השם נתן, חלק שני

מאת

הם קבעו להיפגש בקצה של נמל תל אביב, זה הרגיש לה קצת מוזר, רק דייט שני, אז למה לא באיזה לובי מכובד. אבל היא הסכימה, עד היום לא ברור לה למה.

היא לבשה את השמלה הכחולה שלה, זו שמביאה לה מזל, פרחים קטנים רקומים בחוט כסוף עדין, כפתורים קטנים בחפתים, כל מה שצריך כדי להראות מושלמת.
היא ראתה את הבחור מגיע מרחוק, ומשהו בהליכה שלו היה נראה לה מוזר.
האלכוהול הדיף ממנו, וה'שלום' שלו היה מלווה בגיהוק.
לא, היא לא מוכנה להעביר ככה את הדייט הזה, זה לא הבחור שהיא פגשה רק לפני שבוע, והיה נראה לה רציני כ"כ.
מעבר לחליפה ולמגבעת שחבש, לא היה כלום שיקשור בינו לבין הבחור ההוא.
היא התחילה ללכת לידו, והרגישה את הבחילה עולה לה.
היא לא מוכנה להמשיך ככה.
"סליחה" היא אמרה ושלפה את הנוקיה מהתיק הקטן "אני חייבת להתקשר לרגע".
היא ביימה שיחה קצרה ואחריה התנצלה שהיא חייבת ללכת, סיפור על סבתא מאושפזת, היא אפילו לא זוכרת את הפרטים.
היא התיישבה בצד, מחפשת מקום שקט ומבודד, והדמעות התחילו לזלוג מעצמן.
איך היא הגיעה למקום הזה, למצב הזה, שאלו הבחורים שמציעים לה?!
היא כעסה על כולם, על ההורים שלה, על רחלי השדכנית המעצבנת ולרגע עבר בה הרהור כעס על אלוקים, איך הוא נותן לה להגיע לזה…
ואם כ"כ אכפת לו, לבורא עולם, ממנה, שיביא לפה מישהו שיעזור לה כבר למצוא את האחד.
"סליחה, את צריכה טישו?" ההצעה הזו הגיעה משום מקום מוגדר.
איילה הרימה את העיניים וראתה בקושי את הגבר שמולה.
"תודה" היא אמרה בקול סדוק, וסובבה את הגב, היא לא רגילה לדבר עם גברים זרים ובטח לא לבכות לידם.
"אם את צריכה משהו, אני יושב בצד, תרגישי בנח לבקש עוד טישו" היא שמעה את התמיכה בקולו ולא הבינה למה הוא מתעכב פה לידה, החילונים האלה, מוזרים ללא ספק.
היא לא הגיבה, רק משכה בכתפיה לתגובה, היא לא רוצה ליצור קשר עם אף אדם, בטח לא גבר, בטח לא חילוני וזר.
אחרי כמה דקות היא עדיין הרגישה את הנוכחות שלו, מבט חטוף הצידה חשף לה גבר במראה חרדי, אולי קצת מודרני.
היא יכלה לראות שהוא עם חליפה ועניבה, את הכיפה היא אפיינה ככיפה חסידית, מוזר ממש.
"תודה על הטישו" היא אמרה וקמה ממקומה, עם כל הכבוד לנוכחות החרדית, הוא עדיין גבר זר.
"את בסדר? בטוח?"
רוכב אופניים עבר קרוב מדי אליה והיא קפצה ממקומה אחורה, אולי היא עדיין לא במיטבה.
"אני אהיה בסדר" היא התחילה ללכת, מביטה לשעון היד שלה לראשונה מתחילת הערב. מאוחר. מאוד מאוחר. היא תחפש מונית להגיע לקריית ספר, מקווה למצוא אחת מהר.
היא ממהרת להגיע לכיוון הכביש, והזמן ממשיך לעבור לו, לא חומל עליה.
"הי בובה, רוצה לבוא אלי הביתה?" מישהו צועק לה והקריאה מלווה בשריקה. איילה מצטמררת והדמעות שוב מאיימות לפרוץ.
בזווית העין היא רואה את הדמות של הבחור ממקודם, פתאום הוא מרגיש לה משהו מוכר יותר, יציב.
היא מחכה שיתקרב קצת, כאילו הוא שומר עליה מרחוק, נזהר שלא להתקרב מדי.
"סליחה" היא אומרת בקול לדמות שלו "תוכל לעזור לי לתפוס מונית?"
"לאן את צריכה להגיע?"
"קריית ספר, לא שמתי לב לשעה" היא נבוכה מהסיטואציה, יודעת שלא תספר עליה לעולם.
הוא עומד לא רחוק ממנה, על המדרכה ואף מונית לא עוצרת להם.
זה שילוב של שעה, מיקום ואולי חוסר מזל, היא אומרת לעצמה. בטח, ממשיך את הערב הזה.
"אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אם תרצי להעביר את השעות הקרובות ערה, עד האוטובוס הראשון, אני אציע לך שאני אשאר איתך. לא ממש איתך, רק באזור, שלא תחששי פה" הקול שלו מרגיע אותה, היא שומעת את המבטא היידישי, ויודעת בלב שלה שהוא בסדר.
