בטיפול

“היכנסי בבקשה"

שני נכנסה בהיסוס, כאילו מתחרטת בכלל על שבאה לטיפול. כי לבוא לטיפול הוא להגיע למסקנה שמשהו לא בסדר. משהו צריך טיפול. אם משהו לא בסדר אז אני לא בסדר…

"תיכנסי בבקשה. שני, נכון?"

 

"כן…" אפילו אישור שמה היה כרוך באי נוחות. היא היתה "ביישנית", לדעתם של מי שחשבו שהכירו אותה, והיו בטוחים שהם מבינים. בעיקר הבנות במשרד. הגברים שלא ממש שמו לב אליה. 

אין ספק שהיא לא הייתה מטרה לרגשות עזים. אולי ל"הבנה", כלומר קצת, איך נאמר? רחמים… 

בכל בוקר שבאה למשרד, לעוד יום עבודה אפור ומדכא, היא ראתה הכל. את החיזורים.ההתחכמויות.ההטרדות הקטנות שלא תמיד התקבלו כהטרדות. הנגיעות הקטנות. המבטים.

אף פעם לא היתה חלק מזה. תמיד השפילה מבט. 

'אני לא רוצה להוריד להם. זה לא ענייני. אני לא שם. אני רק באה לעבודה והולכת…' חשבה. זה גורלי. אז צריך להתרגל למציאות. לא מגיע לי יותר מזה, כנראה.

והיא כל כך רצתה להיות חלק מזה. 

להיות עכשיו מיטל… או מירב… הנשים המשוחררות האלה… הפרחות הצחקניות… שבאות למשרד עם מחשופי ענק מזמינים מבטים ואפילו יותר מזה. עם מכנסי פאק מי או חצאית שמתפוצצת על הישבן העגול… עם התנהגות כזו…

"זונות…" היא חשבה."כל מה שהן רוצות זה זיין…"

ובבית שוב היתה לבד. בדירה הנזירית הזו. אף פעם לא ממש מוארת.תמיד וילון סגור כאילו מפחדת שמישהו יראה אותה. "יגלה את האמת". שהיא לבד לבד לבד. ואולי מישהו יתעניין וישאל וירצה להיכנס ולהפריע לבדידות הזו.

רק חתול. סתם חתול רחוב ששודרג הביתה והפך שמן ומפונק והיה מוקד העניין  היחיד בחייה. היחיד שקיבל ממנה רגש וטיפול.

וגם אז, כשהיא עם עצמה. אפילו לגעת בעצמה לא הייתה מסוגלת. זה הגעיל אותה, מה שהיה לה שם. המקום הלח והדביק ששטפה היטב לפחות פעמיים ביום כי היה מלוכלך ומסריח, כך חשבה.

לעיתים החתול ריחרח שם ביללה משונה, מנסה להתלקק אצלה… מיד היתה חובטת בו קלות ומשליכה אותו החוצה שילך לחפש חתולות. והוא היה חוזר פרוע ומלוכלך… "הלכת לזיין, אה? קרעת אותן …שמעתי…"

 

פעם אחר פעם ניסתה בהיסוס לגעת בעצמה. זה לא עבד. זה לא הרגיש נכון. זה היה כל כך רחוק מהנאה. היתה מסתובבת מצד לצד, מזיעה בין הסדינים בפיג'מה הזו.

 

בוקר אחד, ליד מכונת הקפה, כשהכינה לעצמה אמריקנו דליל וחסר טעם פנתה אליה מירב. או אולי "מרב", עם דגש על ההברה הראשונה. "השרלילה הזאת…מה לי ולה?" חשבה ברתיעה

"היי! מה ניש, שני?" 

"ב…בסדר …"

"איך הולך נשמה? למה תמיד עצובה? אין לך מישהו? יש לך מישהו? הוא לא טוב לך? דברי אלי…"

היה נראה לרגע שאולי שבאמת איכפת לה. העליזות המפזזת התמידית שלה התרככה לכנות כמעט לוחשת. "ספרי לי …"

"הכל בסדר, מירב…אין כלום"

"אין כלום? אף אחד?"

"לא . ."

"אבל תראי אותך…את עדיין צעירה…עם קצת טיפול גם נראית לא רע… מגיע לך יותר…"

"עזבי. לא מגיע לי כלום. טוב לי ככה לבד"

 

"תגידי…היה לך פעם מישהו?"

"לא…בערך…"

"חבר? גבר? זיון? משהו?"

