כבוד השופטת – חלק 6

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

ישי בדק שוב ושוב באינטרנט, מנסה ללמוד על המושג "צעצועים לנשים". היו שם כל כך הרבה תמונות מעוררות, שגרמו לו להרגיש קצת מלוכלך. הרי לא לשם כך נכנס לאתר המוזר הזה. הוא הכיר אתרי פורנו, הוא לא היה ילד קטן, אבל משהו בחושפניות המוצהרת הזו של הנשים הנהנות מהמשחקים הקטנים, הרתיעה אותו.

הוא עדיין לא ידע מה יש בחבילה הקטנה של עידית. רק אתמול זה היה, הם ישבו שם על הספסל הקטן, מוקפים בעצים צבעוניים. והמתנה שבעלה שלח לה. הוא לא ידע איך להתייחס לגילוי הלב של עידית. זה היה נוגע וכואב. הוא רצה לנחם אותה אבל לא היו לו מילים, רק חיבוק. והדמעות שלה, שהרטיבו לו את הכתף. והוא רצה לטעום אותן, לטעום אותה, אבל זה לא היה המקום והזמן.

'לכל זמן ועת לכל חפץ' הוא מזמזם את המילים של קהלת במנגינה חסידית שלמד פעם בישיבה.

משהו בו נרגע, הזמזום החרישי, השקט שבדירה הקטנה. הוא מרגיש איך עיניו נעצמות מעצמן, והחלומות מציפים אותו.

הוא עומד על החוף, גלים קטנים מרטיבים את המכנסיים שלו, כפות רגליו שוקעות בחול הרטוב. הוא שומע מישהו קורא לו, הוא מנסה להסתובב במקום, לבדוק מי הקורא, אבל הרגליים שלו נשארות בחול. הוא יודע שזה דרור, גם אם הוא לא שמע אותו מעולם, הוא קורא לו בחזרה, ודרור רק צוחק עליו ונעלם.

ישי מתיישב על הספה, הצחוק של דרור עוד מהדהד באוזניו. האתר של הצעצועים כבר נכבה עם המחשב, והדירה חשוכה. הוא לבד.

הראש שלו נזרק שוב לאחור, הכרית מנחמת אותו. הוא מתכסה בשמיכה מנסה לא לחשוב על שום דבר. הוא מרגיש את היד של עידית נוגעת בו, קוראת לו לבוא אחריה אל חדר השינה שלה. על המיטה מפוזרים מכשירים שונים, את רובם הוא לא מכיר, היא לוחשת לו משהו, והוא לא שומע. היא מתקרבת אליו עם אחד המכשירים, מין גבעול בצבע ורוד בוהק. הוא רוצה להישאר איתה שם ורוצה לברוח. לבסוף הוא נשאר, מתיישב על המיטה, ורואה את עידית מכניסה את הגבעול הזה דרך המכנסיים שלה, אל האיבר הכל כך אינטימי. הוא שומע אותה גונחת, והקולות עוטפים אותו בחום משונה. הוא שומע את הנייד שלו מצלצל מאיפה שהוא, הוא קם מהמיטה ומחפש את הטלפון הקטן, אך לשווא.

הצלצול מתגבר, ושוב ושוב, והוא לא מוצא את המכשיר המקולל. בצלצול השביעי הוא קם מהספה, מבין כי הצלצול נמצא ממש פה לידו ולא בחלום.

"עידית, הי", הוא נשמע מופתע.

"מה נשמע? מפריעה לך?"

"לא, האמת נחתי קצת על הספה, לא משהו שאי אפשר להפריע בו", הוא קם, ניגש אל הכיור ליטול ידיים, לשטוף את הפנים. הוא לא נראה טוב עכשיו, החלומות פרעו אותו מבפנים ומבחוץ.

"טוב, אז חשבתי על זה קצת, ופתחתי את המתנה", היא השתתקה, מחכה לשמוע אותו. "ישי, אתה לא רוצה לדעת מה היה שם?"

"תראי, זו מתנה ביניכם, אני לא בטוח שדרור היה שמח שאני אהיה חלק מהמתנה שלו".

