כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20
עיגול קטן במרכז. שני עיגולים שנראים כמו ביריות מוזרות. מתג הפעלה.
ישי הביט שוב על הצעצוע הקטן שהיה בתוך החבילה. משחקים מוזרים יש להם, הוא חשב לעצמו, מנסה להבין מה לעשות עם הדבר הזה. הוראות ההפעלה היו בשפה אירופית כלשהי, לא משהו שהוא יודע איך להתמודד איתה. לא היו ציורים, ואולי זה לטובה. הוא לא רצה לחשוב איך היו נראים הציורים של הצעצוע המוזר הזה.
ישי הביט אל החלון הגדול שליד המיטה שלו, בניינים גבוהים קישטו את קו הרקיע, אנשים מיהרו לעבודה, מכוניות זחלו בפקקים לא נגמרים, ורק הוא יושב במיטה, הרגל שלו עוד כואבת, וגם הבטן, מזכירה לו את הפגיעה הפנימית שהוא עבר.
הוא שולף את הנייד שלו, מחפש לפי התמונה של הצעצוע את הוראות ההפעלה, אבל הפעם בעברית, ללא הצלחה. טוב, כנראה שאאלץ לנסות בעצמי, הוא חושב בצחוק. עוד לא הבין לגמרי את מטרת הדבר הזה. שתי חגורות לרגליים, משהו שמזכיר לו תחתון קטן, אולי קטן מדי, ובמרכז הרצועות, יש חיישן קטן. ומתג. יש לדבר הזה גם מתג הפעלה. הוא מנסה ללחוץ ומבין שבטריות לא הגיעו בדואר.
"סליחה" הוא פונה לבן של השכן במיטה לידו, גבר רוסי מבוגר שלא מדבר מילה. את הבן הוא שמע מקודם מדבר עם האחות בעברית, אולי ממנו תבוא הישועה.
"כן", הוא פונה אליו.
"יש לך אולי בטריות? אני צריך שתי בטריות אצבע דקות".
"אין לי", הוא מסתובב אליו בגבו. "אבל אני אוכל להביא לך אחר הצהריים".
"תודה רבה, תגיד כמה זה עלה לך", זהו, השיחה נגמרה כבר. הוא מנסה עוד לשחק עם הרצועות, מנסה לתהות מה המתג עושה, אבל אין לו הרבה מה לעשות עכשיו, רק לחכות, והציפייה כבר הורגת אותו. ומתוך הרצון הגדול להבין את הצעצוע הזה, הוא נרדם. יד ענוגה מעירה אותו
"ישי, הכל טוב?" הוא מדמיין את עידית לידו, אבל זו רק האחות, באה לבדוק לחץ דם, לבדוק את האינפוזיה של האנטיביוטיקה. ישי מנסה להיזכר באמצע איזה חלום היא הפריעה לו, אבל הוא לא מצליח להיאחז במילים שנאמרו, בתמונה שראה רק לפני כמה רגעים.
בחלון כבר שעת בין ערביים, הפקקים עכשיו הם בכיוון ההפוך, אנשים עייפים. ורק הוא מחכה לבן של השכן הרוסי, שמהבוקר לא אמר מילה. פתאום עולה בו מחשבה, עידית לא באה אליו היום. הוא מנסה לחשב את ימי השבוע, להיזכר מתי היום החופשי שלה, אבל היא לא הייתה פה. עננה נופלת עליו, מין מועקה שמערבת בתוכה את המיטה הקשה שהוא שוכב עליה ואת חוסר הנוכחות של עידית.
"יש פה בטריות, עלה לי עשר שקל", ואמר לו הבחור ומניח על השידה את הבטריות.
ישי שומר על עצמו, לא להעיר לו על הטעות בעברית. "תודה", הוא מחייך ומגיש לו את הכסף.
הווילון נסגר ביניהם וישי נפנה להכניס את הבטריות לתך המכשיר הקטן. מיד נשמע זמזום חרישי, והנקודה הקטנה שבין החגורות התעוררה לחיים.
בתחילה הוא הרגיש את הרטט על היד שלו, מתחיל להבין לאן הכיוון של זה מוביל. אחר כך, הוא הניח את הרטט על הירך שלו, מודע לכל רטט קל שעובר בו. הוא התלבט אם להמשיך לשחק עם זה עוד קצת, בכל זאת, הוא לא בבית שלו, לא במקום פרטי במיוחד. אבל משהו משך אותו ללכת עוד קצת.
