סיפור מאת הבן
ציפי עומדת מבוישת ומבוהלת.
הבושה כפולה ומכופלת, על עצם המעשה וביותר, על כך שהיא החרדית העיזה לעשות אותו.
חילול השם עצום נעשה כאן. ואם זה מתפרסם הוא יתעצם הרבה מעבר.
הפינה בה היא ניצבת דוממת רחוקה מעט ממנו.
החדר גדול אך התחושה חונקת.
נשימותיה כבדות, היא מרגישה את הגוש בגרונה עולה ועולה.
היא נלחמת, לא מעוניינת להתפרק כאן מולו.
עיניה לחות, הדמעות מתגברות להן.
שפתיה רוטטות. אוף היא שונאת שאין לה שליטה על כך.
מביטה מטה, שרק לא תפגוש בעיניו.
הבושה אוכלת אותה. האמון הרב שנתן בה, ומה שהפקיד בידיה.
הכל נוצל. ובאופן גורף.
אין מה לדבר, המעשה חמור.
היא יודעת שכל מה שיעשה יהיה מוצדק.
פיטורים מיידים היו ברורים, אך מה מעבר…
חששה רב.
היא צעירה ועתידה בתחום נחשב בטוח. כיצד הרשתה לעצמה להיסחף כך אחרי בעלה.
הוא. הוא האשם העיקרי.
מהרגע שנודע לו ראתה את הניצוץ בעיניו.
הוא המסית העיקרי.
בלעדיו לא הייתה מעיזה לחשוב כלל לכיוון הזה.
חשה כי האדמה רועדת תחתיה. מניחה יד על מדף הספרים שלצידה.
בידה השנייה מוחה דמעה סוררת שזלגה באטיות על לחייה.
בזווית העין מעיזה להציץ מעבר לשולחן.
הוא יושב שם, מבטו חמור סבר והוא עובר בעיניו על המסמך המפליל שעל השולחן.
חשה הלמות פטישים בראשה ותרועות תופים בליבה. בטוחה כי הם נשמעים למרחוק.
איך נפלה כך, איך.
בפעם הראשונה עוד עצרה בעצמה. אך בבאה כבר לא יכלה לעמוד בהפצרותיו של בעלה.
כמה היא מתחרטת כעת על השיחה בערב הארור לאחר ארוחת הערב.
השיחה לו לפי תומה והוא נדלק כמוצא שלל רב.
כשהציע, השתתקה כלא מאמינה, חשבה שהוא חומד לצון. אך המבט היה ברור, הוא מתכוון לכך בהחלט.
המצוקה הכלכלית הייתה ידועה לה. המשכנתא והחובות שהשתרגו על צווארם יחד עם השכירות היו קשים מנשוא.
בעלה ישב ולמד. היא נאלצה לוותר לא מעט לשם כך.
המבט היה לעתיד.
המקצוע אותו למדה הבטיח עתיד נוח. אך הקופצות על כל משרה היו רבות.
כמה ראיונות עברה, כמה מפחי נפש חוותה. אך לא אמרה נואש.
מקום העבודה אליו התקבלה לבסוף היה נחשק. התמודדה מול מנוסות וותיקות ממנה וזכתה.
זוכרת את המבט בעיניו של בעלה, האושר ושביעות הרצון ממנה. זה היה רגע מזוקק.
ערב ערב חזרה עם סיפורים והוא הקשיב בשקיקה.
עד הערב הארור.
הזיכרון מחזיר אותה באחת למקומה כעת.
אין עלוב ממנו.
עומדת צפודה וממתינה בעליבות נוראה למוצא פיו.
יודעת כי המעשה נעשה ולא ניתן להשבה.
תיקון לא בא בחשבון. הסכומים גבוהים מכדי שהיא תדמיין אפשרות של החזר כלשהו. הוא בטח ירצה הכל ומיד. היא רועדת שוב רק מהמחשבה על כך.
שני דלפונים צעירים ללא קרקע מבוססת. על מה הם חשבו לעצמם כשנכנסו להרפתקה הזו.
היא סמכה עליו בתמימות איוולת.
למה. היא כועסת על עצמה. רוצה ממש להכאיב לגופה מרוב תסכול. למה לא התעקשתי. למה לא התנגדתי.
המהום נשמע מכיוון השולחן והיא נרעדת. הנה זה מגיע.
