קופרמן ביטוחים-חלק שביעי ואחרון

כל חלקי היצירה : חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7

 

כעבור חמש שנים.

גיטי היתה בבית, עסוקה עם הילדים, בניסיון לסדר את הסלון תוך כדי משחק קופסא עם בתה הגדולה.

הכרוז שעבר ברחוב הכריז על לווית הצדיק מנחם קופרמן, איש חסד.

גיטי הקשיבה שוב, לא לטעות. מנחם? מנחם קופרמן?

אמנם היא לא עבדה אצלו בחברה כבר כמה שנים, אבל פינה חמה שמורה לו בליבה.

על כל העזרה הרבה שהגיש לה, כשקיבל אותה ללא ידע קודם, אליו למשרד.

ולמרות שעזבה כבר מזמן, הוא עדיין הקפיד לשלוח לה מדי פעם פתקי ברכה, דרך המזכירה שלו.

הלוויה התקיימה בבית הלוויות בשמגר, המוני אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה.

גיטי עמדה בחלון בביתה, וצפתה מגבוה על הלוויה.

היא דימתה לעצמה את מאיר עומד ליד המיטה המכוסה טלית, ונרעדה.

היא חשבה עליו מדי פעם, מתלבטת איך הולך לו עם הסניף בבני ברק,

היא עקבה אחרי המודעות והכתבות שהתפרסמו על הסניף ההולך ונבנה בבני ברק.

תמיד החמיאו לעומד בראשו, וצירפו גם תמונה של מאיר במשרד המרווח.

ועכשיו, אבא שלו נפטר, דום לב פתאומי, אמרו ברחוב.

גיטי עלתה במדרגות לקומה האחרונה, לדירת הגג המרווחת של משפחת קופרמן, בהר נוף.

רב הקהילה שלהם, היה עסוק בשיעור תורה כשהיא נכנסה.

אזור הנשים היה מימין, גיטי התיישבה מאחורי המחיצה בסלון, מקשיבה לשיעור על פרשת השבוע,

והקשר בינה לבין המנוח.

היא לא הכירה את נשות המשפחה, רק הגברים עבדו בחברה.

היא חיפשה בעיניה את מאיר, רואה אותו בצד, יושב בראש מורכן על כסא אבלים נמוך.

ליבה יצא אליו.

כל הרגשות שהיא ניסתה להדחיק כל השנים שעברו צפו פתאום.

היא הרגישה איך העיניים שלה מתמקדות במאיר, הוא תכף ישים לב.

מאיר קם ממקומו, מתנצל על ההפרעה.

הוא התלבט לרגע אם הוא רואה אותה בחלק של הנשים.

מה הסיכוי?

השיעור בפרשת שבוע גם ככה לא מעניין אותו, הוא אף פעם לא הבין למה נותנים לרב הזה לדבר מול קהל.

הוא יוצא לרגע מהסלון הרחב, העמוס ספרי קודש, ואנשים שבאו לנחם.

ליד הדלת של השרותים הוא עוצר לרגע, מפה יש לו זווית לראות טוב את הסלון, גם את עזרת הנשים שהוכנה.

הרטט שעובר בו כשהוא רואה אותה, הוא בלתי נשלט.

חמש שנים שהוא מדחיק את מראה דמותה, מדחיק ולא מצליח.

כמה פעמים כבר קרה לו שהוא שוכב עם אשתו, ומדמיין את גיטי תחתיו.

גם בחדר הלידה, כשהמיילדת החרדית במעייני הישועה, ספרה להם שאוטוטו יש פתיחה ללידה,

הוא רק חשב על הלידה שעבר עם גיטי, על אסתי הקטנה יונקת במרץ.

אשתו הסבירה לו שהיא נידה עוד כשהיו בבית, כשהתחיל לה דימום קטן.

והוא אפילו לא נכנס איתה לדיון על זה, להסביר לה איזה סקס מטורף היא מפסידה.

חמש שנים שהחזיה שלה סגורה וחתומה במגירה התחתונה ביותר במשרד.

