החברה החופשית – חלק 1

גילוי נאות: הסיפור מבוסס על סיפור מתוך אתר ליטארוטיקה, כאשר ביצעתי שינויים, תוספות והתאמות לקהל הישראלי ועל בסיס דמיוני הקודח.

זהו סיפורם של שני צעירים שנכנסים לראשונה לחברה חופשית. בחברה הזו, ילדים עד גיל 18 לומדים בפנימיות, שבהן הם מוגנים וחופשיים להיות ילדים.

אבל כשהם מגיעים לגיל 18, עליהם להתאקלם ולהתחנך בכל ההיבטים של מין ומיניות, לפני שהם יכולים להיכנס לעולם המבוגרים. זהו סיפור אוטופי, וכמובן שכל קשר בינו לבין המציאות – לא קיים.

מקווה שתהנו.

===========

פרק 1

גיא

סוף סוף הגיע היום הראשון של החודש.

"גברת דקל, המורה ללשון, מסיימת את תפקידה, ויוצאת לפנסיה בשעה טובה. אני רוצה לברך אותה על כל השנים הארוכות בפנימיית אלונים, ומאחל לך המון בהצלחה!"

מחיאות כפיים ספורות נשמעו. רוב התלמידים לא ממש חיבבו את גברת דקל, שהיתה מרירה ושחוקה כבר יותר מידי שנים.

"ועכשיו לנושא האחרון – כל התלמידים שעברו את גיל 18, יחלו בשבוע הבא את שלב ההשכלה הסופי. כידוע, זה השלב האחרון לפני סיום הלימודים, והוא מהווה תנאי כניסה לחברה החופשית שבחוץ".

המנהל דיבר באולם עם כל תלמידי כיתה י"ב, בקולו הרגיל, המונוטוני והמשעמם. הוא היה גבר כבן 50, שיער אפור ומעט מקריח, אף גדול, ומבנה גוף רזה עם כרס קטנה. החליפה השחורה השחוקה שלו תואמת את קולו חסר העניין ושפת הגוף היבשה. אבל בשביל כנרת ובשבילי, אלו היו החדשות להן חיכינו, בעצם כל חיינו.

משהו קרה בעולם, לפני הרבה שנים. הקורונה לא היתה המגפה האחרונה. אחריה באו עוד מגפות, ומלחמות, מאבקים על משאבים, מים ונפט, מיליוני הרוגים. האנושות היתה על סף קריסה. אבל בני האדם, כמו בני אדם, השכילו לעצור הכל רגע לפני שהכל נהרס, וליצור דרך חיים חדשה.

כל הורה לילד עד גיל 3 מקבל מימון מלא מהמדינה, ולא צריך לעבוד. גם האבות וגם האמהות חופשיים להקדיש את זמנם לגידול וטיפוח הילדים, ללא דאגות כלכליות.

החל מגיל 3, כל הילדים עוברים להתגורר בפנימיות מיוחדות, עם הרבה מרחבים וטבע. המשפחות מבקרות לעיתים קרובות, אבל תמיד בשטח הפנימיה. אין טיולי שטח, אין טיולים בכלל. ללא יוצאי דופן. אתה אף פעם לא עוזב את בית הספר ואת הפנימיה. כלומר, לפחות עד שאתה מגיע לגיל 18 וסיימת את שלב ההשכלה הסופי.

הסתכלתי על כנרת וראיתי שהיא מתרגשת כמוני. לא פעם תהינו יחד אילו סודות נשמרים מאיתנו. ראינו תמונות של העולם בחוץ, של החנויות, הרחובות והטבע. אבל אף פעם לא ראינו תמונות של אנשים. הרחובות היו תמיד ריקים. בחנויות לא היו עובדי חנויות, למרות שידענו שיש אנשים בחוץ.

הרמזים היחידים שהיו לנו היו שני חוקים ממשלתיים שאנו יודעים שהיו מעורבים בבנייה מחדש של החברה. הראשון היה משהו שנקרא "חוק ההתאזרחות". השני היה "חוק החברה החופשית". אמרו לנו בשיעור ההיסטוריה שלנו שאלו סייעו לתיקון החברה, אבל לא היה לנו מושג בכלל מה פשר החוקים האלו או איך הם תיקנו את העולם. בכל פעם ששאלנו שאלות, נאמר לנו אותו הדבר – "את זה תגלו בשלב ההשכלה הסופי".

