השם נתן

השם נתן, חלק ראשון

איילה ידעה שככה זה יגמר, היא רק לא ידעה כמה זמן זה ייקח וכמה יפגעו בדרך.
במבט של חני היה כ"כ הרבה, היא חושבת לעצמה, וממשיכה לבהות בכביש שמולה, רק צפירות הרכבים מאחוריה, מחזירות אותה לכאן ועכשיו.

****

חני ואיילה היו צמד של ממש, בסמינר, אחר הצהריים ובהתנדבות שהמורה מרים שלחה אותן.
חני תמיד היתה היפה, המוכשרת.
ואיילה היתה בצילה, לעיתים נראית ולעיתים היא היתה אוויר נחמד, לא מזיק ולא מועיל.
איילה התרגלה, ואולי אפילו למדה להנות מהמצב הזה.
חני התחתנה ראשונה, עם הבחור הכי מוצלח שהיה בישיבה. אבא שלה רב בישיבה הגבוהה, והוא בחר את העילוי עבור הבת המוצלחת.
את החתן של חני, איילה אפילו לא פגשה. מיד אחרי האירוסין, שבהם איילה היתה חולה, הקשר התרופף לו, לחתונה איילה לא רצתה להגיע, היא הרגישה פגועה מדי.
איילה חיכתה לגיל עשרים וחמש, מתוך החלטה ברורה שלה, או ככה היא שכנעה את עצמה, והתחתנה בשידוך עם אברך נחמד, ממשפחה ממוצעת עם עתיד מתאים.

החיים המשיכו אצל שתיהן, כל אחת במסלול שנכתב עבורה, מי זרמה עם זה ומי פעלה לשנות.

איילה נכנסה לחנות התכשיטים, ניטרול האזעקה, סקירה קצרה, פעילות שבשגרה עבור מי שחלמה על זה כל השנים.
היא מעבירה יד מרפרפת על מגשי הטבעות, חלקן בעיצוב של זרים וחלקן בעיצוב שלה בלבד.
זמזום בדלת, והיא פותחת לזוג נשים בגיל העמידה, היא מחייכת ומציעה עזרה, הכל כמו תמיד.
הן הולכות ומגיעה שוויגער עם כלה צעירה, אותה המכירה, אותן המילים, היא כבר יודעת להתאים את התכשיט לאדם שממול, וההוכחה היא הסניף השני שהיא מתארגנת לפתיחה שלו בקרוב, ממש במרכז גאולה.
רגע של הפוגה, והיא רואה מרחוק פנים מוכרות, חני?!
היא קוראת מפתח הדלת וחני נעצרת ומביטה בה מופתעת.
את יופיה איילה לא יכולה לתאר, השנים עשו לה טוב, היא נראית קורנת ומאושרת.
"חני, מה נשמע?"
"רגע, זו החנות שלך פה?"
"איפה נעלמת כל השנים?"
"חייבים להיפגש"
מטבע חברות ילדות טובות, לדבר יחד, לרצות להתקרב מחדש, ובעיקר, לקבוע להמשיך לדבר, ואם אפשר עם קפה ליד, עדיף.
הן קבעו לשבת אצל חני בבית, מסתבר שבעלה עבר לעבוד בישיבה ממש בקרבת החנות של איילה, והם התיקו את משפחתם חזרה לירושלים.

המשמרת הסתיימה ואיילה עומדת מול המראה, רגשות מעורבים זורמים בדמה.
היא יודעת שהחיים של שתיהן השתנו, ועדיין, מה יהיה אם לא יהיה לנו על מה לדבר? מה יהיה אם הפער שהיה רק גדל עם השנים? היא מוציאה שפתון שקוף מהתיק הקטן, מתאפרת קלות, מסרקת מעט את הפאה ונועלת אחריה את החנות ואת החיים שהיא הכירה עד עכשיו.