בכל ניקיון לפסח, הוא מוציא את השקית, מביט בה סגורה, ומחזיר למקום, שולט בעצמו.

כשמאיר יוצא מהשרותים, העיניים של גיטי נחות עליו, היא משפילה מבט מובך וקמה לקראתו.

מאיר נכנס לחדר שירות קטן בצד הבית, המקום היחיד שעוד נשאר ריק מאנשים בתוך השבעה הצפופה.

גיטי נעמדה בפתח הדלת, מבטה עדיין מקובע ברצפה "באתי רק לנחם, אבא שלך היה איש מיוחד מאוד. לא רוצה להפריע".

היא כבר עמדה לצאת כשמאיר תפס אותה ביד "סליחה" הוא הרפה מאחיזתו בה "תוכלי להשאר פה עוד קצת? לא נעים לי לצאת ולחזור ככה באמצע השיעור, רק עד שהרב יסיים."

גיטי נכנסה לחדר, משאירה את הדלת פתוחה, "מניסיון שלי, עדיף לסגור את הדלת" מאיר אמר.

הוא סגר את הדלת בשקט, מתקרב תוך כדי לגיטי.

"מאיר, זה לא מתאים. לא הזמן והמקום, ולא הזמן בתוך החיים האישיים שלי" היא התביעה על בליטה קטנה בבטן, מסמנת הריון חדש.

"יואו, איזה בשורות טובות. נכון? את שמחה עם ההריון, עם בעלך?" מאיר שאל, מביט בעיניה.

"כן, טוב לנו" גיטי חייכה אליו, כמה שהוא חיכה לחיוך הזה.

"אני מצטערת שהגעתי, אני חייבת ללכת" גיטי מיהרה לצאת.

"גיטי, אפשר שניפגש עוד פעם אחת, רק לסגור מה שנשאר פתוח, אחרי השלושים" מבט תחינה בעיניו.

גיטי היססה לרגע, מתלבטת אם להסכים.

"בסדר, אני אצור קשר כשאני אוכל, אבל מאיר, בלי שטויות!" גיטי יצאה מהחדר, משאירה את מאיר נשען על הקיר הקר, חושב.

השבעה נגמרה כבר, גם החודש תכף מגיע לסיומו, מאיר כבר סופר את הימים, כמו ילד קטן.

פתאום סוף השלושים על אבא שלו, מציין עבורו משהו אחר.

שיחת טלפון מקפיצה אותו מהחלומות "הי" הוא לא צריך יותר מזה בשביל להתעורר לגמרי.

הקול שלה מלטף אותו, מעורר אותו.

"גיטי, לא האמנתי שתתקשרי" הוא אומר בשקט, מנסה להסוות את ההתרגשות.

"יש לי בדיוק חמש דקות לדבר" היא אומרת מהר.

"בואי נפגש, רק לכמה דקות, רק לראות אותך" הוא אומר באותה המהירות.

"טוב, אבל לא במקום שמישהו יכול להכיר אותנו. לא בא לי ליפול שוב למערבולת בחיים שלי".

"את בירושלים, אני בבני ברק, תגידי איפה נח לך, ואני אגיע".

"מה עם מבשרת? יש לי אוטובוס ישיר עד הקניון שם. נוכל לשבת למצוא פינה שקטה לדבר" היא כבר מכירה את הקניון שם, היא חגגה שם יומולדת עם חברה מבני ברק לא מזמן, מקום טוב באמצע.

הם קבעו להמשך השבוע, למה לדחות עוד, את מה שדחו עד היום?!

גיטי נרגשת, יורדת מהאוטובוס ומבחינה ברכב השחור הקטן של מאיר חונה לא הרחק ממנה, מאיר יושב בתוכו עדיין.

דפיקה קטנה על החלון מקפיצה אותו.

מאיר יוצא לקראתה, מגיש לה שקית קטנה "מתנה קטנה" הוא חייך אליה.

היא הכניסה את השקית לתוך התיק "יש בפנים בית קפה נחמד, אפשר לשבת שם".

"אם כבר הגענו לפה, רוצה אולי שנשב במקום שקט יותר? אני אקנה בפנים קפה ועוגיות, נוכל לאכול כבר איפשהו".