"התלמידים הבאים…" המשיך המנהל ומונה ארבעה עשר תלמידים, כולל אני וכנרת, "אתם תעברו לחדרים החדשים שלכם היום, לאחר הפסקת הצהריים. אנא נצלו את ההפסקה המורחבת כדי להיפרד מהחברים והאחים הצעירים שלכם. לא תראו אותם שוב עד שגם הם יסיימו את שלב ההשכלה הסופי".

14 תלמידים מתוך שכבה של 150 שעברו החודש את גיל 18. בכל יום ראשון של החודש מוציאים את כל אלו שהגיעו בחודש האחרון לגיל 18.

חשבתי על החברים שלי, שחר, פלג ויעל. כולם עברו את שלב ההשכלה הסופי בשנה שעברה. לא פעם תהיתי מה שלומם ומה הם עושים עכשיו.

 

=====

 

כנרת

"זהו, סיימנו. משוחררים" אמר לנו המנהל.

ברגע שיכולתי, רצתי לתת לאחותי הקטנה חיבוק גדול. "תהיי ילדה טובה, רוני" הוריתי לה. "אני אראה אותך בעוד שנתיים. מוקדם יותר, אם אוכל לבוא לבקר עם אמא ואבא"

התחבקנו, ורוני התחילה לבכות, אבל ניגבתי את דמעותיה. "שנתיים זה לא יותר מדי זמן. לפני שלוש שנים אביגיל וטל עזבו את הפנימייה". הם היו האחים הגדולים שלנו. תאומים.

רוני ישבה איתי בארוחת הצהריים, ואפילו נתתי לה את הקינוח שלי כפינוק אחרון. זה אומר שראיתי אותה מחייכת לפני שהלכתי. רציתי זיכרון שמח, לא עצוב.

אחרי ארוחת הצהריים הארוכה שלנו, הלכתי לחדר שלי כדי לארוז את החפצים המעטים שלי. הפנימיה סיפקה שתי מזוודות, עם הנחיות ברורות מאוד. בגדים בתיק אחד, כל השאר בתיק השני. קיפלתי בזהירות את מדי בית הספר שלי. ידעתי שגיא פשוט יזרוק את שלו בבלאגן לתיק שלו, אבל רציתי שלי ישאר מסודר. אני שונאת קמטים על הבגדים שלי.

יחד, כל ארבעה עשר התלמידים המסיימים, משכנו את שתי המזוודות שלנו לאורך המסדרונות. הלכנו אחרי סגנית המנהלת לקומה העליונה של הפנימיה. לא יכלתי להפסיק להסתכל על הטוסיק שלה שהיה מהודק בתוך מכנסיים שחורות ואלגנטיות. למעלה היא לבשה חולצה לבנה מכופתרת. היא הייתה צעירה בהרבה מהמנהל. הוא היה בשנות ה-50 לחייו, אבל היא הייתה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, והאמת שהייתי קצת מאוהבת בה. אבל הייתי מאוהבת ברוב הצוות לאורך השנים. גם גברים וגם נשים. לפחות מאז שהתחלתי את גיל ההתבגרות.

עצרנו מול שורה של חדרי שינה. "קחו את החפצים שלכם לחדרים שלכם ותפרקו את המזוודות, אבל תשאירו את התיק עם הבגדים שלכם מחוץ לחדר בינתיים. תמתינו בתוך החדר עד שיקראו לכם"

היו עשרים חדרי שינה זמינים, אבל היינו צריכים רק 14, אז הרשו לנו לבחור בעצמנו. בחרתי אחד ליד גיא. לא היינו חברים קרובים הרבה זמן, רק בשנה האחרונה התקרבנו.