הוא שמע רעשים מכיוון הדלת, את נקישות העקבים מתקרבים במסדרון, והלב שלו פרפר לרגע. עידית מגיעה לבקר אותו היום. ועכשיו היא תראה את המתנה שלה… הוא אפילו לא ידע אם יש לה מושג מה יש בתוך האריזה האפורה.
"הי", היא אמרה כשנכנסה בחיוך לחדר, "אין לך מושג איזה יום פסיכי היה לי היום. הספקת לשמוע חדשות?" היא הסתכלה עליו פתאום, כאילו ראתה אותו לראשונה. "תתחדש. אני רואה שפתחת את המתנה שהשארתי לך", היא התיישבה לידו, מניחה את ידה על ידו, מרגישה את החום שלו. "אוף, הייתי שמה את הראש איתך פה במיטה עכשיו".
"יאללה, בואי", הוא זז קצת במיטה, מנסה לפנות לה מקום, "הצעצוע הזה יחכה שתתעוררי".
"נראה לך? אתה יודע איך אני מסוקרנת?"
"טוב. תעצמי עיניים רגע ותגישי את היד שלך".
עידית עשתה כמצוותו, מקווה שהצעצוע הזה יפתיע אותה יותר מהקודמים שדרור שלח לה. זרם דק עבר בידה, מין רטט קל ונעים. ואז הרטט התגבר והיא התחילה לצחוק.
"מה כל כך מצחיק?"
"אוי, זה כל כך מתאים לדרור. עכשיו זה צריך להתאים לך".
"צריך להתאים לי?" ישי כבר ידע שזה יתאים לו, הוא אהב את התחושה של הרטט, אז אם לו זה נעים, בטח לעידית זה יהיה טוב.
"אפשר כבר לפתוח את העיניים? אם אני אשאר ככה, אני ארדם בישיבה".
"הלוואי ותישני איתי קצת, אני רוצה להרגיש את השיער שלך עלי, את הריח שלך משתלט לי על הנשימה". הוא הפסיק לרגע, מסדר את הנשימה. "אחר כך, כשתתעוררי, ננסה לסדר עלייך את הצעצוע שלך".
עידית חייכה אליו, רואה איך הקליפות הראשונות שלו התקלפו להן כבר, וסוף סוף היא רואה את הגבר שבו. היא אהבה את מה שהיא ראתה, את הגילוי שלו.
"צריך לקרוא לצעצוע הזה בשם, מין קוד של שנינו. אולי לישי? על שם הלשכה שבה הכרנו?"
– "פחות, זה מזכיר לי את השם שלי מדי".
לרגע אחד שניהם חשבו, כל אחד עם ענן המחשבות שלו.
"אולי רטי? את יודעת, זה רטט וכאלה".
"סבבה, אז יש לי רעיון, אני אגש לשירותים לרגע, וכשאחזור, אנחנו ננסה את רטי. מה אתה אומר?"
– "אני שואל מתי את כבר חוזרת?"
עידית מיהרה לשירותים, יודעת שהיא הגיעה אחרי יום ארוך, והיא חייבת להתרענן קצת.
היא מביטה על עצמה במראה הקטנה בשירותים, היא רואה אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, נראית טוב יחסית לגילה, קצת קמטי חיוך והבעה, ליד העיניים והפה, לא משהו שמבגר אותה. הגוף עוד במיטבו, היא שומרת עליו באדיקות, כבר שנים ארוכות של ספורט ותזונה מבוקרת.
מים קרים שוטפים את האיפור שעוד נשאר מהבוקר, והיא כבר רעננה יותר. מוכנה להיכנס למיטה עם ישי, בתקווה שאף אחות לא תבוא להציק להם. רק להניח עליו את הראש. רק להרגיש גוף של גבר קרוב אליה.
"כמה שאת יפה ככה", הוא חייך אליה, מתעלם מהכאב שניקר לו בצד הגוף.
"תעשה קצת מקום", היא דוקרת אותו באצבעה, "אני נרדמת כבר".
ישי פינה לה מקום, מניח את רטי בצד על השידה.
