אסיפת הורים – אירוטיקה חרדית – חלק שני

מירי חשבה שהקול מתעתע בה. משהו היה נשמע מוכר מדי, כאילו רק לפני שעה קלה היא עוד שמעה אותו באזניה, אבל איך זה יכול להיות…

"מ' את פה? "

היא כחכחה בגרונה קמעה, מתלבטת אם להסגיר את מה שנראה לה שהיא מרגישה. ואולי זה בכלל לא הוא. היא מנסה להיזכר עכשיו מה שם הרב של נפתלי, ורק שם המשפחה קופץ מולה, הרב כהנא.

אוף, היא גרועה בשמות, ועוד של כל הרבנים.

"כן, אני פה, אז איך לקרוא לך?"

מירי מנסה את מזלה, מתלבטת אם לשאול ישר האם הוא הוא, הרב כהנא מהתלמוד תורה.

"אפשר לקרוא לך מרים, או שאת מעדיפה להישאר מ'?" שלמה שאל, נותן לה להבין כי הוא כבר יודע על הקשר הזה ביניהם.

"הרב שלמה כהנא, האם זה אתה?" לנוכח השתיקה שהשתררה בקו, מירי המשיכה. "אני לא חושבת שזה ראוי, אולי מוטב שננתק עכשיו, אולי בכלל נשכח שזה קרה, שדברנו, שהתכתבנו…".

מירי הפסיקה את המשפט, מסרבת להאמין שבזה הרגע, היא הסכימה מרצונה לוותר על הקשר הזה. קשר שכל כך חיזק אותה, ותמך, ועודד. אבל בשורה התחתונה, זה הרב של נפתלי הקטן. ולרגע היא רועדת, האם הרב שלמה מנהל איתה את הקשר הזה, אז מה זה אומר על מוסד הרבנות? ומה היא צריכה לחשוב על בעלה, אולי גם הוא מנהל קשרים כאלה?

"גברת מרים, אני באמת לא יודע מה להגיד. אולי חבל שהתקשרתי. אני מצטער." שלמה מיהר לנתק את השיחה, רועד כולו. הוא העיף מבט מהיר בשעון היד, רק לפני שעה וחצי היא ישבה פה מולו. אם רק היה יודע אז מה שהוא יודע עכשיו. כאילו עברו עליו ימים שלמים, חיים שלמים מרגע גילוי הזהות של מ'.

מירי ישבה על הספה הקטנה, הסלון חשוך סביבה. היא רק שומעת את הלמות ליבה. היא משמיעה לעצמה שוב את השיחה בראש, מריצה את ההתכתבויות שלהם, כמה עדנה יש באיש הזה. כמה רוך ואכפתיות. ופתאום זה מכה בה שוב, זה לא האיש הזה, זה של ש' אלמוני. זה הרב שלמה כהנא!!

ואיך היא ממשיכה מפה?!

הטלפון מצלצל לידה, מנגינה מעצבנת, היא חושב לעצמה, ורואה את השם של בעלה על הצג.

"שלום אבא" היא אומרת ומנסה לשמוע מבין המילים אם יש משהו חשוד בשיחה הזו, האם רוחות השמיים העבירו כבר את הקול.

"איך היה אצל נפתלי? הלכת?" כל כך ענייני, ישיר.

"היה בסדר, נמשיך לדבר על זה בבית, אני קצת לא מרגישה טוב" היא לא רוצה לשמוע את קולו עכשיו, היא רוצה להבין דברים עם עצמה, בחושך.

"טוב, אני מאחר. ייקח לי בטח עוד שעתיים" השיחה כבר נגמרה, ומירי נשארת עם תחושה קשה בבטן. לא ככה היא חשבה שיגמר לה היום הזה. היא פונה למחשב, מקום המפלט שלה בחודשים האחרונים. היא מנסה לעבוד על מערך שיעורים חדש שהיא התנדבה להכין, אבל ההבהוב של מייל נכנס, קוטע את החיפוש אחר מקורות ראויים.

* מ', או שמא אני יכול לקרוא לך מירי? בבקשה, תסלחי לי על הכל.

אוי, כמה שהוא נחמד, היא חושבת לעצמה. מתנתקת מדמות הרב הקר שישב מולה, מסרב להביט בה. ואיך היא תוכל להימנע לגמרי מהקשר הזה? כל כך הרבה כוחות היא הרגישה שהיא מקבלת ממנו…

* שלמה (אפשר לוותר על תואר- הרב?) אין לי מילים. ממש נעתקו ממני.