החדר היה נחמד, עם מיטה הרבה יותר גדולה ממה שהייתה לי קודם. היה חדר רחצה הרגיל עם מקלחת, וגם זה היה נחמד וגדול יותר. דבר אחד שהיה חסר, היה ארון בגדים. לא היה מקום לבגדים שלי, למעט מגירה קטנה, שכבר היתה מלאה בתחתונים פשוטים בצבע עור, וגם בפאדים וטמפונים. היתה בחדר מראה קטנה, מראת גוף, וגם מראה על התקרה. מוזר.

הרגשתי שאני מחכה הרבה זמן עד שלבסוף נשמעה דפיקה בדלת. אחות בית הספר נכנסה, עם אישה נוספת שלא הכרתי, אבל שנראתה כמו העוזרת שלה. שתיהן היו בסוף שנות השלושים לחייהם.

"היי כנרת. מה שלומך היום?", האחות שאלה.

"בסדר, בסדר גמור", עניתי.

"שומעים בקול שלך שאת מתרגשת. אבל זה בסדר. קודם כל, אני אצטרך שתתפשטי ותשאירי את הבגדים שנותרו בערימה."

"הכל להוריד?", שאלתי.

"כן, כן, חמודה", היא אמרה בחיוך.

זה היה לי קצת מוזר, כי לא אמרו לנו שתהיה בדיקה רפואית. אבל עשיתי זאת. סמכתי על הצוות בעיניים עצומות, ובכל אופן, לא התביישתי בגוף שלי אף פעם, ובמיוחד בשנים האחרונות. אומנם הייתי קצת נמוכה, אבל היו לי ציצים יפים וגדולים מהממוצע שעמדו זקוף למרות גודלם, בטן שטוחה, וישבן קצת גדול אבל מהודק וחטוב. הורדתי את התלבושת האחידה. משם המשכתי לתחתונים ולבסוף הורדתי את החזיה. ראיתי שהסייעת מוציאה את הבגדים מהחדר.

"מצוין" האחות הרגיעה אותי. הייתי ערומה מולה בעבר, אבל היא הייתה כמעט האדם היחיד שראה אותי עירומה מאז שהצטרפתי לפנימיה. "בבקשה תני לי לעשות בדיקה גופנית. את במחזור?"

הנדתי בראשי לשלילה, "בדיוק סיימתי".

"זה טוב. זה ממש טוב לשבוע שמחכה לך. אם תפתחי את המגירה כאן, תראי שיש טמפונים ופריטים אחרים שיעזרו לך אם תתחיל לך הוסת"

"כן, ראיתי", אמרתי לה.

"בואי, שבי על המיטה"

היא נעמדה לידי ונתנה לי זריקה. "זה נועד לעזור למערכת החיסונית שלך. בקרוב תפגשי הרבה אנשים חדשים, ומגע קרוב עם זרים יגרום לך לתפוס יותר וירוסים. זה אמור לעזור בזה".

ואז היא נתנה לי זריקה שנייה. הפעם זה לא היה בזרוע שלי, אלא בירך הפנימית, קרוב לכוס שלי. "זה אמצעי מניעה. זה יחזיק כשנה, אבל אז תצטרכי לדבר עם הרופא החדש שלך בחוץ"

"מה זה… אמצעי מניעה?" שאלתי בתמיהה. מעולם לא שמעתי את המילה הזאת לפני כן.

"את תגלי בקרוב" היא אמרה לי בחיוך. "אבל אל תדאגי. אני נותנת את הזריקה הזו לכולן. וגם אני קיבלתי את הזריקה הזו. אני עדיין מקבלת אותה פעם בשנה".

"גם אני" אמרה האישה השנייה, מנסה להרגיע אותי.

אחר כך עשו לי בדיקה גופנית. הם הסתכלו על כל חלק בי. ואני מתכוונת, כל חלק בי. הן ביקשו שאשכב על המיטה ואפשק את הרגליים. הן אפילו הסתכלו לי בכוס ובפי הטבעת עם כלים מיוחדים! אחד הכלים המיוחדים גרם לכוס שלי לכאוב ולדמם, אבל רק לשנייה. אחרי זה, איכשהו זה הרגיש אחרת. יותר…פתוח ונינוח. קשה לי להסביר.

