קופרמן ביטוחים – חלק שלישי

כל חלקי היצירה : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7

מאיר וגיטי החלו להפגש באופן קבוע.
היא היתה נשארת ביום חמישי, לעזור לו עם הניירת של השבוע שהצטברה אצלו,
והוא מנגד היה עוזר לה להשתחרר.
קצת מסאז' בכתפיים, קצת מגע מפנק בשדיים ובבטן.
תמיד בעדינות, תמיד בזהירות, שלא לעבור את הקו הכ"כ דק שאין ממנו דרך חזרה.
גיטי הרגישה איך השעה הזו עם מאיר, נותנת לה כח להגיע עד יום חמישי.
מחזיקה אותה שפויה בים הבלאגן של המשרד והבעל בבית.

כשהתחיל חודש תשיעי של ההריון, גיטי התחילה להרגיש את הלחץ בבטן.
בלידה הקודמת היא ילדה רק בשבוע 40, אבל ההריון הזה הוא שונה.
הצירים התחילו בעבודה.
"אני חושבת משמהו מתחיל, יש לי קצת צירים" היא עדכנה את בעלה בטלפון, באמצע יום הלימוד שלו.
"תגשי לקופת חולים, אם זה אמיתי, תעדכני אותי שוב, בינתיים אני בכולל".
גיטי הורידה את הטלפון מידה בהלם, היא צריכה אותו עכשיו יותר מתמיד.
היא לא יודעת אם זה מוקדם מדי, והוא עסוק בלימוד שלו.
"חדר לידה שלום, אפשר לעזור?" ענתה המיילדת הנחמדה בהדסה.
"אני לא יודעת, אני בהריון שני, תחילת חודש תשיעי והתחילו לי צירים, בערך כל 5 דקות"
היא הפסיקה לדבר מכאב הציר שעבר בה.
"יקירתי, תנשמי עמוק, אם את רוצה, אנחנו כאן. את יכולה להגיע ונבדוק" .
השיחה הסתיימה וגיטי נשארה במקומה, תוהה מה לעשות עכשיו.
"מאיר, אפשר להפריע לך לרגע?"
"בשבילך, גם יותר מרגע. מה קרה?"
כמה סבלנות היתה לו בשבילה, זה בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו, כמה טוב שהוא פה, היא חשבה לעצמה.
"אני חושבת שיש לי צירים, דברתי עם מיילדת שהציעה שאבוא להדסה".
"אין בעיה, את יכולה לצאת מוקדם. שיהיה בהצלחה".
"לא הבנת… איך להגיד את זה? בעלי בכולל, ולא ממש רוצה להפסיק את הלימוד אם זה לא לידה, אלא סתם קריאת שווא,
תוכל להקפיץ אותי עד הבית חולים?"
מאיר לרגע לא הבין, אם היא בלידה, מה הוא יעשה שם?
אבל המבט שלה, האומלל והסובל ניצח.
הוא עדכן את אבא שלו שהוא יוצא להפסקה, לקחת את גיטי ולחזור.

