סקסית במבט מסתיר

כבוד השופטת – חלק 4

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

יום חופשי. עידית ישבה במיטה הרחבה. גם היום, אחרי ארבע שנים שעברו, היא מתקשה לקבל את המיטה הריקה שלצידה.
 ערמת ספרים מחכה לה כל שבוע ליום הזה. יום קודש עבורה. יום בו אין עבודה, ותיקים וייעוצים, ושיחות מתישות. אבל המילים קופצות לה מול העיניים, המשפטים מתערבבים אחד בשני. היא לא מרוכזת. המחשבות נודדות אל הבחור ההוא. מה הוא עשה לה? כישף אותה? היא לא מבינה איך היא נפלה ככה. אישה בוגרת, עצמאית, רחוקה מהעולם שלו ומתוך כוונה לכך, ומה היא מצאה בו שהיא מבולבלת הבוקר, ובכלל.
 מבט חטוף אל הנייד שלה, היא מחכה לטלפון שלו, מחכה לעזור לו.
 היא מנסה להפריד רגשות, לברר עם עצמה מה היא מרגישה, האם זה רגש אימהי או הצורך לגבר שזקוק לה. הדיון שלו מתקרב כבר, אז למה הוא לא מתקשר? אולי הוא פשוט לא צריך אותה. אולי הכל זה רק הרגש שלה, החלומות והדמיונות.
 היא מביטה על התמונה של דרור ושלה מחובקים, התמונה האחרונה שלהם ביחד. מיד אחרי שהוא נפטר היא פיתחה את התמונה הזו. ועכשיו, המבט שלו מחייך אליה, כמו מדרבן אותה לעשות משהו. להתקשר. לדבר. להיות אקטיבית.
 היא לוקחת את הנייד, מחפשת את השם של ישי באנשי הקשר.
@@@
 היום הוא לומד. הוא החליט, הוא חייב.
 כבר עברה תקופה שאסתי והוא כבר לא ביחד, ועדיין קשה לו לחזור לכולל ללמוד. הכיסא הריק של חבר שלו, הוא עדות אילמת לרומן שהתרחש ממש מתחת לאפו. הוא יושב מול הגמרא, מנסה לקרוא את הכתוב, אבל המילים קופצות לו מול העיניים, המשפטים מתערבבים לו אחד בשני. הוא לא מרוכז. המחשבות נודדות אל האישה הזו.
מה היא עשתה לו? כישפה אותו? הוא לא מבין איך נפל ככה, אברך, בחור ישיבה, שעדיין נשוי לאישה אותה קידש לפני כמה שנים, רחוק כל כך מהעולם של השופטת הזו. מה הוא מצא בה? מה היא מצאה בו, אם בכלל?
הוא מבולבל הבוקר, ובכלל.
 מבט חטוף אל הנייד שבכיס, הוא מחכה לטלפון שלה, לדבר איתה קצת, אולי להיעזר בה. הוא מנסה להפריד רגשות, להבין עם עצמו האם הוא מחפש אותה בתור אשת מקצוע, או שמא בתור אשת חברה, הוא מפחד לחשוב עליה כאישה בתור אישה.
הם שונים כל כך. אולי זה רק הרגש שלו שמערבב הכל, הכל זה רק החלומות שלו, הדמיונות.
 הוא מסלק ממוחו את התמונה של אסתי, עכשיו הוא צריך להתקדם בחיים, והמבט שלה לא עוזר לו בשביל זה.
"סליחה", הוא אומר לאברך שיושב לידו כשהוא עובר בשקט בין הלומדים, מפלס לו דרך החוצה, לאוויר, לשיחת טלפון. הוא מתיישב על ספסל צדדי, מחפש את שמה של עידית בין אנשי הקשר.
 @@@
 "שלום", שניהם אמרו כמעט ביחד, לא בטוחים מי חייג למי ראשון.
 "חיפשת אותי?" ישי שואל ראשון, מתעשת.
 "האמת שכן, רציתי לדעת אם הסתדרת עם עורך הדין שלך".
 "כן, תודה, לא רציתי להפריע לך עם זה" הפה שלו יבש פתאום "תודה שאת מתעניינת, ומה שלומך?"
 "אני בסדר. שמחה שהסתדרת".
שקט השתרר ביניהם.
"אם תרצה שאני אעזור לך", מכחכחת עידית, "אני ביום חופש, אתה לא תפריע לי".
 ישי ניסה לחשוב מהר מה תהיה התשובה הנכונה, הוא רצה, כל כך רצה ללכת לבלות איתה את היום הזה, אבל האם זה ראוי, והאם היא רוצה את זה גם. לגבי הרצונות שלה, הוא חשב שהוא שומע אותה שואלת בחיוב, אבל הלוואי והיה מבין יותר בנשים.
 "ישי, אתה עוד פה?" הקול שלה עטף אותו.
 "כן, את בבית?"
 "זוכר את הכתובת? מחכה לך".