אני לא יודעת מה האחות והסייעת חיפשו בבדיקות, אבל שתיהן נראו מאושרות בסוף.

לבסוף, הסייעת שלפה ערכת טיפוח קטנה, מספריים קטנות, סכיני גילוח ופריטים אחרים לטיפול בשיער. אבל במקום לחתוך את השיער על הראש שלי, היא התחילה לגזור את השיער בין הרגליים שלי!

ידעתי ששיער שם ובמקומות אחרים הוא נורמלי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהסתפרתי במקומות הפרטיים שלי. הסייעת שאלה אותי איך אני רוצה את השיער, אבל לא ממש הבנתי. שאלתי מה האפשרויות שלי, אבל היא רק אמרה שקשה להסביר. בסוף היא הסירה את כל השיער בבית שחי שלי, ברגליים ובכוס שלי היא השאירה פס חמוד מעליו, וזהו. את כל השאר היא הסירה.

"בסדר יקירתי," אמרה האחות כשהסייעת הניחה לבסוף את המספריים. "עכשיו את יכולה ללכת לכיתה. את התלמידה האחרונה, אז כדאי למהר".

"מה עם התלבושת שלי?" שאלתי.

"אין צורך. את מושלמת כמו שאת."

"אבל אני ערומה!" קראתי.

"כן, אבל כך גם כל התלמידים האחרים. זה בסדר. עכשיו בבקשה גשי לחדר משמאל."

—–

גם התלמידים האחרים ככה? לא הבנתי, אבל הם לא השאירו לי הרבה זמן לחשוב. היא סימנה לי וחיכתה שאצא מהחדר.

היא לא שיקרה. כשנכנסתי לכיתה, ראיתי את כולם עירומים בפעם הראשונה.

ברור, ראיתי בנות עירומות בעבר. ראיתי את עצמי במראה כל יום. הבנות כאן היו כמוני. ל-2 מהן היו ציצים גדולים כמו שלי, לאחת היו ממש ענקיים, ול-5 היו קטנים יותר.

אבל מה שבאמת משך את עיני, ובזה אני מתכוונת שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם… זה הבנים.

ידעתי שלבנים יש איבר מין. ראיתי תמונות. ופעם או פעמיים בכל שנה בבית הספר ילד מרדן היה מוריד את המכנסיים ומשוויץ בזין שלו. זו הייתה דרך מהירה להענש בשבועיים של תורנות מטבח. אבל מעולם לא ראיתי אחד כזה במציאות במשך יותר מכמה שניות. גם לא ראיתי אותם זקופים. וכרגע היו שישה איברים בתצוגה מלאה. ארבעה מהם, (כולל גיא) היו זקופים לחלוטין. לאחד האחרים (ששייך לנער בשם אלון) היה איזשהו נוזל שזלג החוצה.

ובקדמת הכיתה, מול הלוח, עמד המנהל. וגם הוא היה עירום. איבר מינו הרפוי תלוי בחופשיות בין רגליו. הדבר היחיד שקרוב לבגדים היה צמיד לבן קטן סביב רגלו השמאלית.

"ברוכה הבאה, כנרת, את נראית נהדר. אוקיי. כולם כאן" הוא אמר. "עכשיו אנחנו יכולים להתחיל."

————————–

גיא

נכנסתי לחדר בערך חמש דקות לפני כנרת, והייתה לי אותה תגובה. רק בהיתי בבנות. כל כך הרבה ציצים וכוס! גם זין, אבל לא ממש היה אכפת לי מהם. הזין שלי לא יכל שלא להזדקף מלראות את כל הבנות הערומות. כל הבנים התרגשו, וכך גם הבנות. היה אפשר לראות בבירור שהכוס שלהן מתנפח קצת ונרטב. כולנו פשוט קלטנו אחד את השני, כשגופנו חשוף לחלוטין. אלון ליטף את הזין שלו בזמן שהסתכל על הקבוצה, ורגעים לאחר מכן השפיך שלו התפוצץ החוצה. ציפיתי שהמנהל (גם עירום) יכעס, אבל במקום זאת הוא פשוט העביר לאלון מגבונים.