ישבנו רק לפני זמן קצת ביחד, ולא העליתי על דעתי שאתה זה אתה. אני מבולבלת…

מירי שלחה את המייל, יודעת שהיא שכחה לרשום שם מה שבאמת רצתה לכתוב, את הרגשות שהיא ידעה שמתפתחים בתוכה. או אולי היא לא שכחה, אלא התעלמה מהם.

* מותר לי להיות חוצפן? וברור שהתואר מיותר במקרה הזה. אפשר להתקשר שוב?

נמאס לו להיות במייל, לחכות למילים שנכתבות בהינף יד. הוא רוצה יותר, מגיע לשניהם יותר מזה. שלמה אפילו לא מחכה לתשובה, הוא סופר בשקט עד עשר, ומתקשר. רק שתענה. רק שתענה. צלצול אחד, ועוד אחד, והוא כבר כמעט ומתייאש, ושומע בראשו את אלפי פעמוני האזהרה, והוא מחכה על הקו. רק שתענה.

" שלמה" הוא שומע את הקול המתוק ונאנח.

"מירי, תקשיבי לי רגע. אני מדבר עכשיו בתור ש' שהכרת, תשכחי מהרב. אני רוצה להיפגש איתך שוב. הרי כבר נפגשנו הערב, ולא היה נורא כל כך".

"לא, אני נפגשתי הערב עם הרב של הבן שלי, לא עם ש'" אוף, היא לא יודעת מה להגיד, היא רק מרגישה איך הלב שלה נקרע בתוכה, והיא רוצה לצעוק לו- תבוא כבר!!

"יש לך כמה דקות עכשיו? רוצה אפילו בתוך התלמוד תורה? אני עוד פה. נגיד שקבענו פגישה בסוף הערב, בגלל הבן החמוד שלך". שלמה נשם עמוק, הוא לא תכנן שזה יצא ככה, אבל הוא יסכים למה שהיא תגיד.

"איך אני אכנס לכיתה של הבן שלי שוב, ועוד בשביל דבר כזה?" שקט השתרר משני עברי השיחה.

"איך שמתאים לך" שלמה ענה בקול שקט "אני פה עוד רבע שעה, אם לא תבואי, אני אבין".

מירי נכנסה לחדר השינה הקטן של הילדים, כולם ישנים. שקט בבית, ובעלה גם ככה מתעכב… הם נפגשים במקום שלא יקרה שם כלום. היא עברה לחדר שלה, מביטה על עצמה במראה התלויה, מראה של אישה נחמדה, לא יותר ולא פחות. היא לא יכולה להחליף בגדים, שלא יחשוב שהיא השקיעה בשבילו. היא רק מסדרת את הפאה, מעבירה שפתון בהיר על השפתיים העייפות ויוצאת. יש לפניה בדיוק 7 דקות הליכה, היא מכירה את הדרך בעל פה.

המדרכה זזה תחתיה, היא מרחפת. היא לא זוכרת איך היא הגיעה לתלמוד תורה, אבל היא כבר שם, מחכה מחוץ לדלת החצי סגורה, מתלבטת אם להקיש עליה.

"ערב טוב, כבוד הרבנית" פונה אליה אחד הרבנים "הרב שלמה יצא לפני רגע, להתקשר אליו?"

"לא, תודה, אני אחרתי" היא אספה את עצמה, נוזפת בליבה על הטיפשות של להגיע לכאן סתם, והנה הוא כבר יצא. היא מיהרה אל דלת הכניסה לא רואה את הגבר שבדיוק יצא מהמטבח הקטן, כוס תה בידו. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, טיפות מים חמות מהולות בתיון ומעט סוכר, הותזו עליה, מרטיבות את הפאה המסודרת והשפתון.

"סליחה, לא שמתי לב" היא מלמלה, מרימה את מבטה אל הגבר שבו היא נתקלה. שלמה. "לא הלכת כבר? הרב שראה אותי אמר שיצאת".

"בואי בבקשה גברת לוינגר, אני ממש מצטער. נשב בכיתה ונדבר על הבן שלכם" הקול היה רשמי כל כך, מירי התקשתה לחבר אותו לש' שלה. אבל המקום והמציאות, מכריחים אותו להיות כזה. היא בטוחה שעוד רגע זה ישתנה.