מאיר מיהר לבית הקפה, משאיר את גיטי ליד הרכב. הוא חזר אחרי כמה דקות עם שתי כוסות קפה וקופסת מאפים ריחניים.

גיטי נכנסה לרכב הקטן, ומאיר נסע לכיוון החורשות היפות כ"כ של מוצא.

הם עצרו בצד הכביש, ליד שולחנות פיקניק ריקים מאדם.

מאיר יצא ראשון, נגש לפתוח לגיטי את הדלת.

גיטי יצאה מהוססת "אין פה אנשים, אתה בטוח שאנחנו בסדר?" מקווה שהוא ישמע את ההיסוס בקולה.

מאיר התיישב אל השולחן הקרוב, מניח את הכוס של גיטי מולו, מבהיר שאין בכוונתו להתחיל שום דבר.

היא התיישבה, משפילה מבט "אז איך הולך בחיים?" היא שאלה.

"האמת, משעמם לי. בבית הכל זורם, אין שום ריגוש, אין שום חידוש, בעבודה הכל בסדר. המשרד פורח" הוא חייך לעצמו, כאילו נזכר במשהו "רק בלב, חסר" הוא הצביע על לוח ליבו,

"הלב נשאר ריק אחרי שעזבתי".

"עזבי אותי, איך אצלך? הבעל, הילדים?" ההתעניינות נשמעה כנה כ"כ.

היא נאנחה בקול שקט "החיים מאתגרים. כל פעם אני לומדת את זה מחדש".

מאיר שלח יד אל כף היד שלה שהייתה על השולחן. היא לא ניסתה לחזיר אותה.

חום היד שלו על כף ידה, היה נעים כ"כ.

"גיטי, תסתכלי עלי לרגע" הוא לחש לה, בקול שקט ורגוע.

כמה שהיא חיכתה לשמוע אותו ככה.

גיטי הרימה עיניה, ושקעה בעיניים החמות של מאיר.

"אנחנו פה, שני אנשים בוגרים ועצמאיים, רוצה שאני אשב לידך?" הקול שלו עטף אותה.

היא הנהנה בראשה, מפנה את עצמה קצת הצידה על הספסל.

מאיר התיישב לידה, מניח את ראשה על כתפו, מחבק אותה ביד אחת "אני פה יקירתי, כ"כ התגעגעתי לריח שלך, למגע".

גיטי הרגישה את מאיר קרוב מדי, היא ידעה שהיא תכף לא תוכל לעמוד ברגשות שלה כלפיו.

"מאיר זה לא המקום" היא הביטה לכל כיוון בחשש שמא תכף יגיע מטייל חולף.

מאיר שלף את הטלפון מהכיס, בודק משהו, ומיד מחייג.

"בואי נוסעים חמש דקות" הוא אמר כשקם ממקומו.

"לאן?"

"רצית לא פה, נכון? אז בואי בבקשה, רק לפעם אחת ואחרונה" הוא התחנן, קולו נסדק.

גיטי קמה אחריו, נכנסת לרכב הקטן, פועלת על אוטומט.

במרחק שני רחובות מהם, עמד צימר קטן וזוגי, לפי שעות.

כשהם נכנסו לשם, גיטי נלחצה לרגע "מאיר, אני…" מאיר הניח אצבע על שפתיה, מחליף את האצבע בשפתיו החושקות.

"ששששש, אמרנו פעם אחת ואחרונה, לזכר ימים עברו".

הוא נישק את צווארה, שולח ידיים לתוך החולצה הבהירה שלה, מרגיש את בד החזיה העדין בידיו.

גם דרך החזיה, ניתן היה להרגיש בפטמות העומדות שלה, בחום שקורן מכל תא ותא בגופה.

"גיטי, חיכיתי הרבה זמן" הוא לחש לה באוזן, שולח את לשונו ללקק את תנוך האוזן.

"שששששש, אם זו פעם אחרונה, אז אל תדבר יותר מדי" היא ענתה בקול חלש "בא נשאר עם מזכרת טובה".

