אנה אפנה

סיפור מאת מאת דני דניאלי

בת מצווה

לא סובל את הנסיעה לשמחות משפחתיות. למה אנשים לא יכולים לעשות את האירועים שלהם בעיר, קרוב לבית? כל אחד מנסה להיות מיוחד, שונה, ואני מבזבז יום שלם על ברית, בר מצווה או חתונה. 

אז נסענו לבר מצווה של בן דוד של אשתי. יום שישי בצהריים, 'חווה חברתית-טיפולית' מחוץ לעיר. מזג אוויר נחמד. אשתי נהנית מהנוף, מן ההרים, מהציפורים. הילדים בטלפונים, ורק אני נוהם ומתבאס. הורדתי אותם ליד הכניסה והמשכתי לחנייה המרוחקת. החניתי את הרכב וכבר באתי לצאת, אך הבחנתי במריבה בין בני זוג ולא היה נעים לי שיראו שאני רואה ושומע, אז חיכיתי.

"כשאני אומרת לך תוריד אותנו כאן, אתה עוצר ומוריד אותנו, מה לא ברור?"

"אבל, אנה, היו מאחוריי מכוניות, צפרו לי."

"אתה שומע מה אתה אומר? הקשבת לנהג מחורבן שצפר לך ולא לי."

"אני מצטער, אני באמת מצטער. לפחות החנייה לא רחוקה כל כך, נכון?"

"אתה לא באמת מבין במה הסתבכת."

"???"

"אני!   אמרתי!   לך!   לעצור!"

"די בבקשה אנה, סליחה."

"יהיו לזה השלכות. שיהיה לך ברור. עכשיו קח את הילדה ותגיע."

והיא יוצאת מהרכב, מטופפת על עקביה הגבוהים אל האירוע. 

וואו!!!

אני מזהה אותה, זו אנה, אחותה של גיסתי. בחורה נמוכה, מקסימום מטר וחצי, לדעתי, שאנחנו פוגשים בשמחות של אח של אשתי. היא מזכירה באחד מהתיכונים בעיר. תמיד נראתה לי עדינה כזאת…

אני מעביר את הזמן באירוע, יוצא לנשום אוויר, מהלך כך בחווה, פתאום מבחין בילדה שלהם כשהיא בתוך הדיר, כולה מרוחה בחרא ובבוץ. כשאני מתקדם לכיוון האירוע אני מבחין באיציק, האבא, שמגיע בריצה, מתנשף ולחוץ. הוא כורע, מנסה לנקותה, משימה אבודה. כשאנה מגיעה לשם הוא חודל, מביט באשתו מלמטה. גם אני מביט בה. גבות מקושתות, עשויות היטב, דקות דקות. פנים מאופרות, עיניים מוכחלות, שפתיים קפוצות. היא מסננת מבין שפתיה וקולה שוקט: "קח את הילדה לאוטו ותחכו לי שם. ברור?"

"אבל…"

"אף מילה נוספת. עכ-שיו."

והוא קם ולוקח את הילדה כשהזנב בין רגליו. 

"וואו", אני אומר מתוך מבוכתי. 

היא מביטה בי ברוע לב. קרבה אליי. 

"התחרמנת, הא, יא סוטה?"

אני די המום מהשפה הבוטה שלה. והיא קרבה אליי. ומבטה נשלח אל איברי הזקור. 

"כמו שחשבתי. ספר לאשתך השמנה שאתה רוצה שהיא תשלוט בך, אולי היא תסכים." וידה גולשת אל איברי, מהדקת ידה, סוחטת את אשכיי, מכאיבה, מקפלת אותי ומסננת מבין שפתיה הקפוצות בזלזול מופגן "סמרטוט". ומסתובבת והולכת על עקביה הגבוהים. מותירה אותי סמוק ונבוך. 

בזמן שנותר לאירוע אני מביט בה ללא הפוגה. בשמלה השחורה ההדוקה. בגוף הקטן הקפוץ. ברגליים הדקות השריריות, בשדיים הקטנים, ממש קטנים. ועומד לי כמו שלא עמד לי מעולם. 

בלילה במיטה, אני מפשיט אותה בדמיוני. מלקק את השדיים הזעירים. ומחשבות אותי טורדות. נכון ששליטה מחרמנת אותי. האם זה אומר שאני סוטה?

 

משימה ראשונה

אני סוכן מכירות, נוסע הרבה בעיר ומחוץ לה. שבוע עבר ותוך כדי נסיעה הנייד מצלצל. אני עונה. 

"כן"

"כן מה?" עונה קול נשי שוקט מהצד השני.

"מה?