איילה עומדת מעבר לדלת הגדולה, על שלט מראה קטן מופיע שם המשפחה 'רבינוביץ' ומשתקפת בה גם דמותה.
"עוד רגע" צועק מעבר לדלת קול ילד קטן, ומיד הדלת נפתחת. ילד כבן שש מחייך אליה חיוך נטול שיניים קידמיות "אבא" הוא צועק לחלל הבית, והיא כבר שומעת צעדים ממהרים ברחבי הבית.
מולה עומד ברגע בעלה של חני, הרב נתן.
"בואו, אפשר להכנס" הוא מביט לרצפה כשהוא מדבר אליה "חני תכף יוצאת, היא בחדר".
"סליחה" היא מתנצלת ונכנסת לסלון מרווח ונקי, היא מתיישבת בקצה הספה, מחכה לחברתה הטובה משכבר הימים.
כוסות מים וקנקן תואם חיכו על השולחן ואיילה התאפקה לא למזוג לעצמה, להרוויח זמן.
הצצה חטופה בשעון היד, מלמדת אותה שעברו רק שתי דקות, והן הרגישו לה נצח.
"איילה, סליחה שחיכית" חני יוצאת אליה "התגעגעתי אליך".
מילים על ילדים ועבודה, על זוגיות והגשמה, הן מדברות על מרכזי קניות ומתכונים מבית ההורים ואפילו ריכול קטן על אחת המורות שלהן נכנס לשיחה הקולחת.
"סליחה שאני מפריע" היא שומעת את קולו של הרב נתן וצמרמורת עוברת בה, משהו מוכר לה בקול הזה, במוזיקה שהמילים נאמרו בה, באינטונציה של הקול, בדברים שלא ניתן לשמוע, אלא שהלב מכיר ומזהה.
"אתה לא מפריע" חני אומרת ומיד ממשיכה "האמת שכשראיתי את החנות שלך, ישר חשבתי על מלכי שלי, אנחנו מחפשים לה מתנה לבת המצווה, אם יש לך משהו מעניין בשבילה, אנחנו ממש נשמח".
איילה מעבירה מולם תאור של חלק מהתכשיטים לגיל הזה, וחני מאשרת שהם יבואו מחר לבחור.
השיחה כבר קצת גוועת, ואיילה קמה לצאת "היה טוב להפגש" היא אומרת "שמחה שחזרנו לגור קרוב".
עוד מילות פרידה, והיא כבר מחוץ לבניין, מתלבטת מאיפה הקול הזה היה לה מוכר, כמעט כמו להתרפק על מנגינת ילדות מוכרת.

למחרת, כשהדלת נפתחת בחנות, והוא עומד שם מולה, היא פתאום נזכרת.
כמה שנים עברו מאז,
כמה גלגולים עברו, האם הוא זוכר?!
היא בטוחה עכשיו שזה הוא, אמנם היא לא ראתה אותו באור מלא, אבל את הקול הזה היא תזהה, את הידיים שלו היא זוכרת, את המגע העדין.

לא. לא. לא יכול להיות. לפי החישוב המהיר, חני והוא כבר היו נשואים אז, איך הוא יכל?!
"כן, כבוד הרב, נחכה לחני שתגיע?"
"היא לא תגיע היום" הוא אומר בקולו הסמכותי "תראי לי דוגמאות של צמידים ואני אבחר".
הוא מזהה? הוא יודע מי אני? ואולי לשאול פשוט ככה?
היא הביטה באצבעותיו שעברו על מגש הצמידים, באצבע האחת שהוא העביר על כדורי הזהב ששיבצו צמיד אחד ובמגע שלו בפרחים הקטנים שקשטו אחר.
היא זכרה את התנועה הזו, נוגעת בצווארה, עוברת על עצם הבריח שהוסתר מתחת לחולצה.
ואז בהחלטה של רגע, ומבט אחד בעיניים שלו מספיק לה והיא אומרת את השם שהיא הכירה כל כך טוב "נתי, לא השתנית".
המבט שלו, הרעד בידיים, השפה התחתונה שפתאום קפאה לה, הבהירו לה שהיא זיהתה נכון.
"נתי?" הוא שאל.
"רק תגיד לי שלא טעיתי ואני לא מזכירה את זה לעולם"
"אני לא יודע מי את ומה את רוצה ממני, אבל אני הרב נתן רבינוביץ, רב בישיבה" הקול שלו רעד.
"טוב, סליחה אם לא זיהיתי אותך נכון, מקווה שלא נפגעת".
נתן הוריד את הצמיד שהיה בין אצבעותיו, ופנה לצאת מהחנות.
"אני מבקש שלעולם לא תחזרי על זה" הוא אמר מפתח הדלת ויצא.
איילה התישבה על הכסא מאחורי הדלפק, רועדת מהתרגשות ופחד.

היא זוכרת את הלילה הזה כאילו היה היום.
את הגלים שנשברו על המזח ורסיסי המים המלוחים.
היא זוכרת את הדייט שכשל ואת הבכי שלווה אותה.
והיא זוכרת אותו, הולך בטיילת, נטע זר בעולם חילוני כל כך, הוא פנה אליה בצורה הכי עדינה, והציעה לה טישו. זה הכל.
איך מטישו אחד הם הגיעו למפגש ארוך מלא זימה ותשוקה? אין לה תשובה.
ואולי כל השנים האלה היא לא חיפשה תשובות, היא התרפקה לעיתים על הזכרונות, היא הדחיקה אותם בזמנים אחרים, אבל הוא תמיד נשאר שם, באחורי הראש.
היא נועלת את החנות מוקדם מהרגיל וממהרת לביתה.
השקט מקדם את פניה, הילדים היום עם אבא שלהם, עד שהחוזה יהיה חתום, הם כבר חיים בשני בתים נפרדים.
היא שמה מוזיקה שקטה ונזכרת…