מאיר רק חיכה לשמוע את המילים האלו, הוא הוריד לה את החולצה, מושיב אותה על המיטה הרחבה.

היא נשכבה אחורנית, והוא חלץ לה את הנעליים, מניח אותם בעדינות לצד המיטה, היא פתחה את הרוכסן של החצאית, ומאיר הוריד אותה בעדינות ממנה.

גיטי נשארה רק בחזיה ותחתון, שוכבת על המיטה בלי נוע.

מאיר נעמד לידה, נותן לה יד להתיישב "תעזרי לי גם קצת".

היא פתחה את המכנסיים שלו, מפשילה אותם על רגליו הארוכות, חושפת את הזין שלו, שגדל בינתיים, עטוף בתחתון.

"את יכולה להוריד הלאה, זה בסדר".

גיטי היססה לרגע, ואח"כ הורידה את התחתון ממאיר, הזין הזקור שלו עמד מולה.

היא קרבה אותו אליה, מלטפת לו את הזין באצבע אחת. מאיר נרעד, זה היה טוב.

גיטי נשכבה בחזרה על המיטה, מאיר נשכב לידה, מוריד לה את החזיה, למטף אותה באצבע אחת, מצייר עיגולים קטנים על הבטן שמתחילה לתפוח,

עיגולים קטנים במעלה הבטן, עיגולים קטנים סביב השדיים שמתמלאות להן.

הפטמות שלה היו קשות וחמות, מאיר ליטף אותן בעדינות, מלקק אותן בלשון רעבה.

היד שלו ירדה אל הבטן התחתונה, נוגע לא נוגע מעל התחתון, הוא הרגיש איך גיטי רועדת מתשוקה.

"תמשיך ככה" היא לחשה לו, מכוונת את היד שלו אל בין הרגליים שלה.

מאיר שלח ידו אל מתחת לבד הדק, חושף את ערוותה לפניו.

היא פשוט היתה מושלמת, הרבה יותר ממה שזכר.

הוא הרגיש את זקפתו משטה בו, דוחקת אותו אל הפינה.

אצבע זהירה שלו נכנסה אל בין רגליה, מרחיקה אותן אחת מהשניה בעדינות.

הלשון שלו מצאה את מקומה, עמוק בתוך הנרתיק העדין, מלקקת את נקטר האהבה שנשפך ממנו.

גיטי גנחה בשקט בהתחלה, ולאט לאט הגבירה את הגניחות ואת תנועות האגן שלה.

"תני לי לענג אותך" מאיר בקש.

גיטי התמסרה לליקוקים שלו, לתנועות ידיו המפלסות את דרכן על גופה.

לפתע היא התרוממה "בא כבר, קשה לי לנשום".

מאיר התרומם מעליה "בטוחה שאת רוצה שאני אגמור בתוכך?"

"אני כבר בהריון, לא יקרה כלום" היא משכה אותו אליה, שורטת את גבו.

מאיר מזמן לא גמר כמו שהוא גמר בפעם הזו. הוא האמין שגם גיטי איתו באותה הסירה.

הם שכבו שניהם על המיטה, מתנשפים בקול, מחייכים אחד לשניה.

"פעם אחת ויחידה, זוכר? היא שאלה.

"ברור, אחת ויחידה, ואחרונה בהחלט" הוא הסתכל עליה "לא שאלת אפילו מה הבאתי לך בשקית."

"נכון, רוצה לספר לי או שאני אקום לבדוק?

"אל תקומי" הוא חיבק אותה, מרגיש פעם אחרונה את הגוף שהוא כל כך כמהה לו.

"לפני הרבה זמן, לקחתי לך משהו מהבית, מהחדר. אז הגיע הזמן להחזיר".

שעתיים עברו להן מהר, הצימר צריך להתפנות עוד מעט.

הם נכנסו להתקלח ביחד, מסבנים אחד את השני, לעונג אחד קצר ואחרון.

באוטובוס בדרך הביתה, גיטי פתחה את השקית.

היא באמת התפלאה לאיפה נעלמה לה החזיה שהיא כ"כ אהבה.