"כןןןן      מהההה?"

"אני לא מבין."

"כשאתה עונה לי אתה אומר 'כן בוס'."

והיא מנתקת. 

אני בהלם. ואני מזיע. אני מבין, מההקשר, גם מהקול, מי היא המתקשרת. אבל אני רועד. עוצר בצד. משיב נשימה. ושוב הנייד מצלצל.

"עצרת בצד?"

"כן."

"כן מה?"

אני מהסס. מחכה רגע.  "כן בוס."

"עכשיו תוריד מכנסיים."

אני המום.

"אתה. אף פעם. לא. נותן לי. לחכות."

אני מתנער, מוריד מכנסיים. 

"תחתוני בוקסר. כמובן. לא ציפיתי מאחד כמוך למשהו אחר."

אני מסתכל סביב. היא צופה בי?

והקול הזה שלה. מצמית. שוקט.

"עכשיו אתה נוסע בתחתוניך למיקום שאשלח לך. יש לך חצי שעה להגיע." 

והיא מנתקת. 

צליל הודעה נשמע. מיקום. מעיין באיזור בית שמש. ואני בפתח תקווה. 

הווייז מראה 38 דקות. ואני יוצא כנשוך נחש. מזיע, ממהר, עובר על החוק. טס. 

אני מגיע בדיוק בזמן. 

צלצול. 

"צא החוצה, בתחתונים המגוחכים שלך. בעוד 100 מטר יש שביל עפר. תיכנס ותלך עד שאגיד לך לעצור. ו…אל תנעל את הנעליים."

איך היא יודעת שאני יחף. מה זו האישה הזו? היא קוראת מחשבות? והקול הזה הקר והשקט. 

אני הולך בתוך חורשה. 

"עצור". 

אני מסתובב ורואה אותה, 10 מטרים ממני. נעלי עקב. חצאית בד שחורה, קצרה וחולצת בד לבנה. יפה וקפוצה. שערה השחור אסוף והדוק. היא אינה מאמצת קולה.

"על הברכיים."

אני יורד.

"עכשיו בוא"

ואני הולך אליה על ארבעותיי. כשמגיע בסמוך לה היא מורה לי בידה לאן לבוא. 

נושא אליה עיניי. 

קשה להסביר את זה, אבל אני כבר מעריץ אותה. אני רוצה, ממש משתוקק, לחבק את רגליה. אני רוצה שהיא תהיה מרוצה ממני. אני רוצה שתחבב אותי. אני רוצה שהיא תרצה שאעשה עבורה משהו. כל דבר. 

"ידעתי שאתה מהסוטים האלה."

היא שולחת ידה, מרפרפת את פניי. מחדירה אגודלה אל פי, מוציאה, סוטרת קלות על לחיי. עוצרת. 

"עכשיו תנשק את הקרסול שלי, כאילו הוא השפתיים שלי. בלהט."

ואני כורע למרגלותיה, משתופף. נושק לעצם הקרסול שלה בכל עוצמת תאוותי. 

"רגל שנייה".

אני עובר לרגל השנייה. משקע גם בה את שפתיי.

"עמוד".

אני עומד.

"מרגע זה ועד שאומר אחרת, אתה שלי. ברור?"

"ככככ…כככן, בוס."

"אני רוצה שתגיד את זה בקול רם 3 פעמים."

"אני שלך. אני שלך. אני שלך."

"ואתה תעשה כל מה שאומר לך לעשות. ברור?"

"כן בוס."

"תוריד תחתונים."

אני מוריד. 

"ציפיתי לזין קטן אבל לא עד כדי כך."

(לדעתי הוא לא כזה קטן. קצת פחות מהנורמה) אני דרוך למוצא פיה. היא שותקת, מישירה מבט. 

"אני יפה בעיניך?"

"מאוד."

"מה הכי יפה בי."

"השדיים."

היא מורידה לי סטירה. "הסתכלת על השדיים שלי? זה ממש אסור לך."

"סליחה."

"לך מפה."

אני לא מבין. היא קראה לי לפה. היא כועסת? זו הייתה מחמאה. אך המבט שלה מגרש אותי משם בריצה. 

 

משימה שנייה

 

בימים הבאים אני חושב עליה כל הזמן. גם מאונן. והיא נעלמה.  רק אחרי שבועיים, כשאני בבית, מול הטלוויזיה עם אשתי, היא מתקשרת. 

"אשתך השמנה לידך?"

"כן" (היא לא כזו שמנה, אפי. קצת מלאה, זה הכל)

"הפעם אני מרשה לך לענות לי כך. מה אתם עושים?"