ניסיתי להימנע מלגעת בזין שלי, כי ידעתי שגם אני אגמור אם אתחיל לגעת בו.

לפני שנים כנער צעיר, התעוררתי עם סדינים רטובים. פחדתי שאני חולה, הזמנתי את אחות בית הספר. היא הסבירה שהפין של גברים לפעמים משחרר משהו שנקרא שפיך, ואני לא צריך לדאוג, אבל אני לא צריך לעודד את זה, וזה צריך לקרות רק בפרטיות. היא אמרה לי שיהיה לי עוד מספיק זמן לשחרר כמה שפיך שאני ארצה.

כנרת נכנסה לחדר, והפעם הראשונה ראיתי אותה ערומה. דמיינתי אותה ערומה אינספור פעמים, אבל האמת שהמציאות עלתה על כל דמיון. המנהל אמר לנו לשבת ליד השולחנות שלנו. עד אז פשוט עמדנו מסביב והסתכלנו אחד על גופו העירום של זה. מצאתי שולחן כתיבה מאחורה, ואילו כנרת בחרה בשולחן מקדימה. בכל השולחנות היו ספרי לימוד, טאבלטים ומגבונים. מלא מגבונים.

"בסדר" אמר המנהל בקולו המונוטוני. "בוא נדבר על רבייה."

אלו היו 4 שעות הלמידה האינטנסיבית ביותר בחיי.

זה התחיל בתאים, ואיך אחרי שביציות פוגשות זרע, הן גדלות עד שנוצר תינוק במקום שנקרא רחם. היה סרטון של סוס שנולד.

לאחר מכן, השיעור עבר למקום שבו נמצא הזרע, ואיפה הביציות. למדתי מה באמת יש בשפיך שלי. ולמה לחברות הכיתה שלי יש משהו שנקרא מחזור.

בשלב מסוים, סגנית המנהלת נכנסה לחדר כדי להעביר הודעה למנהל. גם היא הייתה עירומה! לא יכולתי שלא לבהות בשדיה כשהיא נכנסה ויצאה. קראו לה טלי שרון. היא היתה בערך בתחילת שנות ה-30. היא היתה אישה מאוד רצינית בדרך כלל. שיער שחור, בדרך כלל אסוף בקוקו ומתוח לאחור, שפתיים דקות ועיניים חומות ויפות. היה לה גוף חטוב יחסית לגילה, ושדיים מהממים ומוצקים בגודל ממוצע, תחת עגול, ומעט שיער ערווה מעל הכוס. היא נתנה למנהל איזשהו פתק, שביד אחת החזיק את הפתק, וביד השניה מעך לה את אחד השדיים, אבל לא נראה שהיה לה איכפת. אחר כך הוא אמר לה תודה והיא יצאה מהכיתה, לא לפני שהוא נתן לה פליק על הטוסיק כשהיא הסתובבה ללכת. היא סובבה את הראש וחייכה אליו.

"בוודאי שמתם לב שכאשר גברת שרון נכנסה חפנתי לה את השד", הוא אמר מייד כאשר יצאה, "דעו שזו ברכת שלום מקובלת בחברה החופשית. אם בעבר הרחוק אנשים היו לוחצים ידיים כאשר היו נפגשים, כיום זה מקובל ומנומס לחפון, למשש ללטף או רק לגעת קלות, באחד מאיברי המין כאשר אנחנו נפגשים, אם תחפצו בכך"

ואז, בשעה האחרונה, כאילו כלום לא קרה, הם הסבירו כיצד הזרע פוגש את הביצית. זה התחיל עם דיאגרמות מופשטות. ואז סרטונים של חיות. ארנבות, סוסים וקופים.

לבסוף, זה עבר לבני אדם. הם הראו לנו סרטון. הזין של הגבר כבר עמד. האישה הייתה על גבה עם רגליים פתוחות. הגבר דחף את איברו לתוך הכוס הפתוח שלה והחל לדחוף.

