא גומר. אני מרגישה שהוכחתי את הנקודה שלי, תיקנתי אותו, אז אני מצליפה על אחוריו.
"נוווווווררררררית", הוא זועק.
עוד הצלפה, חזקה יותר.
"נוררררררריתתתת, את מטרררררריפה או…" והוא גומר לי בפה ואני אוגרת כל השפרצתו בפי ובולעת.
המבט שלו. הגאווה הזאת. לפחות תיקנתי במשהו.
דניאל:
למחרת ברית כותבת: "אני בדרך אליכם…"
כשהיא דופקת בדלת שנינו נעמדים, מתוחים.
היא מהממת, בחולצת כפתורים לבנה ובחצאית שחורה. שיער ג'ינג'י קצר, מין מורה סקסית שכזו. והיא נכנסת לבית ומסתכלת בנו. היא מבינה הכל בלי מילים.
שלושתנו עדיין עומדים כשברית מעדכנת: "אשתך נוחתת אט אט אל הקרקע. בני ניתק עמה כל קשר. היא לא יודעת איפה אתה. היא בודדה. אבל אנחנו נשלים את המהלך כשנגרום לה לקנא. היא צריכה לחשוב שג'ינג'ית כוסית נדלקה עליך ואצלה העברת את הימים האחרונים. אבל כדי לשכנע בזה אנחנו נצטרך באמת לשכב. תעמוד בזה?"
אני מהנהן.
אני נבוך.
אני בהיי.
אני בלחץ.
אני בשמיים.
כי היא כל כך יפה!!!!
היא כוסית ברמות אחרות.
העור שלה לבן-לבן, והשיער והאודם אדומים-אדומים. והשדיים שלה יפים עד מאוד. מלאים אך לא ענקיים. אידיאליים. לא ראיתי מעודי אישה כה יפה ומושכת, והנה היא אומרת שאני 'איאלץ' לשכב איתה.
כן, אני אעמוד בזה.
"אבל לפני זה יש פינה שאנחנו צריכות לסגור", היא אומרת ונפנית אל נורית, שנראית ממש חוששת ממנה ומבוישת. היא קרבה אליה אט אט, לוחשת: "ציפיתי לטלפון, להסבר, להתנצלות, לחרטה – מה קורה נוריתה?"
עתה היא כבר סמוכה אליה ממש. נורית גבוהה ממנה כמעט בראש, דשנה ומלאה, במכנסי וחולצת שנטי-בנטי. אך ניכר כי היא מקבלת את מרותה. וברית מושכת לאחור את שערה של נורית, כמעט לוחשת באוזנה "אז את לא מתחרטת על כלום? אין לך במה לשתף?" ובתנועה חדה היא משחררת את השיער וקורעת מעליה את חולצת הבד הדקיקה. וממשיכה לקרוע בעוצמה ובכעס, מותירה את נורית בחזייתה השחורה.
"בוא", היא קוראת לי, "תוריד ממני את החצאית."
אני מבצע בחשש ובשמחה, מותיר אותה בתחתונים אדומים צרי גזרה.
"עכשיו תעיף מעליה את המכנסיים", היא אומרת ואיני מעז לעשות זאת בברוטאליות כמותה, לכן עושה זאת ברוך, עד כמה שיכול. ונורית אינה מתנגדת. מול ברית היא מתגמדת.
מכנסי הבד נקרעים חיש קל, חושפים תחתונים שחורים רגילים על תחת עצום אך מעוצב.
ברית מחדשת את המתקפה, היא מוחצת את השדיים הגדולים של נורית בעוצמה ובאכזריות. תחילה היא צובטת אותם, אחר כך מרפה מעט ואז מכה אותה על שדיה. בעוצמה. נורית משפילה מבטה, מפניה נראה שכואב לה ומשפיל, אך היא אינה משמיע הגה.
ברית דוחפת אותה לאחור, ממוטטת אותה אל הספה ומתיישבת עליה.
"את עוד אוהבת את השדיים המדהימים שלי, או שזה עבר לך יחד עם המקצועיות?"
נורית ממהרת לענות: "אוהבת מאוד. הכי אוהבת בעולם."
וברית מקרבת שדיה אל פיה של נורית: "תמצצי אותם דרך החולצה עד שיהיו שקופים."
נורית, ממושמעת, מוצצת את ברית בתאווה ובמסירות וברית המדהימה רוכבת עליה.
"תמשיכי למצוץ, זנזונת", היא אומרת, עדיין כועסת, ונורית הגדולה כמו ילדה קטנה וממושמעת, מוצצת. החולצה כבר רטובה כולה באיזור החזה וברית מוסיפה לרכוב.
היא עוצרת לרגע ומסירה חולצתה, חושפת שדיים מלאים בחזייה אדומה ומיוחדת. ונורית מוצצת עוד ועוד. נושכת את הפטמות.
עד שברית שוב מושכת בשערה לאחור ועוצרת את הסצנה המרנינה.
כשהיא קמה היא עומדת מולי. באדום (שיער, שפתיים, תחתונים וחזייה) לבן (עור חיוור ועם זאת יפה ומושלם).
"אנחנו מוכנים", היא אומרת ונוטלת ידי בידה, מובילה אותי לחדר השינה של נורית. היא דוחפת אותי למיטה, על גבי, ועולה עלי.
כל היופי הזה.
כמה יופי ממש מול עיניי. וכמה שהייתה קשה אל נורית כך היא רכה אליי.
"את מדהימה".
"תודה".
והיא גוהרת מעליי, מגרה את איברי, חזייתה בפניי ואני לוקק ונושך. והיא מפעילה לחץ לא מתון על איברי ו….אני לא גומר!!!