"זהו, שההפך", היא צחקה צחוק משוחרר, "המתנה מיועדת לבן הזוג שלי, כאילו לא ממש בן זוג בהגדרה, אלא לגבר חדש בחיי", היא הרגישה איך המילים מתחילות להסתבך לה.

"אולי זה יתאים לך עם גבר השייך לעולם שלך. אני לא חושב שאני עונה להגדרה של בן זוג חדש שלך", המילים יצאו ממנו ופגעו בו בחזרה. כמה היה רוצה להיחשב לבן זוג שלה, כמה היה רוצה להיות שותף עם המתנה הזו, לגלות עולמות חדשים, נסערים וסוערים.

"אידיוט שאתה, לא התכוונתי בן זוג ברמת החתונה מחר בבוקר, אלא מישהו שכיף לי איתו עכשיו, וכרגע זה אתה", המילים האחרונות נאמרו בשקט, כמעט בלחישה, וישי חשש שלא שמע אותן. אבל לפי השקט שנפל ביניהם, הוא הבין כי המילים ששמע היו בדיוק המילים שעידית אמרה.

"רוצה להיפגש?" הוא שאל לבסוף.

"כן, איפה בא לך?"

"תני לי להפתיע אותך. תתארגני על משהו נוח וכיף ואני אאסוף אותך".

הם קבעו וישי יצא לארגן את האוטו שלו לנסיעה הארוכה, לאוכל הטעים שיהיה מוכן מבעוד מועד.

כביש צר ומפותל לפניהם, התנועה דלילה על הכביש בשעות כאלו, אחרי יום עבודה. הלילה יורד לו בשלווה.

ישי יושב מאחורי ההגה, מנווט את הרכב בבטחה, ידה של עידית מונחת על הירך שלו, כאילו זה מעשה קבוע שלהם בנסיעות המשותפות. רק המוזיקה מלווה את הנסיעה שלהם, ביניהם יש שתיקה נעימה.

"אתה רוצה כבר לדעת מה המתנה?" היא שאלה אותו, מתפלאת על חוסר הסקרנות.

"אני לא חייב לדעת. זה תלוי בך".

"הבאתי אותה איתי".

"טוב, זה אומר שאת רוצה להראות לי?"

"אני רוצה שאתה תרצה".

ישי חייך אל עצמו, הוא רצה שהיא תבקש ממנו לראות, שהיא כמעט תתחנן לזה. כמה שהוא רצה לראות את המתנה הזו כבר, אבל השליטה שלה מצאה חן בעיניו.

"לי זה לא באמת משנה, אני לא אהיה אף פעם תחליף לדרור, ומה שעשית איתו לא תעשי איתי, אז גם לגבי המתנה, רק מה שבא לך".

הוא ראה אותה מתפתלת בכיסא, מתלבטת באילו עוד מילים להשתמש.

"סבבה, אנחנו נמצא מקום וזמן הערב לזה", חתמה עידית.

זהו, היא מובילה אותו, כמה שהוא התחרמן רק מהמחשבה שהיא מנווטת אותו בתוך החיים האלו.

"אם נמצא לזה מקום וזמן", פלט.

"אוף איתך", היא נתנה לו מכה קטנה על הרגל. "חייב להרוס?"

"לא, סליחה". הוא נגע לה באצבעות, משחק בציפורניים העשויות היטב. "אם זה חשוב לך, נמצא הכל".

הם עלו למצדה כשהלילה היה כבד, ורק הכוכבים והירח של אמצע החודש מאירים להם את הדרך. ישי סידר על שולחן פיקניק, מפה יפה ובקבוק יין, צלחות וקופסאות אוכל. הכל היה טעים ויפה.

"לא ידעתי שיש לך צד כזה", היא החמיאה לאוכל ולעיצוב המהיר בשטח.

"את לא יודעת עלי עוד הרבה דברים", הוא ישב לידה, מעביר אצבע חושנית על לחיה, שפתותיהם נפגשו באמצע הדרך, לשונות התערבלו.

ישי נעמד מושך אחריו את עידית, מקיף את גופה בידיו, מרגיש את גופה הלבוש נצמד לגופו.

