סיפור מאת הבן
האורות המעומעמים הישרו אווירה רומנטית מסתורית.
הכיסא המוגבה שצמוד לעמדת הברמנית איפשר זווית ראייה נרחבת.
מעבירה מבטי סביב, משוטטת בעיניי על הבר האפלולי למחצה.
אני אוהבת את המקום הזה, אמנם קטן, אך מגוון מאד.
פינת ספות נסתרת מעין כל. מושבים סביב כיסאות לפגישות רשמיות יותר, והכיסאות סביב הבר בהן אני יושבת כעת וצופה סביבי.
הקהל מתחלק לשלושה,
זוגות בדייטים משותפים יושבים צמודים זה לזו, חלקם בתחילת הקשר מרוחקים מעט, חלקם וותיקים זה לזו מתירים לעצמם קרבה מוגזמת.
וכאלה היושבים בגפם, מרוקנים כוס אחר כוס, במטרה להשכיח מעט את עול החיים.
אני ממתינה לסוג השלישי.
המחזרים.
אלו היוצאים למסע ציד.
מגיעים רעבים, ברצון עז לטרוף.
יצרים חייתיים מנחים אותם והם הולכים כסומים אחר חשקיהם.
חשה את עצמי כאיילה בודדה המהלכת מעדנות ברחבי הג'ונגל הפראי. סביבי חיות טורפות מביטות בעיניים רעבות. תרים אחר בשר נחשק, מחפשים את הדרך להשביע רעבונם.
אך בניגוד לאיילה האומללה אני מעוניינת להיטרף.
רוצה שיבחרו בי.
שיראו בי בשר נחשק.
שילחמו עליי.
שירדפו אחריי.
רגלי האחת מונחת על השנייה, וידי אוחזת בתיק הקטן והשחור.
החצאית קצרה מידי, ואני דואגת למשוך שוב ושוב כדי שזו לא תטפס לגבהים.
שולפת מראה קטנה ומביטה בחטף בבואתי המשתקפת.
כמה קמטי הבעה סוררים במצחי, מזכירה לעצמי לקבוע תור למילוי אצל קתרינה.
מושכת מעט מקווצות השיער ומכסה עד עיניי.
בזווית העין קולטת אותו.
מבטנו נפגשים והוא לא מסיר את עיניו ממני.
חיוך קל בקצה שפתיו, ממתין לתגובתי.
רגעים ספורים בהן אני מעבירה מבטי עליו בחטף, נראה בסוף שנות השלושים, בנוי היטב, זיפי שיער קצרים בזקנו.
מחייכת לעצמי.
האישור ניתן, והוא החל קרב לעברי.
אני מרגישה את זה בא.
התחושה האהובה והמוכרת.
הריגוש העוצמתי האדרנלין בדם שזורם.
נעצר בסמוך אליי מניח יד בטוחה על הכיסא הריק שלצידי,
"אפשר להציע לך לשתות"?
אני מרימה ראשי באיטיות, דוחפת רגליי תחת השולחן מאפשרת גישה נוחה לצידי.
הוא רואה בזה אישור ומתיישב.
"שניים", הוא מצביע על הבקבוק בידה של הברמנית.
המשקה נמזג לכוסות המונחות על מפית עגולה.
"איציק" הוא מושיט את ידו ואני משאירה אותה באוויר מחייכת לעברו.
פאוזה קלה שבה היד נשארת תלויה באוויר,
"עוד לא זכית ללחיצת יד" לוחשת לעברו.
"הארד טו גט" הוא מחזיר את ידו,
"הבנתי" הוא משלים לעצמו.
כמה שניות של שקט.
"איך זוכים ללחיצת יד אצל הוד מעלתך"? ניכר כי כבודו הגברי הועמד במבחן כעת.
"נטל ההוכחה עליך" נשארת מסתורית ומוסיפה "איציק".
"אוקיי נתחיל מחדש" מיישר את גבו ומניח שתי ידיים על השולחן כנכנס לפגישה עסקית כלשהי.
"איציק כבר אמרתי, בעלים של חברה בתחום המשקאות, בן 40, נשוי" הוא עוצר ונותן לי לעבד את המידע.
והוא נקלט, בהחלט.
"נשוי?" אני עוטה על עצמי פרצוף מופתע "אשתך מודעת למה שקורה כאן"?
איציק כובש חיוך, משלב ידיו ופונה כעת לעברי,
"אני לא שואל אותה איפה היא מסתובבת ובתמורה היא לא שואלת אותי"
שתיקה.
"מה לדעתך אשתך עושה כעת" אני מוציאה את המילים באיטיות מופגנת.
איציק לוקח נשימה עמוקה,
"אני מאמין שהיא יושבת כעת באיזה בר כלשהו, ובטח כבר צמודה לאחד הגברים במקום" ככה סתמי.
אני מחליטה לעלות שלב,
"כמה צמודה"?
איציק מקרב את פיו לאוזני, חשה את הבל פיו מלחך את תנוך האוזן,
"לפחות כך".