וכך אני יכול לחשוב על סקס, לחשוב על להנות אותה וליהנות בעצמי.
בשלב מסוים אני מעז להפוך אותה, מסיר חולצתי ולוקק את הרגליים, את העור הצח והמושלם. היא מתענגת! ממני!!!
כשאני מגיע אל איברה אני בולס אותו. לועס אותו. טועם אותה. מתענג על כל תנועת עונג של אגנה, על כל אנקת גמירתה. כן. היא גומרת. ואני עדיין לא.
אני מסיר את תחתוניה, וגם את מכנסיי ותחתוניי – וחודר אותה בכל כוחי.
"אוווווווווו"
ואני מפמפם אותה.
"אוווווווווווווווווווווווו"
ואני באקסטזה.
"תגמור, היא אומרת, סוגרת ירכיה סביבי, מכווצת איברה סביב איברי.
עוד קצת אני מצליח לפמפם ואז
"אני גומר, בריתתתת, אני גומר." והדמעות מציפות את עיני.
"תודה תודה תודה."
היא מחייכת, ואני רק מצטער על שלא הספקתי לחשוף את שדיה המדהימים.
בחוץ היא מצווה על נורית להזמין מחר את תמר אליה למשרד. אני וברית נהיה שם.
לפני שהיא יוצאת, היא קרבה אל נורית, סוטרת לאחוריה ואומרת: "אכזבה, את." ונורית משפילה את עיניה. "אבל מחר ננקה אחרייך את כל השאריות".
נורית:
הוא עדיין לא מדבר אתי, אבל המציצה שלי והזיון עם ברית האלוהית והעובדה שלא גמר תוך דקה, הביאו אותו למקום אחר. בוטח יותר.
הוא כאן אתי עכשיו במשרד. גם ברית הגיעה. חולצה לבנה שקופה וחצאית שחורה, כמו תמיד.
אני מתקשרת עכשיו לתמר.
"היי תמר, מה נשמע?"
"לא משהו."
"למה?"
"כי הוא עזב את הבית. השפלתי אותו יותר מדי. עפתי על החושניות החדשה שלי ובעצם בעטתי אותו מכאן. אין לי מושג איפה הוא ואם הוא מתכוון לחזור."
"האמת היא שבגלל זה התקשרתי, תמר.
יש איזו מטפלת שחולקת אתי את הסטודיו. יש לה חדר משלה. הוא כנראה פגש אותה פה לפני כמה ימים, ועכשיו הם הגיעו לפה יחד. הם נראים ממש….מאוהבים…"
"מה זאת אומרת מאוהבים?"
"נראה לי שהוא ישן אצלה, היא רווקה. נראית ממש טוב, ויש לי הרגשה שהם….את יודעת…עושים את זה .."
"את רצינית? מה זאת אומרת 'נראית טוב'?"
"היא כוסית אמיתית, תמר. לא רואים כאלה כל יום."
"והיא מאוהבת בו?"
"ככה זה נראה. את רוצה אותו?"
"ברור."
"אז בואי לפה. תילחמי עליו. הוא עזב אותך כי הרגיש שאת לא מעוניינת בו. בעומק הוא רוצה אותך, לא אותה. "
כשהיא מגיעה הפעילות בוקעת ועולה מהחדר של ברית.
היא בהלם, תמר.
"קדימה, זה הזמן להילחם על המשפחה שלך". אני אומרת לה. והיא פותחת את הדלת.
מה שנגלה לעינינו זה דניאל, בעירום מלא, יושב על הספה, וברית, הכוסית האלמותית, רוכבת עליו. הוא לא בתוכה, עדיין, והיא בתחתונים שחורים מינימליסטיים בלבד, שדיה המושלמים מתנודדים אל תוך פניו והוא יונק ושואב אותם. ברית מתנועעת מעליו "כן, כן, כןןןןןןן, דני שלי."
"אני רוצה אותך, דני, בפנים, כמו אתמול…."
ואז תמר מכחכחת והם עוצרים.
"מי זאת?"
"אשתי."
"אני רוצה אותך". תמר
"אני רוצה אותך עכשיו. ", ברית ושדיה , לבנים, יפים, שלמים, גדולים, בפניו.
"אני רוצה אותך." עכשיו תמר צועקת. ברית עוצרת דהירתה.
"טעיתי. מאוד. אני מצטערת. בוא נחזור. נהיה בני זוג. אני אכבד אותך. אני אוהב אותך. מבטיחה."
"את נתת לי סטירה", דניאל.
"אני מצטערת."
"הזדיינת אתו מולי."
"סליחה, אני לא יודעת מה קרה לי."
"מאסת בי."
"טעיתי. בוא אליי."
ברית יורדת ממנו. היא עומדת בעירומה המפואר מול תמר. זו תמונה מהממת.
"אני לא רוצה להפריד ביניכם. רציתי אותו מהרגע שראיתי אותו, אבל עשיתי מהלך רק כשהבנתי שהוא עזב אותך."
"איזה יפה את", תמר.
"ואיך זה שהוא לא גמר רק מלראות אותך?"
"תדעי לך שיש לך בידיים את גבר החלומות. הוא רגיש והוא יפה תואר והוא אחלה בסקס."
והיא ניגשת לדניאל, מביאה שדה לפיו, והוא יונק בתאווה. אחר היא נושקת לו נשיקה עמוקה, לוקחת את בגדיה ויוצאת. וגם אני. מותירות את הזוג המאושר המהורהר המעורער להתבשל ולשוב אל עצמם.
"את בואי הנה", ברית אומרת לי וממהרת אל הסטודיו שלי.
ואני ממהרת אחריה.
היא הולכת לקרוע לי את הצורה.
