כבוד השופטת – חלק 17

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

אסתי נכנסה לשירותי הנשים ובמיומנות ששמורה לנשים, היא כיסתה את שערה הגלוי בפאה. בשקט, היא ברכה את הפאות המושלמות שיש היום, מי שיראה אותה יוצאת, לא יוכל כמעט להבחין בהבדל.

"כמה שאת יפה" אהרון אמר לה מחוץ לשרותים, שומר על המזוודות של שניהם "למרות שאני מעדיף אותך עם השיער הרגיל".

"תודה, אבל ברור לך שבישראל זה לא רלוונטי".

"עכשיו לא, אולי בעתיד כן. מי יודע". הם המשיכו ללכת ליציאה, למכונית של אהרון שחיכתה להם בחניון. הנסיעה עברה עליהם שקטה, כל אחד עסוק בחלומות שלו.

"אז אני ממשיך מפה להכיר סוף סוף את מיכלי?" ידו נחה על רגלה, זזה בקצב רגוע.

"אני לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב"

"אבל חשבתי שסכמנו משהו"

"אתם עוד תכירו, אבל הערב זה הזמן רק שלי ושלה" היא קיוותה שיבין "היא קודם צריכה זמן איתי לבד" היא לא הוסיפה, שאם היא לא בטוחה שאהרון רציני לגביה, היא לא תפגיש ביניהם בכלל. היא לא רצתה שמיכלי תפגע אפילו לרגע ממפגש ראשוני מהר מדי. והיא עדיין לא בטוחה שאהרון זה האיש לבנות איתו את פרק ב' שלה.

"טוב, נראה לי שהגענו" הוא החנה את הרכב בחניה שהיתה לו כבר מוכרת, הוא עזר לאסתי להרים את המזוודה למעלה, עד דלת הבית "לפחות נשיקה לפרידה הקצרה שלנו" הוא רכן אליה, טועם את שפתיה.

"לא באמצע המסדרון" היא פחדה שאחת השכנות תראה אותם, היא מצאה את המפתח בכיס הפנימי של התיק, הדלת נפתחה ואהרון הרים אותה בידיו, טורק את הדלת עם הרגל.

"התגעגעתי לסקס במיטה שלך" הוא אמר כשהוא מרים את החולצה שלה גבוה, חושף את החזיה שהם קנו ביחד רק אתמול "כמה את סקסית" .

היא ידעה שמיכלי בטח תכף תגיע, אבל היא נתנה לעצמה להיסחף. נותנת דרור לידיים החמות של אהרון, לעשות בה כרצונן.

כשהנייד שלה צלצל, היא קפצה, מרחיקה את הלשון של אהרון מבין רגליה "זה ישי, תחכה רגע" היא התיישבה על המיטה, נושמת עמוק.

"הי ישי" היא ענתה בקול רגוע עד כמה שהיא הצליחה.

"הי גם לך, אנחנו מגיעים עוד כמה דקות, את כבר בבית?"

"אני מגיעה עוד חמש דקות. תיזמון מעולה, תודה".

הוא לא סיפר לה שהוא עבר מתחת לבית וזיהה את הרכב שגרם לו להמשיך עוד סיבוב, ומזל שמיכלי לא שמה לב שהם כבר היו שם.

"רוצה גלידה?" הוא שאל את מיכלי, מנסה לתת לאסתי מספיק זמן להעיף את אהרון מהבית. הוא ממש לא רצה להתקל בו, אפילו לא לרגע.

"איזה כיף, אולי נקנה גם לאמא?"

"אמא תכף תגיע הביתה ואז אם היא תרצה, אני אקנה לה" כמה תמימות, הוא חשב לעצמו כשהם הזמינו את הגלידה.

עברו כבר עשרים דקות לפחות, ישי ניקה ממיכלי את שאריות הגלידה והם נסעו אל אסתי.

"אמא, יש לך עכשיו הרבה כח?" מיכלי שאלה את אסתי אחרי שזו סרקה את שיערה.

"ברור מתוקה".

"יש לך כח כמו החברה של אבא?"

"לאבא יש חברה עם כח?"

"היא חמודה, אבל אבא אמר שהוא יחזור לגור איתנו בבית" היא נשמה רגע, מנסה להזכר בעוד פרטים "אז אולי גם היא תבוא לגור איתנו?"

"מיכלי, לכי לישון, נראה לי שהיו לך ימים מלאים בחוויות. יהיה זמן לדבר על הכל".

מיכלי נרדמה ואסתי פיזרה את הבגדים מהמזוודה שלה, מריחה כל בגד, מריחה את ריח החופש והאושר שהיא עברה בימים שעברו עליה.

אבל מחשבה אחת קיננה בתוכה, והיא לא הצליחה לגרש אותה. יש לישי חברה. או שאולי זה דמיונות של ילדה קטנה… היא מכירה את הבת שלה ויודעת שהכל אפשרי.