"אל תדאג", מרגיעה עידית. "הוא יישאר שם עוד קצת, יש לנו ימים ארוכים לשחק איתו".
היא נרדמה מיד, צונחת לתוך שינה רצופת חלומות קצרים. רצופה בתמונות של רטט בלתי נשלט, על הירך, בין הרגליים. היא צוחקת בחלום, מרגישה את הרטט עובר לה בכל הגוף, והיא אוהבת את ההרגשה. הגבר שמולה מתחלף בין דרור לישי, ואין לה דעה את מי היא מעדיפה לראות שם.
"ביקור רופאים!" האחות מכריזה מפתח החדר ומקפיצה את ישי ועידית. שניהם נרדמו, ולפי החיוך שנמתח על שפתי שניהם, אפשר לחשוב שכבר קרה ביניהם משהו פיזי אמיתי, על מיטת בית החולים.
"לחכות בחוץ", האחות מוציאה את עידית מהחדר, והיא עוד מספיקה לקחת מהשידה את מתג ההפעלה של רטי. את רטי עצמו, היא מניחה בעדינות על המיטה, ליד הירך של ישי.
"תכף אני אחזור", היא שולחת נשיקה באוויר ונעלמת החוצה.
על הכיסא בחוץ, היא תוהה אם זה ראוי ללחוץ על המתג, אבל היא רוצה, כל כך רוצה להראות לישי את הכיוון של הצעצוע הזה.
היא שומעת את הרופא הבכיר מדבר ברוסית עם הבן של השכן, שיחה נעימה, שלא ברור עם טיבה הוא רפואי גרידא. זה הזמן, היא חושבת לעצמה, ולוחצת לרגע על השלט רחוק. ואז הפסקה של כמה שניות, השיחה עוד ממשיכה, ועידית מרשה לעצמה ללחוץ פעם נוספת, מקווה בליבה שישי הרגיש את הרטט.
כשהרופא יוצא מהחדר, היא מחכה כמה שניות ונכנסת לחדר, מחכה לראות את תגובת ישי, אבל הוא נשאר אדיש.
"נו, מה הרופא אמר?" היא שואלת.
"אני משתפר, יכול להיות שכבר מחר בבוקר אני אשתחרר הביתה".
"איזה יופי. אז איך אתה מרגיש חוץ מזה?"
"מרגיש נפלא", הוא מוציא מתוך השמיכה את רטי, "חשבת שאני לא ארגיש? אני חייב לנסות את זה עלייך עכשיו", הוא מגיש לה את הרצועות. "יאללה, תלבשי עלייך".
"ללבוש? עכשיו?"
"כן, את יודעת מעולה איך ללבוש ואיפה, לא?"
"אתה בטוח שזה מתאים עכשיו?"
"אם היה מתאים לישון איתי במיטה ואחר כך לגרום לי לחייך כמו אידיוט כשהרופא דיבר איתי, אז זה הזמן גם שתלבשי את זה בעצמך".
לעידית לא נותר אלא להסכים.
היא התיישבה על הכיסא, מעבירה את הרגל הארוכה שלה בתוך הרצועות הארוכות. החצאית שלה עלתה למעלה, חושפת גרביון שחור סקסי, שמכסה על תחתון כחול.
"את שמה את זה מעל התחתון? חשבתי שזה בא במקום".
"עכשיו זה מעל, אל תדאג, עוד נשים את זה במקום הנכון".
"רק הפעם. פעם הבאה אני לא אוותר לך", רק ממראה התחתון שלה, ישי הרגיש איך גופו מתחמם. הזקפה שלו התחילה להפריע לו, והוא הודה על כל רגע שהשמיכה מכסה אותה.
עידית הודתה למזלה הטוב על ההשתלבות הטבעית של הגבר הזה שלפני יומיים לא ידע להביע את עצמו וכעת כבר מחלק לה פקודות שהופכות לה את הבטן בריגושים מתוקים.
"עכשיו תשבי מולי, אני רוצה לראות את זה קורה".
עידית התיישבה, החליטה לשתף פעולה עם המשחק שלו. אחרי הכל, היא חיפשה גבר…
רגליה מפושקות מעט, מאפשרת לישי נקודת מבט היישר אל בין רגליה הארוכות.