השיחה נותקה וישי התבונן סביבו, הוא נמצא ליד הכולל, קולות הלומדים מושכים אותו לצד אחד, אבל האישה הזו… אין לו מספיק דרך להסביר, גם לעצמו, מה היא עושה לו.
הוא ממשיך החוצה, אל הרחוב הראשי, הרחק מבית המדרש, אל הרחוב השקט שהוא זכר בעל פה.
 הבתים נראו קצת שונים באור יום, הכניסה לבית שלה נראתה פתאום גדולה יותר. השעה אחת עשרה בבוקר, היא בטח לבד בבית. הוא דופק על הדלת בחשש ושומע את קולה קורא לו מבפנים להיכנס.
 הוא ראה אותה יושבת במרפסת, עטויה בשמלה בהירה מחמיאה.
"בוא, תיכנס" היא קראה לקראתו וקמה. ישי נכנס לתוך הסלון הגדול, מביט סביבו. בביקור הקודם, הוא היה עסוק רק בה, שהיא תהיה בסדר. לא היה לו פנאי לראות את הבית.
עידית קירבה מהשולחן בצד מגש ועליו בקבוק מים, כוסות וצלחת עוגיות. "הכל כשר, בדקתי" היא אמרה לו בחיוך.
"זה בסדר, מים תמיד אפשר לשתות".
"ועוגיות? מותר לאכול הכל?"
כמה הוא רצה לענות לה על אוכל אחר, לא אוכל גשמי של עוגיות, אלא על חלומות שבהם הוא נוגס בה, מתענג על טעמה העדין, אבל במקום זה הוא רק ענה לה "הכל בסדר, סומך עליך שהעוגיות כשרות. תודה על ההתחשבות".
 הם ישבו במרפסת היפה, השמש מלטפת אותם, מעניקה להם רגעים של חום וחסד. שתיקה נעימה ביניהם.
"הבאתי איתי את התיק של הדיון שלי, בסדר?" הוא כבר מיהר להוציא מהשקית שבידיו את התיקייה התכולה, על עשרות הדפים שבה, ולהניח על השולחן.
עידית התקרבה לשולחן, מניחה משקפיים אדומות על קצה אפה, והחלה מעיינת בדפים, מהנהנת מדי פעם, מסמנת לעצמה על דף הערות. ישי בהה בה כמה דקות, לא מצליח להתיק ממנה את העיניים.
 "הכל בסדר?" הוא שאל, מקווה למצוא נחמה עם האישה הזו.
 "כן, האמת יש לך עורך דין ממש טוב. יש לי פה כמה הערות בשבילו, רשמתי על הדף", היא הצביעה על הדף הקטן שהיא שמה בראשית התיקייה. "פשוט תביא לו את זה".
 "וואו, ממש תודה", הוא הכניס את התיקייה חזרה לשקית וקם ממקומו.
 "לאן אתה הולך?"
 "לא נעים לי לגזול מזמנך. ממש תודה על העזרה".
 "אתה לא מפריע, אמרתי לך, יש לי יום חופש", היא קמה רגע. "תשב, אני כבר חוזרת".
 היא נכנסה לבית, וישי שמע אותה עולה במדרגות. הוא קם בשקט, מסתכל ולומד את הסביבה. הוא נכנס לבית, על קיר שלם היו תמונות משפחה. שמחות קטנות, חיוכים, טיולים. הוא ראה זוג מאושר מחייך, שני ילדים יפים, נופים ושקיעות. הכל נראה טוב כל כך, אולי יותר מדי, הוא חשב לעצמו. אנחנו תמיד מנסים להנציח רק את הטוב, את החיוך. אבל אם עידית לבד, אז כנראה לא הכל היה טוב…
הוא לא שמע אותה נכנסת, רק הרגיש פתאום את הנשימות שלה קרובות אליו. "כן, פעם היו לנו ימים יפים", היא אמרה בשקט.
 "סליחה, לא התכוונתי לפלוש לך לחיים הפרטיים שלך". הוא האדים מבושה, באיזו זכות הוא נכנס ככה לחיים שלה.
 "זה בסדר גמור. דרור נפטר מסרטן לפני ארבע שנים, בטיול שעשינו ביחד", היא התיישבה על הספה בסלון והמשיכה לדבר. "ידענו שהוא חולה, אבל הוא רצה שנהנה ביחד עד הרגע האחרון, אז אחרי שהוא הבין שהטיפולים לא באמת עושים לו משהו, עזבנו את הכל ונסענו לחצי שנה של טיול בעולם. חזרנו בנפרד הביתה, אני והילדים בכיסאות במטוס, והוא בארון".
ישי התיישב לידה, לא יודע מה להגיד עכשיו.
 "אני מצטער לשמוע", הוא אמר בשקט, רואה דמעה קטנה במורד לחייה של עידית. "סליחה שגרמתי לך לדבר על זה".