עיניה שנתקעו בנקודה על הרצפה סיפרו הכל. גם הסומק שהלהיט את פניה העכבריות.

"הזדיינת פעם? את לא חייבת לענות אם לא בא לך…"

"אה..  "

"אז את בתולה, כאילו? יואוווו…." בלחש…

"אז את כן…"

"אני לא. בתולה"

"? "

"פעם אחת…"

"דברי אל מירב. שומעת"

"בתיכון. היה אחד. זה הספיק"

"היה כל כך גרוע?"

"היה הכי גרוע…"

"מה היה? אונס?"

"בערך…"'

"אז? מה זה בערך?"

" הוא לקח אותי לאיזו פינה בבית הספר…"

"ולא רצית?"

"דווקא רציתי. רציתי כל כך שהייתי מוכנה לעשות הכל"

"אז מה לא בסדר? לא שזו סיטואציה מהחלומות לזיון ראשון אבל היה צריך להיות די חרא כדי שלא תרצי יותר…"

"כן… תראי…אני לא הייתי פופולרית.די מכוערת. לא ממש מפותחת… רזה כזאת…מתחבאת שלא יראו אותי… הוא היה כזה די מהחבר'ה… אבל הוא גרם לי להיות רצויה לרגע… עם החיזור המטומטם שלו"

"א-הא… הוא רצה זיון ואת חשבת שיש בזה עוד משהו… ונתת לו…"

"כן. לא היה איכפת לי שזה היה מאחורה, מאחורי אולם ההתעמלות… הלכלוך… רציתי שירצה אותי… תמצצי לי הוא אמר ודחף אותי למטה. בכוח"

"בן זונה…"

"הוא פתח את הג'ינס שלו ושלף את הזיין שלו- אני זוכרת עד היום את הריח של הזיעה- ודחף אותי אליו ותקע לי אותו בפרצוף. אפילו לא התאמץ להסתכל לאן… לא יכולתי לברוח כבר והכנסתי אותו לפה והרגשתי אותו מתנפח וגדל…חשבתי שאני נחנקת כשהוא נדחף אלי והתחלתי להשתעל…'והוא מנסה לתקוע לי את הזיין בגרון…'

"איזה חרא מחוצ'קן!"

"אז כשראה שלא הולך שם ואני לא יכולה וכבר בוכה ועוד רגע מקיאה על הזיין הזה, הוא הוציא את הזיין שלו וסובב אותי בכח והשעין אותי על הקיר ואמר משהו כמו "וואלה שני…יא שרמוטה… אולי אין לך שדיים אבל בטח יש לך כוס…" ומשך בכח את המכנסיים שלי…את התחתונים… דחף לי את האצבע שלו… כאב לי אבל עדיין חשבתי שזה בסדר… "אם את רטובה אז את בטח מתה לזיין שלי בכוס הקטן שלך", הוא אמר כשהוא מתכופף מעלי ונלחץ אלי מאחורה, דוחף אותי לתוך הקיר של האולם. יכולתי לשמוע את החברים שלו משחקים כדורסל בפנים…יכולתי לצעוק אבל הייתי משותקת.דמעות נוספות לי על הפנים… ממררת בבכי נשנשקת מבהלה"

"יואו… איזה מניאק!"

"הרגשתי את הזיין שלו נדחף אל הגוף שלי, מחפש בכח בישבן שלי … מוצא את המטרה שלו כמו חיית טרף שסוגרת על הקורבן שלה… הידיים שלו אוחזות אותי שאני לא יכולה לזוז … ואז הוא דחף לי את הזיין המזויין שלו וקרע אותי… תוך כמה שניות הוא גמר… שפך הכל… נוזל לי שפיך מהכוס המדמם על הרגל…ואני בוכה… "מה את בוכה… ממילא את לא זיון משהו…" והכניס את הזיין הרופס בחזרה לג'ינס, טיפה מסריחה נוזלת לו על היד, ניגב בגב שלי… סגר את החנות  והלך… השאיר אותי כמו איזו חיה פצועה…אני לא מסוגלת למחוק מהזיכרון את הריח הנורא. את הריח החריף של השפיך מעורב הזיעה מסריחה של שיעור ספורט של בנים … אפילו כשאני חושבת על זיון זה מוחק לי כל חשק…כל מחשבה על זה שאני יכולה להכניס לגוף שלי משהו…"

"נשמה…מסכנה שלי… עכשיו אני מבינה…את מבינה שזה לא היה בערך אונס אלא בדיוק אונס?"