היא חשה כמו בגרדום. חבל התליה מיטלטל מול עיניה. הרגעים האיומים לקראת הידוע שעומד לקרות נוראיים יותר מהרגע עצמו.
זו היא שעומדת כאן במעמד הנורא. לא הוא.
בעלה יושב לו בנחת איפה שהוא ושולח אותה לחזית להתמודד לבדה.
הרשה לעצמו כך להביא אותה לסיכון כל כך גדול.
איפה האחריות שלו לאשתו.
האם הוא לקח בחשבון את הסיכוי והסיכון.
הראש הישיבתי המפורסם שעליו הייתה גאוות השידוך.
חיפשו לה רק בן תורה.
בהתחייבות לשבת וללמוד שנים.
רק ללמוד.
הפרנסה עליה.
היא שהקריבה את כל נעוריה לרכישת השכלה. דגרה על חומר לימודי לקראת מבחנים סיזיפיים.
היא שהשקיעה כה רבות מעצמה להגיע להישגים שיתממשו בבוא העת לתלוש מכובד.
זו היא. לא הוא.
הוא עשה את התפקיד הקל.
ישב ולמד. והסית.
כן.
בניסיון הראשון נפל.
רק שמע ממנה על היכולת התיאורטית ומיד נדלק.
לא חשב לרגע על ההשלכות, על החומרה, על היכול לבוא.
לא.
ממש לא.
היא לא אמורה לעמוד כאן ולספוג את הרגעים הללו.
שיעמוד כאן הוא במקומה.
שייתן הסברים בעצמו.
לרגע היא מיישרת גווה, רק לרגע, כי מיד היא מבינה שאת המעשה בפועל היא ביצעה.
וכעת נדרשת ממנה ההתעשתות.
היא צריכה להתאפס על עצמה ולכלכל את צעדיה.
יודעת כי בשום אופן לא תישרף.
את העבודה כאן או במקום אחר היא חייבת. ואסור שהמעשה יתפרסם בחוץ.
היא תעשה כל מה שנדרש כדי לשמור על המקרה בדיסקרטיות.
כל מה שנדרש.
היא החלטית.
מתכוונת לכל מילה שעוברת בראשה.
היא כבר לא תינוקת.
יודעת את נכסיה.
רואה את המבטים שננעצים בה כל העת.
מרגישה אותם היטב עוקבים אחר הילוכה. מרותקים.
מכירה במתנת השמים שקיבלה.
כחרדית שמרנית ידעה להישמר מפניהם. אך ההרגשה הייתה נעימה. ולא פעם הרשתה לעצמה להשתמש בהם.
היו שממש שמחו שפנתה אליהם בבקשות עזרה למיניהם.
והיו אף כאלה שהעזו לפנות אליה פה ושם.
דחתה בשעט נפש.
אך כעת עת לעשות לשם הפרו תורתך.
החילול השם שייווצר חמור יותר ממעשה כזה או אחר.
היא תעשה כל מה שיידרש ממנה.
אך למען השם שיידרש כבר.
המעמד הופך להיות נוראי מרגע לרגע.
כמה הוא יכול למרוט את עצביה.
זה חלק בעונש. הוא מתעלל בה בהנאה.
גילו המבוגר לא משנה את מחשבתה.
היא תעשה כל מה שיידרש.
יודעת כי תחת הלבוש יתגלה בפניה מראה מעורר סלידה.
הוא מבוגר. מאד. וכלל לא מטופח.
למען האמת ממש מזניח את עצמו.
העבודה כל חייו.
ומאז התאלמן השקיע בה אף יותר. כאילו בורח מבדידות.
היא תעשה כל מה שיידרש.
רגליה הדקות בקושי מחזיקות את גופה. מצטערת שיצאה עם העקבים הדקיקים. כעת זה בעוכריה.
מזג האוויר הלח מדביק את שיער הפאה למצחה. הוא לא שמע על טמפרטורה מתחת 25 מעלות ומיזוג האוויר אצלו תדיר שם.
גם חולצת הכפתורים העשויה מבד פוליאסטר פלסטי נדבק לגופה. זרועותיה משתקפות מבעד הבד הלבן.
היא מזיעה.
היא חשה את הטיפות מטיילות בנחת בגבה. חודרות את החצאית הצמודה בדיוק בנקודת הרוכסן המרוחקת מעט מגבה, חולפות מעבר לתחתוניה מלחחות את עכוזה. מצטברות לאיטן לכדי רטיבות ממשית.