בקרירות הלילה הוא הרגיש את פטמותיה, את החום שגופה מקרין. הוא נשק לצווארה, מתענג על ריח הבושם העדין. הוא ידע שהיא מרגישה את זקפתו כנגדה, אבל כרגע זה לא הפריע לו. הוא נשק לשפתיה, מרגיש את טעמו האסור של הזיווג המוזר הזה. כל חושיו התחדדו, כל נים ונים בגופו היה חי, כמו שאף פעם לא היה ככה.

"בוא נמשיך למקום סגור", התנערה לפתע עידית, ידיה מקיפות אותו, רועדות.

"לאן בדיוק?"

"תשאיר את זה לי", היא חייכה אליו, מוציאה מהכיס את הנייד, שני חיוגים והיא כבר סגרה להם חדר בים המלח, ממש מרחק נסיעה קצרה מהם.

"זה לא היה חלק מהתכנון של הערב הזה", הוא אמר לה, מנסה לשוות לקולו נימה נפגעת, הרי הוא היה אמור לתכנן את הערב.

"אל תדאג, אני לא אשמור לך טינה על זה שאני ארגנתי גם משהו", היא נשקה לשפתיו שוב ושוב. "יאללה, בוא נזוז, קפאתי פה לגמרי".

הם נכנסו למלון בשעה מאוחרת, פקידת קבלה נחמדה קיבלה את פניהם, מבטה מסגיר את המוזרות של הזוג שעומד מולה. היא מסרה להם את הכרטיסים לחדר, מעדכנת את שעות ארוחת הבוקר.

ישי פתח את הדלת בחשש, מופתע מהמלון היקר הזה, הוא אפילו לא שאל את עידית לעלות החדר, חושש שהוא לא באמת רוצה לשמוע את המחיר.

עידית חלצה את הנעליים בכניסה, משחררת אצבעות משוחות בלק אדום, על השטיח.

ישי עשה כמותה, מנסה להרגיש בבית בחדר המרווח.

"אתה יכול להצטרף אלי למיטה, אם בא לך", עידית נשארה בבגדיה, יושבת על המיטה. ישי הביט על המיטה הנוספת בחדר, אומד אותה במבטה, מתלבט מה נכון לעשות.

"אני מבטיחה שלא יקרה שום דבר שלא נרצה בו", היא נשמעה לו להוטה שיקרה משהו. "מבטיחה לך. תאמין לי".

הוא התיישב לידה, ידיו גיששו אחרי גופה הענוג. פיו התקרב לשלה בתשוקה פנימית. הוא הרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אישה. הוא פחד להיות מגושם או לא יעיל. הפחד שיתק אותו.

"אני לא יודע אם זה נכון", הוא אמר לה בשקט.

"הכל נכון, אם רוצים בזה. זה לא שיש לנו במי לפגוע".

ישי הנהן אליה בחשק, מרגיש את גופה צמוד אליו. ידיה פורמות את כפתורי חולצתו, אצבעותיה מטיילות על החזה הרחב שלו, על גבו. צמרמורת של ריגוש עברה בו. "אוי", הוא גנח בשקט, לא רוצה להרתיע אותה. עידית רק המשיכה באותן תנועות, במשיכת האצבע שלה במעלה הגב שלו, מסתובבת סביב החוליות, כביכול סופרת אותן, ושוב יורדת למטה, עד לחריץ הקטן שנוצר בין שני פלחי העכוז של ישי.

"תכווני אותי, תגידי לי מה טוב לך", הוא כמעט התחנן, רוצה לראות אותה מתפתלת בין זרועותיו.

"אין נכון ולא נכון, תתחיל, תזרום".

היא נשכבת על המיטה, החולצה שלה מתרוממת מעט, חושפת בטן שטוחה בהירה, טבור עגול ומזמין. ישי נושק לטבורה, ומשם עולה עם הבטן, אל החזה השמור בחזייה בוהקת מנומרת. הוא מנשק את החזייה ובלי מילים הוא ממשיך הלאה, אל הכתפיים הנאות שבאור החדר נראו לו חפות מכל נמש או סימן. את החולצה הוא מעביר לה מעל הראש, פורע את שערה תוך כדי ומיד מבריש אותו בכף ידו.