"לא יודעת. אולי לא מגיע לי… לא מגיע סקס כמו לכם"

"מגיע לך הכל נשמה! אין אף אשה שלא מגיע לה! בואי אלי…אני רוצה לחבק אותך…אל תבכי יותר. תני לי לעזור…"

"תודה…הייתי צריכה שמישהו ישמע…"

"לא רק לשמוע" מלטפת את ראשה אל מחשוף חזה הגדול והחם, כמו אחות גדולה שגילתה משהו נורא שנעשה לאחותה "לעשות."

"מה, מה אפשר לעשות? הוא הרס אותי. הרס לי את הגוף ואת הנשמה. אני לא יכולה לראות גבר בלי לחשוב לתוך התהום הזו…"

"יש לי רעיון. אני מכירה אשה אחת שתעזור. אשת מקצוע. מטפלת. בדיוק במקום כאלה של פגיעה מינית וגם לא. אבל טיפול מיני".

"ואת היית אצלה?"

"כן!"

"ועזרה?"

"מאד! אחרי שהכרתי אותה הפכתי לאדם אחר אשה אחרת"

 

היה לה חיוך טוב. עיניים טובות כאלה. כחולות. כמו ים שיעטוף אותה במים חמים, חשבה לעצמה. פנים רכות ויפות, אבל לא יפות מדי. כמו אם אוהבת, חשבה בהתרגשות קלה, נזכרת באם שלא אהבה מספיק כדי לבטוח בה ולספר לה את האמת הנוראה…

כשעברה לידה, מוכוונת על ידי הזרוע שמראה פנימה,לחדר, בהיסוס שמבקש להיות בלתי מורגש, לא להפריע, אל תגעו בי, רק תנו לי לעבור הלאה, לא יכלה שלא להרגיש את החום שקרן מגופה. ממש. היא היתה קצת יותר גבוהה משני. לא הרבה. אשה בת 40 פלוס. גוף מלא ודשן עטוף ומהודק בחליפה רשמית מדויקת במידותיה. כל כפתור סגור.כל רמז למשהו אחר הוא בעיני המתבונן. או המתבוננת. הקור המדויק שהלבוש רצה לשדר נמס מיד בחום הגוף שעטף ובפנים המקבלות. המאירות.

שני הרגישה שהגיעה למקום נכון.

 

"אפשר לשבת?"

"בהחלט"

"כאן? ממול?"

"היכן שנוח לך…"

 התישבה מול שירה ("קיראי לי שירה, שני. אנחנו נתקרב זו לזו ככל שאפשר. מספיק רק שירה") בכורסה הרכה ושירה מולה, בכורסה מעט גבוהה יותר.

"מה שלומך, שני?"

"ככה ,בסדר…"

"ספרי לי מדוע הגעת אלי. איך הגעת אלי?"

"מירב במשרד המליצה לי. מירב הפתוחה, השמחה, שאוהבת את כולם וכולם אוהבים אותה ולא מתביישת מאף אחד…"

"כן…אני זוכרת אותה. היא הצלחה טיפולית שלי. ושלה עצמה כמובן"

"כן…"

"את רוצה להיות כמו מירב?"

"אולי. קצת…"

"אז בואי נתחיל. ספרי לי."

 

והיא סיפרה על האונס ועל הטראומה ועל מה שקרה לפני ואחרי ועכשיו. ושוב בכתה ושירה ניגבה את דמעותיה…

 

"אנחנו צריכות לעבוד ביחד כדי לתקן את מה  שהתקלקל. יש לנו הרבה עבודה משותפת לעשות"

ובעיניים אדומות במבט מושפל "ונצליח?"

ובעיניים כחולות וחיוך "אנחנו נצליח!"

 

"אני רוצה לתת לך שיעורי בית, שני"

"כן…"

"כדי להתחיל ברגל ימין את צריכה לקבל את עצמך. לאהוב את עצמך"

"זה לא יהיה לי קל…"

"אני יודעת. לכן לפני שתוכל לקבל את עצמך ממש את צריכה לקבל את גופך. את הממשות הפיזית שלך. לאהוב את גופך "

"אבל אני סתם אחת …רזה כזו. לא סקסית. אף אחד-"

"בדיוק! את רזה כזו, עם גוף נערי יפה, כמו נערה, כמו פרח שעדיין לא פורח"

"אולי … זה נשמע כבר יותר טוב …"