החניון בהדסה היה עמוס, או שזו רק היתה ההרגשה של גיטי שלוקח להם נצח למצוא חניה.
הצירים התגברו בדרך, אבל בעלה לא היה זמין.
מאיר עזר לה לצאת מהאוטו, תומך בה כל הדרך לחדר לידה.
שוה ניסיון לבעלה של גיטי, שוב לא זמין.
מאיר אפילו ניסה להתקשר למשרדי הכולל, אך גם לא הייתה תשובה.
"סליחה, אתה בעלה של גיטי?" פנתה אליו המיילדת.
"אממ, מה צריך?" הוא לא ידע מה לענות.
"היא בקשה לקרוא לך לחדר".
מאיר נכנס בצעד מהוסס, גיטי שכבה על המטה בחדר, מכוסה בסדין.
"מצאת את בעלי היקר?" היא שאלה במבט מפוחד.
"לא, הוא לא זמין. להתקשר לאמא שלך? חברה?"
"אמא שלי בחו"ל, טסה לעזור לאחותי בבלגיה אחרי לידה. מי דמיין שאני אהיה בחדר לידה כ"כ מוקדם".
מאיר הגיש לה כוס מים "אני אהיה בחוץ, אם תצטרכי משהו, תקראי לי".
המיילדת נכנסה, בדקה את גיטי, מאיר ברח החוצה, מתבייש מהמעמד.
"מה קרה? לידה ראשונה שלכם?" צחקה עליהם המיילדת "חמוד בעלך" קרצה לגיטי.
"הוא פשוט מתבייש, הוא לא רגיל לדברים האלה. בלידה הראשונה הוא לא היה איתי.."
המיילדת קראה למאיר שיכנס חזרה לחדר "טוב מתוקה, תקשיבי. את כבר עם פתיחה של 4 ס"מ,
אז את נשרת איתנו כאן ללידה. אפשר לתת לך פיטוצין, לזרז את הלידה, או שבעלך יכנס קצת לעבודה".
"עבודה?" שאל מאיר, לא מבין מה רוצים ממנו, הוא גם קבל פתאום תואר של בעל ועכשיו עבודה?
"גירוי פטמות גורם להפרשת פיטוצין טבעי, ואם ממש בא לכם, מנת זרע יכולה גם היא לזרז, קצת הורמונים ישר לנרתיק, לא יזיקו..אני יוצאת, משאירה אתכם לבד".
מאיר הסתכל על גיטי, מחכה לשמוע מה היולדת רוצה.
הוא ידע מה הוא רוצה- לגרות את הפטמות שלה! עכשיו, כשהן גדולות לפני הלידה.
"אתה בסדר עם זה? זה יהיה ממש כמו במשרד" היא חייכה "רק שפה אני על המיטה, אבל אל תחשוב על שום דבר אחר".
מאיר ניסה להסוות את הזקפה שהתעוררה לה רק מדיבורי הפטמות בחדר, כאילו זה דבר טבעי.
גיטי הסיטה את הסדין, חושפת את גופה העדין ששכב בתוך כותונת מוזרה של בית חולים.
מאיר לא ראה אותה לפני כן ערומה ממש, עד היום הכל היה כשגיטי נשארה עם הבגדים עליה.
למרות ההריון, ואולי בגללו, היא היתה יפה מתמיד.
הכותונת היתה פתוחה מאחורה, כך שכל צידה נחשף ברגע שהיא זזה.
השדיים שלה היו חופשיים, גדולים ועסיסיים.
הוא קרב את ידיו אליה, מרגיש את ההתרגשות אצלה, ממש כמו אצלו.
הוא עיסה את הפטמות שלה בצבעותיו, ממולל אותן בין האצבעות.
הן היו קשיחות וחמות.
הוא לא התאפק והתכופף אליה, מוצץ בפיו את השד הקרוב אליו.
גיטי לא ידעה את נפשה.
היא התלבטה מה יותר, כאבי הצירים מציקים לה, שהתגברו עם כל מציצה של מאיר,
או שהכיף של המגע שלו יגרום לה לדחות את הלידה עוד קצת, להנות עוד מהמגע שלו.
"תפסיק קצת, זה משפיע עלי מהר מדי" גיטי הסמיקה.
"אוי, זה כ"כ טוב" מאיר אמר לה באוזן. שולח יד ללטף את הבטן הגדולה.
העור המתוח הבליט את נימי הדם שלה, המראה היה מהפנט.
לפתע יד קטנה נשלחה אליו דרך הבטן, נצמדת לדופן הבטן מבפנים.
"אפילו העובר החמוד נהנה, שולח דרישת שלום" היא חייכה.
מאיר הסתכל עליה, נרגעת על המיטה, מביטה בו במבט שלא משתמע לשתי פנים.
טוב לה!! הוא כ"כ שמח שהוא איתה ברגעים האלה.
מאיר הרגיש איך הוא מתמלא מבפנים, כבר קשה לו להסתיר את הבליטה במכנסיים, גיטי ראתה וחייכה.
"אתה רוצה להקשיב למיילדת עד הסוף?" היא שאלה, מתלבטת בינה לבינה איזו תשובה היא רוצה לקבל.
"גיטי יקרה, יש רצוי ומצוי, אני המצוי, הרצוי תלוי רק בך".
היא גששה לעברו, שולחת יד את המפשעה.
"מה יכול להיות? אתה הרי לא תכניס אותי להריון או משהו כזה" הם צחקו.
מאיר לא היה צריך יותר מזה, בזריזות הוא הפשיל את המכנסיים, דואג לפני כן שהדלת אכן סגורה,
אמנם הוא נחשב פה לבעלה, אבל בכל זאת…
הוא טיפס במהירות אל המיטה, מחזיק את עצמו מעל הבטן הגדולה.
גיטי קרבה אותו אליה, כמה שיכלה.
היא הביטה לתוך עיניו החמות כשהוא נכנס אליה.
היא לא דמיינה את עוצמת הכניסה. איזה הבדל בין בעלה ובין מאיר.
העיניים שלהם ננעלו, המבטים הוחלפו.
"בואי נתייחס לזה כאל טיפול, ממש לא כאל סקס לשם הנאה" מאיר אמר בהיסוס,
למרות ההנאה הרבה שחש בכל רגע נתון.
היא היתה חמה כ"כ, רטובה כ"כ. המגע איתה היה אחר מכל הנשים איתן התרועע בעבר.
הזרע נשפך לתוכה, מיליוני החלקיקים התחילו את עבודתם בזירוז הלידה.
מאיר קם, מנגב את עצמו, מגיש לגיטי מגבת.
"לא צריך, אני כבר תכף יולדת" היא חייכה "מה שיצא, שיישאר, אולי זה יזרז עוד קצת".
המיילדת דפקה על הדלת "ראיתי דלת סגורה, לא רציתי להפריע, איך את מרגישה?"
גיטי חייכה אל המיילדת, שראתה את המבטים שעברו בין מאיר לגיטי, אוי כמה שהיא מכירה את הזוגות האלה.
היא צחקה "אני מבינה שעבדתם, יפה, בואי נבדוק אם זה עזר".
הפתיחה אכן התקדמה, כבר 7 ס"מ.
מאיר יצא שוב לנסות לתפוס את בעלה של גיטי.
"שלום, זה מאיר מהמשרד עם גיטי, רק רציתי ליידע אותך שהיא בחדר לידה".
הוא השאיר הודעה לקונית בתא הקולי, מקווה או שאולי לא, שהבעל יזיז את עצמו כבר.
לא עברו מספר דקות והמיילדת קראה לו "מאיר, גיטי קוראת לך. מגיע לכם מזל טוב. נולדה לכם בת חמודה".