הלחות מתגברת.
מרגע שהחליטה כי תלך עד הסוף הדופק הואץ והגוף מגיב בהתאם.
את שלב ההבנה היא כבר עברה. כעת היא ממתינה לשלב המעשה.
היא תעשה כל מה שיידרש.
הוא יקבל ממנה כל מה שהיא יודעת לתת.
תפקיר עצמה לחלוטין.
שישתמש בה כראות עיניו.
דבר לא ידחה אותה, דבר לא תמנע ממנו.
היא תסבול ככל הנדרש. הכל כדי להימנע מפרסום.
היא מכינה עצמה כך נפשית.
יודעת כי תידרש לעוצמות איפוק גבוהות.
ייתכן כי אף יכאב לה.
מבלי משים היא מעבירה יד איטית על שדיה הקטנים המחופים בחולצה הרטובה ובחזיה הלבנה המשתקפת בעדה. כמו מנחמת אותן לקראת הבאות.
היא תעשה כל מה שיידרש.
בעלה אשם.
הוא גרם לה להפקיר גופה כך.
הוא אשר יישא באחריות למעשיה.
כפי שידע ליהנות מפירות ידיה כך ידע לשלם על כך.
את המעשה היא תידרש לעשות. כמובן כמו תמיד.
היא בחזית והוא מסתתר מאחור. מעודד מדרבן מסית.
והיא היא זו שמלכלכת ידיה. טומנת אותן ברפש. נוגעת היכן שאסור. במה שאסור.
הוא לימד אותה לעשות זאת.
הוא אשר צפה בה מועלת כך.
הוא אשר דחק בה לעלות את הרף, להעז יותר, לגרוף עוד.
הוא ורק הוא יהיה אחראי על העומד לקרות.
היא מסירה מעצמה אחריות.
התחושה נהיית קלה יותר.
קרן אור של תקווה בליבה.
רואה כי ייתכן ויש מוצא מהסבך הנוראי.
היא תעשה כל מה שיידרש.
מפסקת מעט רגליה נותנת לאוויר צונן לחדור פנימה.
בידה הפנויה משחררת באטיות כפתור במעלה חולצתה.
היא צריכה להתחיל לעבוד. דברים לא יקרו מעצמם.
שרק ירים את עיניו מהמסמך המפליל.
שרק יפתח את ההזדמנות.
מבטו שקוע עמוק עמוק.
היא מחליטה ליטול יוזמה ולהתקדם מעט לעברו.
"את עוד כאן"?
נעצרת באחת.
"חשבתי שיצאת". המשפט נזרק לחלל האוויר היא לא אוחזת אותו.
זה מין משחק כזה? היא שואלת את עצמה. מה הוא חתול שמתעלל בעכבר אומלל. משחרר ותופס.
היא מנסה לענות אך קולה בוגד בה ולחישה צורמנית בקושי מחרחרת מגרונה.
"הדוחות הדאיגו אותי בעבר יותר" הוא מדבר כמו לעצמו, "אך בגילי אני לוקח אותם בפרופורציות"
על מה הוא מדבר. איזה דוחות.
בטלפון הוא היה ברור מאד. האמירה שלו לא השאירה מקום לספק קל ולא השתמעה לשתי פנים. הדרישה הקשה שתתייצב בחדרו מיד השלימה הכל.
הוא נעמד לפתע דוחף את כיסאו המתגלגל הרחק לאחור מפנה לעצמו מרווח בין השולחן לקיר.
"הייתי פעם צעיר ודוחות כאלו הביאו אותי למצבי קיצון" הוא פוסע לעבר החלון מושך את הווילון לצד.
"אך אתן הצעירות" הוא ממשיך פניו אליה "אל תתקלקלו ממני" הוא מניף אצבע לעברה "תדאגו להביא תוצאות".
היא סוגרת כבדרך אגב את כפתור החולצה מושכת חצאיתה מטה.
מתביישת מעצמה.
לא הבנתי כלום
לא מובן בכללללל
זה כאילו סיפור סקס?
זה היה אמור לחרמן?
רק הולכים סחור סחור בלי שום תוכן בפנים
המשך דחוףףף
מקוה שיש המשך
מקווה שיש המשך
כתיבה מהממת . אפשר לעשות מזה מטעמים
לא מובן כלום.
בלי שום רגעים מחרמנים כאילו השיחה רגילה