בכיתה חיכתה לה בדיוק כמו שהיא עזבה אותה רק לפני שעה קלה. שלמה סגר את הדלת מאחוריו, נזהר לא להשמיע רעש .

באופן אוטומט היא התיישבה בכיסא המיועד להורים, והכסא מולה נשאר מיותם. שלמה התיישב בכסאו בצד השני של השולחן, שומר על המיקום הראוי בתוך הכיתה, שמא מישהו יפתח את הדלת. השולחן חוצץ ביניהם, אבל הנשמות שלנם קרובות עכשיו כל כך. מירי מביטה בעיניו הכהות של שלמה, מרגישה את האוקיינוס נחצה לשניים, נותן לה מעבר פתוח ויבש עד לליבו של שלמה.

הם ישבו ככה בשקט דקות אחדות, מפחדים להרוס את הרגע, את המתח שנוצר בחדר. מירי הניחה ידיה את ידיה על השולחן, נותנת מקום לפרץ קטן של גבולות, מי יודע, אולי הם יפרצו. במקום קטן בתוכה, היא מייחלת לפרוץ כבר. היא שמה לב איך שלמה נע בכיסאו, היא רואה את החשש שלו, ואת הרצון הבוער בתוכו, והיא מיישרת את היד, כמעט ונוגעת בו. משאירה לשלמה לעשות את הצעד האחרון.

"אני חושב שכדאי שנמשיך את הערב במקום אחר" שלמה קם פתאום, לא מצליח להסתיר את זקפתו "תכף יבואו לבדוק שכולם סיימו פה, לא רוצה שנתפס על חם" הוא מחייך אל מירי, כמעט ומושיט לה את היד, לעזור לה לקום. אבל באותו הרגע נפתחת הדלת ושלמה מספיק לכסות את הבליטה בניירות שעל השולחן "טוב, סיימנו פה. תדברי עם נפתלי בבית על מה שדברנו" הוא אומר בקול הכי רשמי שהוא מצליח, מנסה להסוות את ההתרגשות שבקולו.

מירי קמה ממקומה "תודה לך הרב" ופונה לצאת, מנסה להבין האם נגרם כבר נזק כלשהו.

"מירי, חכי רגע" הוא אומר ברגע שנסגרת הדלת "זה לא היה באמת. אני רוצה שנמשיך את הערב הזה במקום רגוע יותר, שאין בו סכנה שמישהו יכנס. את מוכנה?"

מירי אוספת את עצמה ואת גאוותה שנפגעה לרגע "מכיר מקום כזה?" היא כבר פונה אל דלת הכיתה.

"נפגש בחניון ממול בית הספר בעוד חמש דקות" שלמה יוצא ראשון מהכיתה, ממהר לחדר המורים, להשאיר שם את הדפים של כל הבנים בכיתה. ומירי ממהרת לדרכה, ולמחשבות שלה, לדילמות האם להישאר או ללכת, האם לתת את הזמן לנסות לשבור את הגבולות או לא להיכנס לזה בכלל.

הבית נמצא במרחק דקות ספורות של הליכה, אז אולי בכלל עדיף כבר ללכת וזהו? לחסוך לעצמה את ההרפתקה המיותרת הזו. אבל הרגליים משכו אותה אל החניון הקטן. החושך עוטף אותה, היא שומעת את הד צעדיה על המדרכה, כמעט כאילו מישהי מלווה אותה כל הדרך, מניחה את כף ידה בידה, ומלווה אותה לחופה. ההתרגשות מתחילה לתת אותותיה, ככה מירי מרגישה כשהלב שלה מעלה את המהירות, כשהרוק שלה מתייבש בחלל הפה, כשפרפור קטן בתחתית הבטן שלה מסמן לה משהו…

היא מחכה בפינה החשוכה ביותר שהיא מוצאת, לא יודעת למה היא מחכה.

אחרי כמה רגעים, היא מבחינה בדמותו התמירה של שלמה נכנס לרכב החונה בצד, סבוב מהיר עם הרכב, והוא כבר מחפש אותה, מהבהב חלושות בפנסי הרכב. מירי מתקדמת לקראתו. בהיסוס של רגע, היא נכנסת למכונית. זה הרי לא אדם זר, היא מכירה אותו, יודעת עליו מספיק דברים כדי שהוא לא ינסה לעשות שטויות.