"כשתגיעי הביתה תאהבי את עצמך.פנקי את עצמך באמבטיה.לא מקלחת! אמבטיה חמה וריחנית… כוס יין. כן. עיצמי את העיניים ואת כבר שם…" וקולה של שירה ירד אוקטבה והפך נמוך וצרוד מעט " וכשתצאי תמרחי שמן תינוקות על כל גופך- על כולו… ותהיי חמה ורכה… ותלכי למיטה"

שני מסמיקה בעיניים עצומות

"הנה אנחנו מדמיינת את זה…"

"ושם תאהבי את גופך. לא- אל תחלמי על גבר. רק את. את שלך בלבד. את בידיים שלך. לטפי את גופך החלקלק משמן… העבירי אצבעות על ירכייך.על ישבנך הקטן והחמוד. על הבטן השטוחה על השדיים הקטנים והמתוקים האלה… מיצצי אצבע… חיזרי לפטמות…סביב סביב עד שמתקשות… ורדי למטה אל שפתייך… הן יהיו רטובות… יבקשו את המגע…לטפי בעדינות… ענגי את עצמך באהבה עדינה… עד שתגמרי… ותזכרי- זו את. זה שלך. ומגיע לך…"

"אני .. אני אנסה…"

"מצוין שני, מעולה. עד לפגישה הבאה. אני מצפה לשמוע איך היה! בהצלחה…" והחיוך היה מלא ומתוק.

 

והיא ניסתה. עם הרבה רצון. ניסתה להגיע לסיפוק. למשהו. לאהוב את עצמה. את הגוף הקטן שלה… הגוף שקיבל פתאום מחמאות…

אחרי אמבטיה חמה שהפשירה לאט והקצף נעלם, אחרי ששימנה את גופה, מהססת ברתיעה מלגעת בין רגליה ובאחוריה, מרפרפת במהירות על שדיה הזעירים- גופה רגוע ונינוח, מדיף ריח שמן כמו תינוק…

לא הצליח לה… שכבה במיטה תחת שמיכה, מסתכלת בתקרה. לאט הצליחה ללטף את מורד בטנה ולגעת בעצמה, שם, ממש שם.

אבל זה לא עבד… זה אפילו הגעיל אותה. הכוס שלה. אני לא יכולה…היא חשבה. אילצה את עצמה. העבירה את אצבעותיה בתנועה מעגלית. כל גופה התכווץ בתחושה הלא נכונה. לא מתאימה. הורגת כל חשק שהתעוררו לאחר שנים של התנזרות. המשיכה עוד ועוד עד שהתיאשה ונרדמה בדמעות…מתוסכלת וכואבת כמו ציפור פגועה… התחושה היתה צורבת.מטרידה. קפלי העור האדימו, מגורים ומאבדי תחושה… מתחבאת תחת השמיכה וכובשת ראשה בכר… 

לא הולך. לא מגיע לי. אל פעם לא יקרה לי. הלוואי שהיה לי גוף אחר. נקי. שלא ליכלך אותו נער טיפש ורע…אני שבורה ומקולקלת לא שווה כלום. אפילו לגמור אני לא יכולה להתחיל…

 

"שלום שני. מה שלומך?"

התיישבה בשקט על הכורסה ממול, מתכווצת לתוך עצמה…

"ספרי לי אין היה?האם התקדמנו?"

רק סימנה שלילה בראש, עיניים בתוך כוס הקפה שבידה.

"מה קרה?" בנימה מקצועית אמפטית

"לא הולך לי…אני לא טובה בזה. אולי אני פשוט לא טובה. לא מגיע לי ליהנות…"

"הגוף שלנו הוא מתנה. אנחנו צריכים ללמוד איך לפתוח את המתנה שקיבלנו כדי ליהנות ממנה"

"אבל אני לא מצליחה!" בעיניים נרטבות

"ניסית בעדינות?"

"כן! אני …אני .. לא… אני לא… הנה תראי אותך…"

"מה?"

"איך את בניגוד אלי…תראי איזה גוף נהדר יש לך…איזה שדיים גדולים ונפלאים. איזה ישבן עגול. הרגליים שלך… ואני…אני מצומקת.תחת קטן כמו של ילד ושדיים… כמעט אין לי! אני כנראה לא אמורה ליהנות מהגוף שלי אם קיבלתי ככל כל מעט ממנו"

"תני לי לספר לך קצת על עצמי ומה עברתי עד שהגעתי למקום בו אני מעזה לעזור לך. היום אני מתייחסת לגוף בצורה בריאה ופתוחה ורוצה ליהנות מכולו. אני שומרת את רגעי ההנאה לשיא. אנחנו לא יכולים להיות בשיא כל הזמן בשום דבר כי אז פשוט אין שיא, נכון?"