"נראה לי שאין לי הרבה ברירה כרגע, אבל לא נעים לי ממך" הלב שלה כואב לה מאכזבה, ועכשיו המתח מהלילה שלא יגמר לה, והבחור הזה מצד אחד זר לה ומצד שני, הוא האדם הכי הגיוני כרגע להשאר לידו בלילה הזה.
הם מתיישבים על ספסל, כל אחד בקצה האחר ודממה נופלת ביניהם.
אבל דממה מביאה את העיניים להעצם, וזו ממש לא אפשרות הלילה.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"כן" היא עונה ולא מביטה בו.
"מה עשית פה הערב, למה בכית?"
היא מגוללת את סיפור הדייט בכמה משפטים ומשם את סיפור חייה, והתסכול שלה ממה שקורה לה. ומה עכשיו היא כמעט שואלת אותו, כאילו שיש לו את התשובות עבורה.
"ואתה מה עושה פה?"
"נעים מאוד, נתי" הוא מחייך אליה, והיא תוהה מה מקור השם החרדי או שזה רק כינוי כלפי חוץ "אני לומד במקום לא רחוק מפה, שטיבלך קטן שנשאר במרכז תל אביב, ובערבים לפעמים אני יוצא להליכות לחשוב על היום שעבר".
היא לא שואלת את השאלות שרצות לה בראש, על גיל, על שידוכים, דברים כאלה שאולי כדאי לברר, רק שאין לה פה עם מי.
הם מדברים על דברי חולין, הוא מספר על חלום רחוק ללמוד בישיבה ספציפית, היא משתפת בלימודים שלה, מין סוג של דייט מוזר ולא צפוי.
אומרים ששיא הקור מגיע לפנות בוקר, איילה הרגישה את זה הפעם מקרוב.
"אולי נלך קצת, להתחמם?" היא הציעה, ובתמורה נתי הוריד מעליו את החליפה והציע לה, היא נעמדה ולקחה אותה, מתגברת על הבושה  "תודה, בא נסתובב קצת בכל מקרה". היא הרגישה איך השמלה שלה נרטבת מלחות הלילה, ונצמדת אל גופה. איך השיער שלה משנה את צורתו עם כל רגע.
היא העבירה יד בשיער, מנסה לסדר אותו.
"נחמד לך ככה" הוא חייך אליה נבוך, מנסה לא להביט ברגליה הדקות שהבד העדין לא השאיר לו הרבה דרכים לדמיין.
עיניו עלו עוד קצת, ללא ספק הלחות עושה לו טוב, עוזרת לו לראות עוד קצת את הבחורה שלידו.
הוא רועד מהקור, אבל הוא מתאמץ שלא להסגיר את זה, לשווא.
"לא נעים לי" היא לוחשת, ושפתיה רועדות למרות החליפה, הם צועדים כעת קרובים יחסית, היא שומעת את הנשימות שלו קרובות אליה. היא אף פעם לא היתה כ"כ קרובה לגבר, היא נרעדת מהמחשבה, מגלגלת בעיניה את הסיפור שיספרו לילדים שלהם, איך הם הכירו ואיך הדברים התגלגלו מלמעלה.
"את רוצה ללכת למקום סגור?" הוא הציע לה, כשהם עברו ליד הספסל, והוא כבר היה רטוב מהטל הכבד.
"אתה מכיר מקום כזה?"
"יש פה מקום נחמד שמשכיר חדרים לפי שעה" הוא עצר רגע, בוחן את מבע פניה, לפי חוסר ההתנגדות, הוא הבין שאין לה מושג מה זה אומר…
הם הגיעו אל החדר האפלולי. מנורת קיר יחידה האירה את החדר.
איילה הורידה את החליפה והניחה על מסעד הכסא "תודה, עכשיו אני כבר לא זקוקה לזה".
היא הרתיחה מים בקומקום הקטן, ואור כחול הופץ ממנו.
"אני שניה נכנס להתפנות" הדלת נסגרה מאחורי נתי ואיילה הרגישה שלא בנח. כל הסיטואציה היתה לה מוזרה כל כך.
כשנתי יצא, הוא ראה את איילה יושבת על שפת הג'קוזי, לבושה בשמלה שהופשלה רק מעט וחשפה שוקיים לבנות.
 "סליחה" הוא סובב את ראשו בכח, מכריח אך עצמו לא להביט בה מהופנט.
"אני צריכה לבקש סליחה" היא אמרה בקול שקט "את כל הלילה שלך הרסתי, ואפילו לא שאלתי אם זה בסדר שאני אהיה ככה עכשיו".
נתי לא ידע איך להגיב, הוא כבר היה עם בנות אחרות, אבל היה בבחורה הזו משהו אחר ממש, הוא רק רצה לחבק