אסתי הכינה לעצמה קפה חזק, והתיישבה על הספה. לא ברור לה איזה רגש פעם בה, אבל זה כאב.

אבל מה היא רוצה ממנו? יש לה חבר והם אפילו היו ביחד כבר בחופשה רומנטית, ועדיין…

היא ניסתה לברר עם עצמה מה היא מרגישה. כלפי אהרון, כלפי ישי וכלפי עצמה. הכל התערבב לה פתאום. תמונות משפחתיות התערבבו והתמזגו עם תמונות מהחופשה הקצרה. המריבות שלה עם ישי, פתאום נדמו לדיונים עם אהרון, על גבולות והיתרים, על אהבה וקנאה.

ואם הם בעצם כל כך דומים, אז למה היא קנאית לישי, היא צריכה לפרגן לו, שיחווה גם הוא את האושר שיש לה. אבל האם זה מה שיש לה, אושר?

צלצול טלפון קטע את חוטי המחשבה.

"אז מה את עושה עכשיו?" קולו של אהרון עטף אותה "מקווה שאת חושבת עלי".

"ברור, אני יושבת לנוח קצת. התעייפתי" היא הניחה את הקפה על השולחן "נראה לי שאני הולכת לישון".

"לילה טוב יפה שלי, מחכה לשיחה ממך מחר".

"אין בעיה, לילה טוב".

אסתי נכנסה למיטה, נותנת לעייפות להשתלט עליה.

@@

עידית התעוררה הבוקר בתחושה שיום טוב התחיל. אתמול בלילה ישי אישר לה שמיכלי חזרה לאמא שלה. זה לא שהילדה לא חמודה, הן נפגשו לרגע, וישי הציג אותה בתור שכנה שעוזרת לו. היא הבינה אותו לגמרי, היא לא נעלבה או משהו כזה. אבל היא שמחה שהשבוע הזה נגמר. היא רצתה את ישי לעצמה, לפחות קצת. והיום זה יום חופשי מדיונים, אז היא ארגנה לעצמה יום חופש.

'מחכה לך כבר, תגיע…' היא שלחה לי את ההודעה, יודעת שהוא מחכה לזה. בדיוק כמוה, היא מקווה.

וההודעה לא אחרה לבוא 'כבר יוצא, אל תטרחי להתלבש'. אוי כמה שהיא אוהבת כשהוא כזה. זה לא באמת משנה לה את מה היא אוהבת, את ישי עצמו או את כל הלך הדברים שאיתו, היא רק יודעת שטוב לה. זה מספיק.

היא שומעת אותו בדלת, ואז במעלה המדרגות לחדר שלה. היא שמה עצמה ישנה. היא אוהבת את ההרגשה שמישהו נכנס למיטה, ואז היד על הבטן שלה, מרגישה את העור העדין, ומלחמה קטנה, מי ישבר ראשון ויראה לשני עוד תשומת לב.

היא מחכה בסבלנות, סופרת עד עשר בלב ואז נוגעת בו כדרך אגב, מעבירה את היד שלה אל גופו, ששוכב לצידה ערום.

היא עדיין לא מראה סימני ערות, מחכה לצעד נוסף מצידו. כשהיא מרגישה את הפטמות שלה עטופות בתוך פיו, היא פותחת בזהירות עין אחת. היא אוהבת לראות אותו מענג אותה. היא מעבירה יד בשערותיו, משחקת עם הקצוות שהתארכו קצת מהפעם האחרונה שהוא היה אצלה.

"טוב שבאת" היא לחשה לו.

"חשבתי שאת ישנה ולא מגיבה" הוא צחק עליה והמשיך למצוץ את שדיה.

"אז בוקר טוב לך"

"גם לך" היא שלחה יד אל בין רגליו, היא היתה חרמנית. כבר כמה ימים שלא היה להם סקס טוב, וכל תא בגופה חיכה להרגיש את ישי.

"ישר לשם? חכי קצת" הוא רצה סקס ארוך, והרגיש איך היד של עידית בין רגליו, מקפיצה לו את הזקפה.

"אתה יודע מה אומרים על זקפת בוקר?"

"שזה אומר שיש לך פר הרבעה לידך?" הוא צחק, מקווה שלא אמר דברים שלא במקומם.

"לא טפשון, בשבילך זה עוד זקפה, בשבילי זו ארוחת בוקר" כשהיא סיימה את המילים, היא השכיבה את ישי על הגב, וירדה אל הזקפה, שכמו שמעה את מה שנאמר עליה, והתמתחה לדום "ואל תפריע לי לאכול, כי אני ממש רעבה".

ישי לא התכוון להפריע לה לרגע. הוא נשכב על הגב ברצון. עצם עיניו וניסה לא לחשוב על כלום. הוא הרגיש את הפה של עידית נסגר על הזין שלו, את הלשון שמענגת אותו, שוב ושוב. הוא יכל לשכב ככה על הגב עוד זמן רב, כל עוד היא מוכנה לענג אותו, הוא שמח. אבל גם הוא רצה להרגיש אותה ככה . להרגיש אותה רועדת תחתיו, רוצה אותו, לפחות כמי שהוא רוצה אותה עכשיו.