עידית נשארת במכנסיים וחזייה, ישי מתיישב על המיטה להביט בה, מוקסם.

"את כל כך…" נגמרות לו המילים. היא מזכירה לו אלה מיתולוגית. כמי שלא למד ליבה הוא לא ממש מכיר אלות, אבל ללא ספק היא מזקירה לו את האיבר שלו.

"תשווה!" היא מצווה עליו, ומצביעה על החולצה שעדיין עליו.

ישי יושב במבט מתריס. חורץ לשון לעומתה בזיק שובב בעיניים.

עידית מבינה את הרמז מהר ומורידה ממנו את החולצה, ואת הציצית שתחתיה, ואת הגופייה.

ישי מניח את הבגדים על הכיסא בצד, ורואה את עיניה של עידית מביטות בו.

הוא חוזר למיטה, גופו רועד מהתרגשות או ממבוכה. הוא מרגיש את ידה על גופו, היא מלטפת אותו, מנשקת את עורו החם. הוא אוהב את זה, את המגע העדין. עיניים נעצמות, ידיים מגששות, הפה נפתח לקבל את הלשון, מתענג על הרגע, על הטעם, על מה שיש.

ידיה של עידית נשלחות אל אבזם המכנס של ישי, היא פותחת את המכנס, יש בה להיטות שישי לא מכיר. אבל הוא נהנה מההובלה שלה, מהיוזמה שהיא לוקחת. הוא נשכב על גבו, עוזר לה להוריד את המכנסיים שלו.

"תשווי!" תורו לצוות עליה בחיוך, תוך שהוא מצביע על המכנס שלה.

עידית נעמדת, פותחת את המכנס לאט, מושכת את הזמן, היא מורידה תחילה רגל ימין, מושכת עד קצות האצבעות, אחר כך היא מתכופפת מעט ומורידה גם את רגל שמאל, מודעת לכל תנועה שלה ולכל מבט שלו.

כמה זמן לא ראתה את המבט הרעב הזה. כמה התגעגעה לגבר שיעריך את מה שהוא רואה, ושלא יחפש רק את ליטרת הסיפוק שלו.

היא חוזרת למיטה, לבושה בתחתונים וחזייה בלבד. גופה מוצק, חזק. היא עולה מעל ישי תוך שהיא מסירה בתנועת קסם בלתי נראית את החזייה ונותנת לה ליפול, מנענעת את השדיים שלה לעומתו.

ישי מביט בהם מוקסם. הם מ-ו-ש-ל-מ-י-ם.

"אתה רוצה מעבר לזה?" שואלת עידית בקול מגרה, יודעת את התשובה מראש.

"לא, ככה זה גם טוב", הוא ענה לה מחייך, מעדיף למשוך את הרגע כמה שניתן.

"גבר מוזר מצאתי לי", היא אומרת ונוגעת קלות בזין שלו, מרגישה את הזקפה מולה.

"לא זוכר שמצאת אותי, יותר נכון, אני אותך", הוא מנסה להתגרות בה. היא רק צוחקת מולו, מנשקת את פיו

"אתה טעים לי".

ישי מוצא את איברו כמה להרגיש מחום הגוף שלה. הוא מביט בה מלמטה ותוחב את האיבר בשובבות כלפי הישבן המוצק והנעים להפליא שלה. עם אסתי הוא מעולם לא הרגיש ככה. תמיד היה מעליה. הוא מוצא שהחוויה להיות "כבול" במידה מסוימת על ידי אישה שאוהבת אותו – מוצאת חן בעיניו.

ישי מחליט להרפות. באחת גופו שוקע לתוך שלווה מבורכת.

בחושים נשיים חדים מרגישה את עידית את השינוי. היא צוחקת בלבה על הדוס החמוד שלא מוכן להתקדם, אבל מחליטה ליזום בעצמה ולא לחכות לו יותר מדי. בהמשך היא בטוחה שהוא עוד יוביל עד שהיא תתחנן לקצב יותר רגוע. הוא הצעיר מביניהם.

היא לוקחת את זרועותיו ושמה אותן מאחורי ראשו. "אל תזוז!" היא פוקדת בחיוך. מעבירה ליטוף על שערות הזרוע העדינות שלו.