"אני חושבת שאת צודקת…"

"כשהייתי נערה חשבתי שאני שמנה ומגעילה. חשבתי שאף אחד לא יביט עלי. אף אחד לא ירצה בי.לגעת בי… לעגו לי. כולם רצו לגעת בשדיים האלה… "אפשר לשחק לך בחזה, שירה השמנה? אפשר לשים את הראש שלי בעמק שלך? אם היו לי שדיים כאלה הייתי משחק בהן כל היום… את משחקת בחזה שלך שירה? את רוצה שאני ישים לך את הזיין שלי בתוך השדיים יא שמנה?". אבל אז התחלתי לטפח ולבנות את מי שאני. להדגיש את מה שיש לי. להתעלם ממה שאין לי. להראות מי אני. להבין שהגוף שלי הוא רק שלי והוא גם המפתח לעולם אחר. מתוך עמדה של חוזק.של שליטה אפילו. אהבתי איך שבנים הביטו בי.וגיליתי את האוננות. את היכולת לענג את עצמי.לחפש בתוכי, בגופי, בכוס שלי, את המפתח להנאה… לשחק בשדיים שכבר אז היו גדולים ושופעים…לצאת לטיול באצבעותי… ללטף ולגרות כל פיסת עור…כל כניסה לעומק…"

"אבל אני…לא יכולה!"

"שני, אומר לך איך אני מקנאה בך. בשדיים הקטנטנים האלה, בפטמות הגדולות. יפות כל כך… בישבן הקטן וההדוק שלעולם לא היה לי. את לעולם לא תביני מה זה לשאת משא כזה על גופך. בצד היתרונות יש את הכובד. את החזיה הגדולה.את הזיעה מתחת. את הפטמות…לך לעולם לא יפלו וידלדלו השדיים… הם תמיד יזדקרו. ואנחנו נטפל בזה שהן יזדקרו בשמחה. בתשוקה…"

התיאורים מלאי המוטיבציה פעלו על שני בדרך לא צפויה והיא נעה באי נוחות על הכורסה. ידיה חובקות את גופה הדק.

"מה אני גורמת לך להרגיש, שני?"

"לא יודעת…חום? התרגשות?"

"איזה מין? איפה? איפה בגוף הקטן הזה?"

מבטה המושפל אל חזה הקטן, אל פטמותיה המתבלטות הבהיר.

"הנה גופך מספר הכל! ראי את הפטמות היפהפיות האלה. גופך מדבר אליך. געי בהן.לטפי בעדינות… "

"ככה?" בנגיעה מגושמת

"הביטי בי.ככה." כשהיא מדגימה בעדינות חושנית "לא. ככה לא תראי. אני אחלץ אותם מהחזיה הזו" וביד מאומנת פתחה את האבזם ושלפה תחת החולצה הלבנה, הרשמית את החזיה, חופנת שני שדיים שופעים "הו כן…עכשיו אפשר לנשום" מטלטלת את ראשה באנחת רווחה.

לשני לא הייתה כלל חזייה. היא לא נזקקה לתמיכה. שדי נערה מעוטרים בפטמות גדולות ביחס.

פטמותיה של  שירה בלטו כהות תחת הבד הלבן. כפות ידיה סימנו מגע מרפרף סביב סביב

"עשי כך… לאט…"

שני עקבה בלהט מסמיק וצייתה, מחפשת תגובה ומקבלת: פטמותיה גדלו ותפחו, מתבלטות כשני פירות קיץ …שני אפרסקים שמחפשים ידיים שיקטפו את הפרי הבשל… את השזיפים שלא זכו שמישהו ימצוץ מהם את העסיס המבשיל, שילקק את שפתיו בעונג…

"בדיוק…ככה בדיוק…"  בקול מצטרד "לטפי את בטנך, אהובה"

ושני החלה להרגיש שהיא נאהבת. כן. מעבר לטיפול המקצועי היה חום אמיתי.