אותה, לקרב אותה אליו ולא להרפות.
הוא שאל אם גם הוא יוכל להניח את הרגליים במים החמים, כמובן ממול, שבטעות הם לא ידעו אחד בשניה, אבל הוא כבר הרגיש את החום הפנימי מציף אותו.
איילה הרגישה בהתחלה את השינוי במים, היא ניסתה לא להסתכל לכיוון של נתי, הוא הפשיל את המכנסיים עד מעל הברכיים.
מזמן היא לא ראתה גבר עם מכנס קצר כל כך,  היה בזה משהו קרוב, קרוב מדי כדי להיות אמיתי. ומצד שני, אחרי כל הערב והלילה ההזויים האלה, היא הרגישה קרובה אליו.
התחושות שלה היו מעורבות, מין בליל רגשות סותרים לא ברורים, רגשות שעד היום הוא לא הכירה, היא לא נתנה להם מקום.
אדוות המים המשתנות, הרעידו את הרגליים שלה. היא הרגישה את רפיון הגוף, את החום שעושה בה שמות.
"את רוצה שאני אצא החוצה ואת תשבי במים החמים?" הוא לא יכל לחשוב על היציאה מהחדר, וגם לא על זה שהוא לא יראה אותה במערומיה, אבל הוא כיבד אותה.
"אני לא אכנס בלי בגדים למים" היא הסמיקה ובאור הקלוש, היא היתה פשוט מהממת. היא הזיזה את רגליה במים, והשמלה עלתה עוד קצת, חושפת פיסת ברך וירך, רק חסר שהיא תתפשט ונתי כבר התחיל להזיע.

Loading

32 מחשבות על “השם נתן, חלק שני”

  4. כתיבה משובחת, תודה לך, מקווה שאת משתמשת בכישורייך במסגרות פחות אנונימיות….

    הגב

    • תודה רבה.
      אני כותבת בחיים שלי, אבל יותר ברמה של פוסטים מקצועיים.
      אולי, מי יודע, יום אחד יגיע החלום לספר

      הגב

  5. דרדסית-אלופה כמו תמיד..יודעת לתאר את הסיטואציה כאלו אתה נמצא שם במציאות..
    רק משתבחת עם השנים

    מתנחל ברשת

    הגב

  7. דרדסית יקרה ,
    תודה ענקית על סיפור איכותי ..
    סיפור מעניין ומרתק – כמו תמיד ..
    בטח יאמרו אנשים – מה כבר מעניין ומה כבר מרתק ?
    אבל , מי שמכיר אותך – יודע !
    תודה שחזרת , ואל תמתחי אותנו יותר מידי חחח
    מצפה כבר להמשך ..

    שיהיה לילה מקסים .
    ד.פ.

    הגב

      • הסיפורים שלך , הם רגעי הנחת וההנאה של כולנו ..
        כמות התגובות , שגם אני רואה שהתגברו , לעומת סיפורים אחרים של כותבים טובים – רק מעידות שיש קהל גדול לסגנון כתיבה כמו שלך , ובנוסף – קהל גדול לאמנית גדולה כמוך 😊
        יום מקסים לך
        ד.פ.

        הגב

        • וואו, נשארתי ללא מילים.
          אני חושבת שאדם שנהנה מסיפור, ולא משנה איזה,
          כדאי להגיב, אפילו במשהו קטן.
          זה ממש משנה את ההרגשה של הכותב.
          בסוף, אנחנו כותבים בחינם, מתוך הנאה ואהבה,
          אז כל פידבק חיובי, גורם לחייך 🙂

          הגב

  10. וואוו דרדסית שווה לחכות 😘.
    את ממש מעבירה בצורה מדהימה את כל הניואנסים הדקים.
    מי שלא שם או היה שם לא מבין עד כמה.

    תודה

    הגב

    • שמחה שהצלחתי.
      בעולם החרדי יש ככ הרבה ניואנסים דקים, באמת צריך להכיר אותם.

      הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)

דילוג לתוכן