צמרמורת חולפת בגופי.
זזה באי נוחות, הישיבה על הכיסא המוגבה מתחילה להציק.
בהחלטה של רגע נעמדת וצועדת לעבר פינת הספות הפנימית, מסובבת את הראש לעבר איציק שקם אף הוא פוסע בעקבותיי.
נכנסת אל המושב הפנימי הצמוד לקיר, ורגע לפני מסירה את מעיל העור הצמוד נשארת עטופה בחולצה הלבנה קצרת השרוולים עם צווארון הגולף.
איציק נעצר בצמוד אליי, הוא מעליי ואני מרימה ראשי פוגשת בו.
רגע של המתנה, מזיזה את התיק מהמושב לצידי והוא מתיישב באחת.
"איפה היינו"? ניגש ישר לעניין.
אני נושמת עמוק, מכירה את התחושה של עירפול החושים, השליטה שניטלת ממני, הרגע הכל כך קסום.
מניחה אצבע רועדת על תנוך האוזן,
"כאן" לוחשת ברעד קל.
איציק מקרב עצמו לעברי, זיפי זקנו מעקצצים את לחיי ואני חשה בלשונו.
כל כך אוהבת את הנגיעות הללו, תנוך האוזן הוא אחד המקומות שמפעילים אותי מינית במהירות.
הלשון באטיות מטריפה לוחכת את התנוך, מטפסת אט אט למרכז האוזן, וכעת השפתיים נכנסות אף הן למשחק.
אני בעצימת עיניים, ביטני עולה ויורדת בקצב מהיר, צמרמורות חוזרות שוב ושוב, גבי מתקשה.
גופי זועק ואיציק מרשה לעצמו לתחוב יד מהססת תחת חולצתי.
אני מסירה שליטה מעצמי, לא עוצרת בעדו, והוא צובר ביטחון.
היד מטפסת תחת החולצה המהודקת, מגיעה אל היעד הנכסף.
האצבעות חשות את האמת הנסתרת,
אני נטולת חזייה.
איציק מופתע מעט, אך אינו מתבלבל, שדי האחת חבוקה בידו והוא ממולל פיטמתי במשיכות רכות.
לשונו עודה חוקרת ביסודיות את אוזני, וכעת מוסיף נגיעות של רוק רטוב וחם.
אני נסערת, נשימותיי מתגברות.
לא עוצרת בעד עצמי ומושכת את ידו הפנויה מכוונת אותה.
החצאית הקצרה מונפת וידו המגששת מגלה שוב, שהיום הוא יום ללא בגדים תחתונים.
באצבעותיו אוסף את נוזליי. הירכיים רטובות לחלוטין והוא מעביר יד חופפת סביב סביב, נזהר, לא נוגע.
דעתי נטרפת עליי, אני נפוחה לחלוטין, חשה בעירה בין רגליי, עוד רגע מתפוצצת.
הנשימות מתגברות עולות והופכות לגניחות קלות.
איציק מביט סביב.
לא שולטת בעצמי.
ידו סובבת במעגלי טירוף, ובשיניו נושך קלות את תנוך אוזני.
גניחותיי מתגברות. אך אני אינני מודעת להן, הן יוצאות מפי אך לא ממני.
אני לא כאן.
מרחפת לי בעולמות אחרים, לא מודעת לסביבה.
"איציק.." אני פולטת בקושי מפי,
והוא כמו מתעלם מקולי.
"תכניס… " אני משתנקת,
"פנימה!" אני זועקת בלחישה רמה, רק שיכניס כבר את האצבעות לבפנים.
ידי כמו חיים לה משלה אוחזת בידו, אני רועדת ודוחקת את אצבעותיו היישר לערוותי היוקדת.
הזרמים השוצפים בגופי מנוקזים כעת בבת אחת לנקודה אחת.
והאצבעות שלו בדיוק עליה.
אני לא מסוגלת יותר.
זה חזק ממני.
חשה את הרטט מתגבר והולך, אך הקצב מנוגד לאווירה, הוא לא ממני.
לפתע איציק מושך את ידו, ושולף את הנייד מכיסו.
"עד איזה שעה קבעת עם הבייביסיטר" הוא מברר.
ברגע אחד הכל עוצר.
מביטה בשעון.
שתיים עשרה.
"פאק" אני נבהלת.
"כבר מאוחר, זאת בטח היא מתקשרת".
מסדרת את החולצה והחצאית, נעמדת בזריזות לובשת את המעיל.
אנו צועדים בהליכה מהירה מחוץ לבר לעבר הרכב.
"כשאני מבקשת שתחזור מוקדם מהעבודה כדאי לך לשמוע בקולי" אני סונטת בו.
איציק מתיישב בכיסא הנהג מניע את הרכב,
"זה היה מושלם" הוא מחייך אליי.
אני מתקרבת לעברו, נושקת לשפתיו,
"אמרתי לך".
מחרמן המשך דחוף
מעולה !
תודה