המנהל השהה את הסרטון. הסתכלתי סביב לראות שלכל החבר'ה האחרים שוב עומד הזין , בדיוק כמוני. כמה מהבנות הכניסו את ידיהן בין רגליהן. נראה היה שכנרת משחקת בחוסר דעת עם הציצים הגדולים שלה.

המנהל הסביר בקצרה שזמן הפמפום הזה יכול להימשך זמן רב, והיו הרבה תנוחות שונות שאפשר להשתמש בהן במהלך הזמן הזה.

הוא עשה פליי. האיש פמפם אותה עוד דקה, לפני שגנח בקול. המצלמה התמקדה על הזין שלו כשהוא בסופו של דבר יצא מהאישה. שפיך נזל מהכוס שלה. נראה שלא אכפת לה. למעשה, נראה שהיא נהנתה מזה, כי גם היא נאנחה בהנאה.

הסרטון הסתיים.

"בסדר תלמידים. למדנו מספיק להיום. אנא גשו מיד לחדרים שלכם. ארוחת הערב תחכה לכם שם. תוכלו למצוא חומר נוסף על הנושא של היום במחשב שבחדרכם. ארוחת הבוקר מחר ב-8 בבוקר."

ניסיתי לא ליצור קשר עין עם התלמידים האחרים כשהלכנו לחדרי השינה שלנו. במיוחד עם כנרת. היום הכל השתנה. לא ידעתי מה יקרה עם החברות שלי איתה עכשיו.

כשסגרתי את דלת חדר השינה שלי, שמעתי את ה'קליק' הרגיל של מערכת הנעילה. כל חדר שינה ננעל עד ארוחת הבוקר. פעם תהיתי, אבל עכשיו ידעתי למה. זה היה כדי למנוע מאיתנו לעשות ביחד את מה שראינו בסרטונים.

אכלתי את האוכל שסופק ואז ישבתי ערום. הרגשתי….מה הרגשתי? זו הייתה תחושה חדשה. הזין שלי קרא לי. הוא רצה משהו. נזכרתי במילה שהמנהל השתמש בה. 'חרמן'. הייתי 'חרמן'.

הדלקתי את מחשב בית הספר. בדרך כלל, היו זמינים חומרי למידה נוספים לבית הספר – משחקי מתמטיקה, ספרי ילדים וכו'. כעשרים אפשרויות חינוכיות וחמישה משחקים.

אבל היום היו רק שתי אפשרויות. ואחת מהן היתה חסומה.

פורנוגרפיית רבייה ופורנוגרפיה מלאה.

מכיוון שהאפשרות 'מלאה' לא הייתה זמינה, לחצתי על הקישור ל'פורנוגרפיה רבייה'. מה שראיתי הצחיק אותי.

היו מאות סרטונים. כל אחד מהם הראה גבר (או לפעמים כמה גברים) פוגשים אישה (או כמה נשים) ומחדירים את איבר המין שלהם לכוס. הנשים והגברים נראים ממש מאושרים במהלך זה, ואז הגבר גומר לתוך הכוס של האישה. לאחר מכן הוא משאיר את האישה לבד.

הסרטונים צולמו במקומות רבים. לפעמים בחדרי שינה, אבל לפעמים במקומות כמו ביער, או אפילו בחנויות. תמיד הגברים והנשים היו עירומים. לפעמים היו להם צמידים ברגל, כמו זה שהמנהל עונד. פעמים אחרות אפילו לא היה להם את זה.

הזין שלי התחיל להתקשות שוב, וליטפתי אותו בזמן שצפיתי בסרטונים עד שהשפיך שלי נורה לתוך טישו שהכנתי. אחר כך צפיתי בעוד פורנוגרפיה, עד שהוא שוב נעמד, ועשיתי את זה שוב.

ואז ניסיתי לישון. תוך כדי נזכרתי בחברים שלי מלפני כן. איך למדתי מהם מילים כמו 'זין' ו'כוס', כשהראינו בסתר את איברי המין שלנו זה לזה כשחשבנו שהמורה לא מסתכל. לא היה לנו אז מושג למה הם באמת נועדו.

————————–

המשך יבוא…