"לטפי את הבטן השטוחה, הרכה.את צידי גופך.את הישבן.העבירי את ציפורנייך על עורך… הרגישי כל סנטימטר בעור מצטמרר …"

שני בעיניים עצומות מתמכרת לעצמה

"נכון שמרגיש טוב? הסתכלי אלי עכשיו" וידה האחת חופנת את שדה כשהשניה מתחפרת בין רגליה " כן…גם את…"

בלי מילים, המראה של האשה מולה, כל כך שונה ממנה וכל כך מושכת אותה… ידה מוצאת את שפתיה המתלחלחות, את הפתח לעדן… להבטחה שעדיין לא מומשה…הוא מביטה כלא מאמינה באשה הזו, שותה בצמא את דבריה, מתמכרת להדרכתה, נקנית על ידה בהתמסרות חושנית…

"לטפי את עורך,את גופך,את כולך…כמוני…" היא מדגימה מולה, רגלה הימנית מתקפלת אל הכסא, חושפת את שהסתירה "אם נוח לך יותר את יכולה להוריד את התחתונים"

והיא מורידה בתנועות מגושמות כשמולה נושרים לרצפה תחתונים סקסיים בתנועה איטית והרגל הארוכה מתקפלת תחתיה, חושפת את קפלי שפתיה החלקות, ללא שיער מיותר. שני מתביישת בשיער ערוותה המלא-

"אל תתביישי,יקרה. הכל נשאר בינינו ויטופל בהמשך-  לטפי את שדייך הקטנים, את הפטמה תחת החולצה-"  כשהיא מעסה ברכות שד מלא ושופע בחולצתה הנפרמת, פטמתו מתגלגלת בין אצבעותיה

שני מפלסת באצבעותיה דרך בסבך השיער הכהה ומביטה בעיניים עצומות למחצה בשירה  מפשקת את שפתי הכוס הגדולות, מלאות "-כן…עשי כמוני.פשקי את רגלייך.את יכולה להניח את כפות הרגליים על הכורסה… איזה ישבן יפה… פשקי באצבעותייך את שפתייך… כל כך יפה!"

בשפע השיער שבין רגליה נפתחת דרך ורודה,נוצצת, פתח לתוך גופה הדק. "געי בדגדגן.בעדינות… ברוך…באהבה…אהבתי את עצמך" ולרגע אינה מפסיקה להדגים על גופה ולשוטט בדיוק שם, ללטף את הדגדגן בקצה האצבע, לחדור פנימה…

"כההההן…תטעמי את עצמך…את הכוס המתוק שלך…" 

והיא מנסה ומחקה את האשה הגדולה שמולה-

"אני לא יכולה… זה…זה … מגעיל אותי…" כמעט בבכי של תיסכול

"ששש…לא קרה כלום…"מתקרבת ומגישה אצבע רטובה "הנה… לקקי" לפיה "מצצי את האצבע שלי…" 

מוצצת בהיסוס

"טוב?"

"כן… קצת…כן…"

"עכשיו את שלך" וחוזרת לכורסה ממול וממשיכה בשלה, ידיה מלאות בעצמה

שני מנסה שוב ומחדירה לאט אצבע, ואוספת לפיה את הטעם ואת הריח

"החדירי שתי אצבעות עכשיו…" ברור ששירה נהנית ממה שהיא רואה, מפרי הצלחתה… מגורה…

"תזייני את עצמך…תאהבי את עצמך… את רוצה אותך…את מתחברת לגופך… אוהההה…את כל כך מטריפה אותי…את מגרה אותי …כן, שני… "

והיא נרעדת, בטנה מתנשמת בגלים, שדיה עולים ויורדים והיא גומרת כששני מתקרבת מתקרבת וגומרת בציוץ ציפורי חנוק… בחיוך מבויש…

"גמרתי…שירה…גמרתי… סוף סוף טעמתי וגמרתי ואני רוצה עוד…"

"לא רק גמרת, יקרה. גם אני גמרתי כשצפיתי בך. היית הפרח שלי.הפרח שפורח ומראה את הצוף שבתוכו…"

 

"אנחנו רק התחלנו. עוד יש לנו דרך ארוכה ללכת ביחד, שני. אבל היתה כאן פריצת דרך.בהחלט" כשהן עומדות להיפרד ליד הדלת, מאורגנות ומסודרות כאילו לא היה הטיפול שהיה. כאילו הגוף לא היה מעורב כלל במה שקרה.

"תודה, שירה.גם אם יש לפנינו עוד הרבה- אני אלך איתך בכל דרך שתראי לי. תודה"

"להתראות בפגישה הבאה!"

 

'