"כשתהיה מוכן, תגיד לי" היא אמרה בקול נמוך, רוצה להרגיש אותו.

"חשבתי לגמור לך בפה" הוא לחש לה, מתאמץ לחכות עוד רגע, לא להשפריץ עדיין.

"לא" היא אמרה בקול נחוש "אני רוצה שתזיין אותי טוב, אני רטובה".

"נראה לי שזה תכף בא" הוא אמר בקול שקט, אולי שקט מדי. עידית לא שמה לב, וכבר נמלא פיה בנוזל החמים של ישי. היא התאפקה לא להגיב. היא בקשה ממנו…

היא קמה מהמיטה, משתדלת לא להראות לו את תחושת ההחמצה שלה. היא רצתה משהו אחר הבוקר. היא באמת תכננה הכל.

"מה קרה?" הוא שאל כשראה שהיא לא חזרה מיד למיטה.

"כלום, רק רציתי להרגיש אותך. זה הכל" היא ידעה שזה אולי נשמע לא בוגר.

"אל תדאגי, אחרי שאני אתן לך אורגזמה מעולה, אני מבטיח לך שתרגישי אותי עמוק אצלך".

היא לא חזרה למיטה, במקום זה היא התיישבה ערומה על הכיסא, שולפת סיגריה מתוך התיק שלה.

"חשבתי שהפסקת לעשן" ישי אמר ולקח לעצמו סיגריה. הוא הביט על המצית שהיה על השולחן, באריזה, חדש "תתחדשי, מאיפה זה?"

"חבר נתן לי השבוע".

"חבר? מישהו מעניין?"

"ישי, תחסוך לי תחקירים. יש לי חיים וחברים, והם נותנים מתנות" היא שאפה מהסגריה ושחררה את האוויר לאט "וגם חיבוק ונשיקה כשנפגשים" היא ידעה שהיא מכאיבה לו עם המילים האלו, עם המחיצה שהיא שמה בין החיים שהם חווים ביחד לבין החיים שהיא חיה כשהיא בלעדיו.

"די עידית, לא באתי לריב איתך" הוא התיישב לידה, מנשק את שערה הפזור "להכין לך משהו לשתות?"

"כן, בא לי אספרסו, תכין, אני כבר ארד" היא קמה, סוגרת אחריה את דלת המקלחת. ישי כבר הבין שהיום הזה ימשיך שונה ממה שהוא ציפה לו. אבל הוא יתמודד.

על השולחן במטבח הוא מצא מעטפה לבנה, רק השם 'עידית' היה כתוב עליה. הוא לא פתח את המעטפה, עדיין לא. כמה כוחות הוא היה צריך בשביל זה, אבל הוא הסכים לשמור על הפרטיות של עידית.

הוא שמע אותה יורדת במדרגות בדיוק כשהוא הניח את הכוסות על השולחן. הוא ראה את המבט שלה על המעטפה, הוא קיווה שהוא עבר את המבחן בזה שלא פתח אותה.

עידית הכניסה את המעטפה לתוך אחת המגירות, מתעלמת מהמבט של ישי. היא לגמה מהקפה החם, מודה בעיניה לישי.

"יש מישהו מהעבודה, אנחנו כבר שנים עובדים ביחד, שכל פעם מביא לי מתנות קטנות", היא הניחה את הקפה והמשיכה לדבר "בהתחלה דרור צחק עלינו, שאם הוא לא יהיה פה, אז הוא רגוע, כי ההוא ידאג לי, אבל תרגע, זה לא שם".

ישי ניסה להבין אם הוא אמור להרגע מזה, או לא. הרי דרור כבר כמה שנים לא שם, ואין לו מושג מה קרה בינתיים בין עידית לאותו בחור.

"עידית, הכל בסדר" הוא הרגיע אותה וגם את עצמו "את לא חייבת לי דין וחשבון".

הם ישבו בשקט, רק קולות הקפה שירד לו במורד הגרון, הפר את הדממה.

"נראה לי שאני צריך לזוז" ישי הביט בנייד שלו, מנסה למצוא תירוץ. הוא הרגיש את האוויר יוצא מהריאות שלו ולא חוזר.

"טוב, נדבר יותר מאוחר?" עידית שאלה, מביטה בו במבט לא ברור.

"כן, נראה לי". ישי עלה למעלה, מתלבש מהר, הוא דבר אל הנייד, בקולות שנשמעו כאילו הוא בשיחה.

"מיכלי קמה לא טוב" הוא אמר מתנצל, מאושר שמצא תירוץ שאי אפשר לעמוד בפניו.

"ברור, היא הכי חשובה. תמסור לה נשיקה ממני".

ישי נשק לעידית ויצא.