"שוב ערב טוב" הוא מחייך אליה "סוף סוף נוכל למצוא לעצמנו כמה דקות של שקט". מירי רק מהנהנת בראשה, הלשון שלה כבדה מדי בשביל לענות. שלמה מתמרן בין הרכבים, והם כבר על הכביש החוצה מהעיר לכיוון חורשה קטנה המוכרת יותר למירי בתור "חורשת הנערים" (סיפורי אימה שהילכו בעיר, על הנערים שבאים לשם בלילות כדי למצוא פורקן בגיל הנעורים).

"אתה מכיר את האזור?"

"מכיר קצת. מספיק כדי שנמצא פינה שקטה" שלמה מעיף במירי מבט מהיר "אל תדאגי, הכל טוב. אם את לא רוצה, אפשר לחזור מיד". אבל מירי כבר בתוך החוויה, והיא לא רוצה להחמיץ אותה. מפחדת למצמץ ולהתעורר בבית, נטולת ריגושים.

"סומכת עליך. כל עוד נחזור תוך חצי שעה. חייבת להגיע הביתה לפני בעלי" היא כמעט ומתנצלת.

המכונית מפליגה לדרכה, מנווטת בכביש, הישר אל פינת החורשה. מקום שבו הם יוכלו לדבר, להכיר יותר, אולי לגעת… היא מסלקת את המחשבה מהראש, מה קרה לה? מה נכנס בה שהיא בכלל חשבה על זה? מירי מתיישבת על הידיים שלה, מין תחושת ביטחון שהן אכן ישארו שם, מוגנות. הדרך הקצרה עוברת עליהם בשקט, כל אחד צפון במחשבותיו.

שלמה עוצר את הרכב "פה זה אמור להיות בטוח" הוא אומר "שנישאר ברכב?" מירי העדיפה את הרכב הסגור, הסיכוי שמישהו יבחין בה ככה, קטן משמעותית. היא מפנה את גופה כלפי שלמה, מביטה בעיניו.

השקט והמתח.

אפשר לחוש אותם באצבעות הידיים.

לראות אותם ממש קרובים לגלגל העין.

לנשום אותם בסמפונות הריאות, נשימה עמוקה שצורבת פנימה.

"אני…" שלמה התחיל ומיד הפסיק "אין לי באמת מה לומר. תודה שהסכמת לבוא איתי לכאן הערב. ובכלל, תודה שנשארת מחוברת למיילים שלי, למרות הכל".

"הקדמת אותי, לקחת לי את המילים" היא נושמת את האוויר הדחוס של הרכב "מה אנחנו עושים פה?"

שלמה הביט בעיניה, מנסה לשמור על נשימה תקינה, המבט שלה הטריף אותו, כל נים בגופו בער תשוקה. כמה הוא רצה אותה, כמה התאווה לה. כמה דמיין את הרגע. והנה היא פה מולו, קרובה כל כך, ורחוקה.

מירי רצתה להגיד משהו, המילים התבשלו בתוכה, אבל מגע היד החמה של שלמה הקפיאה הכל. היא לא הצליחה להגיב, גם לא להזיז את האצבעות באלגנטיות לאחור. עכשיו זה רק שניהם, והאצבעות שהשתרגו להן אחת בתוך השנייה, כאילו זה המקום הטבעי שלהן, מאז ומעולם.

ופתאום לא היה אכפת למירי מה קורה מחוץ למכונית, ואילו אנשים עברו פתאום, ואם הסתכלו עליהם, אם ראו אותם.

פתאום הדבר היחיד שהיה אכפת לה, זה העיניים של שלמה, שסנוורו אותה. היא הרגישה את החושך סביבם, ואת האור שקרן אליה מזוג העיניים האלה.

ושלמה, שחיפש כל כך את השקט, מצא אותו באותן האצבעות הקרות. והוא חימם אותן בליטוף נעים, מרגיש הכי טבעי, כאילו מאז ימי הבריאה, זו כל משימתו, לחמם את עשר האצבעות האלו, שרק לפני דקות מועטות הוא פגש לראשונה.

ומתוך השקט שנוצר ביניהם, ומתוך הידיים שמצאו את שאהבה נפשם, הם מצאו אחד את השנייה…