 "הי ישי, תפסיק להתנצל", היא נגעה קלות בידו, והוא אחז בידה, לוחץ בעדינות את היד החמה. הוא הביט לתוך העיניים האלה, העיניים שגרמו לו לחשוב עליה מהיום הראשון שבטעות הוא הגיע עם מאיר לאולם שלה, העיניים האלה שגורמות לו להתכווצות בבטן התחתונה, ולדופק מואץ. הוא הושיט יד וליטף את לחיה, מוחה את הדמעה באצבע רועדת.
 "אל תבכי, אני איתך פה", הוא אמר את המילים והרגיש את הגיחוך שבקולו, מה הוא כבר יכול לתת לה שהיא צריכה.
אבל המילים שלה הפתיעו אותו. "תודה, אני מעריכה את זה מאוד".
היא הניחה את ראשה בכף ידו, נותנת לו להרגיש את השיער הרך שלה באצבעותיו.
הוא הניח את ראשה על ירכו, נוגע לא נוגע בשערה הארוך. עידית הרימה יד והעבירה על קו הסנטר שלו, מרגישה את זיפי הזקן בן יומיים שלו, כמה זמן לא הרגישה ככה גבר…
 שכבות של הגנה היא בנתה לעצמה, מפחדת שירצו בה בגלל המעמד, בגלל הכסף; אז עדיף שלא ירצו בכלל. ואז הגיע הבחור הזה, והיא מרגישה איך היא מאבדת את זה איתו, וזה טוב לה ככה. פתאום.
 "אני", הוא התחיל לומר ועידית הניחה אצבע על שפתיו, משתיקה את המילים, חוסמת אותן מלהרוס את הרגע. הם נשארו ככה יושבים על הספה, הדקות ממשיכות לזרום, החיים ממשיכים להם, ורק המבט שלהם נשאר קפוא, ממוקד.
ישי הרגיש את היד של עידית מונחת עליו, מרגישה לו את הדופק. הוא רצה לקום, אבל לא היה מסוגל. המגע שלה בו היה מרגיע כל כך.
"הדופק שלך נעים", היא אמרה בחיוך, "אבל קצת מהיר ביחס לבחור בגילך".
"ביחס לבחור חרדי בגילי, שמוצא את עצמו עם אישה כמוך – נראה לי שהדופק שלי נורמלי מאוד".
 "תרגיש את שלי", היא לקחה את ידו והניחה על החזה שלה, נותנת לו לחוש את הדופק ואת השדיים. היד של ישי החלה לנוע מעצמה על השמלה הבהירה, מרגישה את החמימות של העור דרך הבד. הוא עצם עיניים, מפחד לראות אותה ברגע הזה, מפחד לעשות טעות ולראות אותה בעיניה.
 האצבעות שלו ליטפו את השדיים, יורדות אל הבטן השטוחה ועולות שוב. הוא העביר אצבע במרכז גופה, נזכר שפעם מישהו אמר לו על קו האמצע של הגוף או שטות אחרת. הוא מרגיש את הטבור שלה וחוזר למעלה אל הסנטר, עובר בדרך כל מילימטר של גוף, כל נקודה של תשוקה. הוא לא רצה להיסחף, לא רצה לעשות משהו שיתחרט עליו אחר כך.
 ישי פקח את העיניים שלו כשהוא יודע ומבין את התוצאות למעשים שלו. עידית נחה לו על הברכיים, מתמסרת למגע שלו, והוא היה כך כל שמח להתמסר גם הוא, אבל הוא עדיין נשוי, והוא לא מוכן לסכן את התיק שלו אפילו תמורת הרפתקה נהדרת עם האישה הסקסית הזו.
 הוא הרים את ידו, נותן לעידית להבין שהוא הפסיק את הרגע. לקח לה כמה שניות להתאפס.
 "אני מצטער שהגעתי, לא הייתי צריך", הוא אמר כשהיא הרימה את הראש ממנו, מחייכת אליו.
 "סליחה. זו הייתה הטעות שלי. אני אמורה להיות הבוגרת בין שנינו". היא קמה.
"אבל ישי, לא קרה כלום", היא ניסתה להרגיע אותו, רואה את החרדה בעיניו, מנסה להבין את הלך המחשבה שלו.
 "נראה לי עדיף שאני אלך עכשיו", הוא אמר והתעלם מהזקפה הסוררת שהחליטה דווקא עכשיו לבלוט.
 "ישי, אני ממש מצטערת. תעדכן אותי בהמשך לגבי הדיון?"
 "נראה", הוא אמר בשקט, יודע כי לא יעדכן, אפילו בטוח בזה.

13 מחשבות על “כבוד השופטת – חלק 4”

    • תודה.
      לדעתי, המתח המיני מחפה על הצורך בתאורים ספציפים.
      הצורך לדמיין את הסיטואציה, גדול מהמילים שיכתבו.

      הגב
  1. וואו כמה כוחות נפש להחזיק מעמד כל כך הרבה פעמים .נשמע מלאכי קשה להאמין שבני אדם מצליחים כל כך להחזיק מעמד.אבל באמת סיפור מאוד יפה .

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)