היא גוחנת אל חזהו החלק, ששערות בודדות בלבד צומחות בו פה ושם. היא אוהבת את התחושה הזו, למרות שאין לה שום בעיה עם גברים שעירים.

לשונה חוקרת את פטמותיו של ישי במעגלים רחבים, מרטיבה חצי מחזהו. ולבה נושא תודה אילמת שהחזה הזה חלק והיא לא צריכה לעצור כדי להוציא שערות מפיה.

תחושותיו של ישי נעו בקשת עדינה מדורגת בין רתיעה ראשונה מתחושה שלא הכיר, לבין גירוי שהחל למלא את גופו ברטט קל. ככל שהיא התקדמה עם הפטמות באמצעות הלשון בלבד, הוא הרגיש את איברו מתקשח ומחפש את החור שלה.

בשלב מסוים ידיו לא נשמעו עוד להוראתה שלא יזוז.

ישי התהפך כמו אריה. מרתק את עידית תחתיו. "אם השיער היפה שלך היה יותר ארוך, הייתי קושר לך את הידיים לראש", הוא צוחק.

עיניה של עידית מתערפלות בהנאה. זה הגיע מהר משחשבה.

ישי מסתפק בנשיקות קצרות לשדיה המלאים. העגולים ותפוחים כמו סופגנייה שטוגנה ולא הושחמה כלל. הפטמה שבהן נראית כמו ריבה ורודה טעימה למדי.

אבל איברו הרעב של ישי לא מתאפק.

בתנועה מהירה הוא חודר לתוך עידית. מגלה גן עדן קסום של נוזלים בטעם ענוג שלא ניתן להגדרה.

עידית מחבקת את מותניו. מצפצפת על האיסור להזיז את ידיה.

ישי נע בתוכה פנימה והחוצה. לא עוצר לחשוב. לא עוצר לנשום. כולו באקסטזה מחד, אבל בקצב קבוע ויציב. לא מתפרע. נמצא שם איתה בכל הווייתו.

עידית מוצאת את תחושותיה מתערבלות, נעות בקשת מטורפת ודוהרות כלפי מעלה. היא אוהבת את הדוס הזה. היא רוצה עוד ממנו. גופה שהתנזר עד עתה – מצא פורקן מהר מהרגיל. האורגזמה שלה פורצת ממנה החוצה, היא מחניקה את הגניחות, אין לה מושג מה רמת הבידוד בחדר.

ישי נשלף החוצה באלגנטיות רגע לפני הסוף, הזיעה של שניהם מתחברת יחד בעיסה נוזלית שמריחה להם נהדר. הוא מצמיד את האיבר שלו לירך המוצקה שלה, שטובלת עד מהרה בשלולית חלבית.

"לא יודע אם כדאי לגמור בפנים", הוא לוחש לאהובתו בשקט. מניח את ראשו על שערה הזהוב הרך שמפוזר לצידי ראשה.

עידית מניחה אצבע על שפתיו. שתיקה מוחלטת אופפת את החדר.

***

ישי יושב בבוקר על המיטה, הבחור מהשירות חדרים גלגל לפני כמה רגעים את העגלה העמוסה כל טוב לתוך החדר.

ישי זוכר שהוא חדר לתוכה. הוא זוכר שהיה לו חם וטוב. הוא זוכר את הגניחות שהוחנקו. הוא זוכר את הרטיבות והחום שפשטו בו ברגע אחד.

הוא לא זוכר שום צעצוע, שום מתנה.

הוא לא זוכר מתי היא יצאה מהחדר, רק הפתק הקטן שהיא השאירה על הכרית, מעיד על מה שהיה כאן רק לפני כמה שעות:

"ישי בוקר טוב. היה לי טוב, אולי אפילו טוב מאוד.

אתה ככל הנראה המאהב המושלם.

חייבת להגיע בזמן לעבודה הבוקר, אז יצאתי במונית ממש מוקדם. אחלה זריחה.

תתפנק לך עוד קצת, באחת עשרה פינוי חדרים. מתגעגעת לחיבוק, עידית".