ישי הפעיל את הרטט, בתחילה לשנייה אחת, רואה את החיוך מתפשט על פניה. הוא העלה את זמן ההפעלה, ועידית הרימה את ראשה לאחור, מתחילה להרגיש את הגירוי היטב.
"תתארי לי מה את מרגישה", לחש ישי. הוא חיכה לשמוע אותה, מדברת, גונחת.
"זה פשוט כיף, הנחתי את רטי שלנו, בדיוק במקום הנכון, על הדגדגן החמוד שלי", היא גנחה בשקט. "תראה, ישי, אני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה, אבל זה פשוט לא המקום והזמן. אמנם הווילון סגור והשכן החמוד נרדם, אבל אני מורידה את זה עכשיו".
"טוב, אבל פעם הבאה הולכים לפי הכללים שלי", הוא הניח את המתג על המיטה, מרגיש את הזיעה שלו.
שיעול יבש נשמע מאחורי הווילון ושניהם צחקו בקול.
"מחר אני משתחרר. את באה אלי לדירה?"
"מחר באיזו שעה? יש לי מחר יום של דיונים ארוכים".
"אני מציע לך יום של זיונים ארוכים, עכשיו זה כבר תלוי בך".
עידית נשקה לו על השפתיים רגע לפני שהיא יצאה מהחדר. יודעת שהיא תמצא כנראה תירוץ למה להעביר חלק מהדיונים לאחד הקולגות שלה.
אוהב לקרוא את הסיפורים שלך
הם ממש מרתקים ומדהימים ומחרמנים
נקשר לסיפורים מאוד
ועל פי רוב מעתיק אותם למחשב שלי שאוכל לקרוא אותם כפרק אחד
שמחה שאתה שמח מהסיפורים.
(מיותר לציין זכויות יוצרים וכאלה?! בכל זאת, הם על המחשב שלך.. תודה)
ערב טוב ושבוע טוב
אני מאוד אוהב את הסיפורים שלך ועוקב אחרי הסיפורים וכל שבוע מחכה לפרק חדש
שמתי לב שרוב הסיפורים שלך על דתיים מעניין מה זה אומר עליך
דרדסית כמו שאומרי
דברים טובים באים באריזות קטנות
אוהב את הראש שלך
תודה רוני.
אני חיה בעולם הדתי, אז הסיפורים שלי מגיעים מהעולם שלי (פחות או יותר).
שמחה שאתה נהנה לקרוא.
דרדסית אלופה , בוקר טוב ושבוע טוב .
הפרק הזה מדהים , כייפי , מענג , מסקרן ומהנה ….
כייף לקרוא ולראות את ההתפתחות בקשר של ישי ועידית …
זו התפתחות מעניינת ומסקרנת , המיוחד לאור ההצעה הסופית של ישי , שעידית לא יכולה לעמוד בפני ההצעה שלו … (שובבה שכמותך ….) אני אוהב את החשיבה והבנייה של הסיפור שלך ….
ובכלל , רטי ( חחח מאיפה עלה לך השם השובב הזה חחח) מאוד מכניס חיים וסקרנות לקשר שלהם … עידית שמכירה את פעולות ותוצאות השימוש ב-רטי , וישי שמאוד סקרן לראות את ההשפעות המלאות של רטי … עד כדי כך שבהפעלת הדגמה שעידית עשתה לו – הוא היה "מרוגש מאוד" – שמזל שהיתה שמיכה שעזרה לו להסתיר … (ולא רק לו … חחח ) …
כמובן , כמו תמיד את משאירה אותנו עם טעם מתוק , סקרנות מטורפת ורצון עז להמשך התפתחות הקשר המדהים והסקסי הזה …. אין עלייך !!!!!
אלופה !!!
וכל זה כשאת עסוקה – עבודה ,בית ועוד ….
מסקרן לדעת מה היינו זוכים לקבל אם היית ממש פנויה חחחח …
תודה לך !!! שיהיה לך שבוע מקסים , חמים ונעים !!
נ.ב – מאיפה הידע על "רטי" ?
ד.פ.
תודה על תגובה מושקעת (שוב).
הידע, ידע כללי…
שבוע מבורך
מדהים
אבל השארתם אותנו לחכות הרבה זמן להמשך
תשתדל לקצר את ימי ההמתנה
תודה.
שומרת על פרק פעם בשבוע. קצת קשה להתחייב ליותר מזה.
בטוחה שתבין.