"רואים טלוויזיה."

"תישאר לשבת ליד אשתך השמנה.

אתה יודע? אני בלי תחתונים עכשיו… 

אם היית לידי עכשיו, הייתי תופסת אותך מהביצים, סוחטת לך את הביצים, היית צורח מכאב. הייתי משכיבה אותך על הרצפה, ומתיישבת על הראש שלך. מכריחה אותך ללקק לי."

"חבל שאת לא."

"תיזהר שאשתך לא תשים לב. עומד לך?"

"כמו טיל."

"היית רוצה שאתפוס אותך מהביצים?"

"מכל מקום."

"סמרטוט. אחרי שהיית מוצץ לי, הייתי מפשיטה אותך, חושפת את הזין הקטן שלך. מה היית מרגיש?"

"הייתי מתרגש מאוד, אני חושב."

"חצוף. אתה חושב?"

"סליחה, אני בטוח."

"ואז הייתי מתיישבת לך על ה ז הקטן שלך. לא מחדירה אותו, רק יושבת עליו."

"הלוואי שזה יקרה פעם."

"סמרטוט. אפס. זה מה שאתה. אני רוצה שלא תנתק ותציע לאשתך שתזדיינו הערב. אני רוצה לשמוע את תשובתה. אבל תתעקש, אפילו תנסה לחרמן אותה."

"לא, בבקשה."

"עכשיו תאמר להתראות ותשאיר את השיחה מחוברת."

"להתראות בקרוב."

אני ממתין קצת ואז אני פונה אל אשתי. "מה את אומרת שנזדיין היום?"

"איך שאתה מדבר, אני לא מאמינה."

"אז בואי נתעלס, את מחרמנת אותי היום, ממש בא לי."

"אין לי כוח, עזוב אותי. קיבלת את שלך בראשון לחודש. "

"אולי אחד על חשבון החודש הבא. בא לי למצוץ לך את השדיים המדהימים שלך."

"תשטוף כלים במקום לשגע אותי."

 

היא מתקשרת למחרת כשאני באוטו.

"אז היא לא נתנה לך, הא?"

"לא"

"טוב, אז בוא אלי, אני אתן לך."

"לאן לבוא?"

"לפי ההוראות."

ואני יוצא לדרך דחוף וחרמן.

הווייז מוביל אותי למעיין קטן ליד הירקון. אחרי שאני יוצא מהאוטו אני כמעט רץ במחשבה שאני הולך לזיין את אנה הכוסית הקשוחה. בסוף המדרגות התלולות אני רואה אותה. בבגד ים מינימליסטי שחור. וואו. אני עוצר להביט. חוטיני-ביקיני וחזיית בגד ים קטנה המכסה את השדיים הקטנים המופתיים שלה. זה מראה מהמם. גוף קטן אך חטוב ומהודק. היא עושה לי את זה, אין מה לומר. ניתן לראות כי הפטמות שלה זקורות מהמים הקרים. 

רק כשאני מתקרב אליה אני מבחין שהיא לא לבד. על שפת הבריכה של המעיין, כשרגליו במים ועיניו מכוסות נמצא איציק בעלה. אני מבחין שהוא עירום לגמרי, יושב על מגבת קטנה. והיא מדברת אליו. 

"אתה לא מצייץ, מובן? אף מילה! רק ממלא הוראות."

"מובן, בוס."

ובהבזק מבטה היא קוראת לי לבוא אליה. כשאני לידה היא שולחת ידה, מלטפת פניי. כמו כלב שלה, אבל זה נעים לי. מאוד. מענג. מחרמן. ממכר. רק שתמשיך כך ללטף.

"תתפשט."

אני מתפשט. 

והיא פונה אל בעלה.

"שומע איציק, יש פה סמרטוט אחד שרוצה להגיד לך למי הוא שייך."

היא מביטה בי ואני יודע מה עלי לומר.

"אני שלך. אני שלך. אני שלך."

"ומה אתה עושה?"

"כל מה שתגידי לי לעשות."

"והוא לא קיבל כלום בתמורה, רק נישק לי את הקרסוליים. אז אתה מבין כמה אסיר תודה אתה צריך להיות על זה שאתה ישן איתי במיטה, חי איתי באותו בית?"

איציק מהנהן. הוא מבין.

והיא פונה אליי, בעירומי.

"עכשיו שב כמוהו, רק בקצה השני."

אני ממלא אחר הוראותיה, מתיישב על מגבת קטנה מול בעלה. המים קרים אך השמש טובה. והיא קופצת לבריכה ושוחה. אני שמח לראות אותה כך, כי היא מדהימה. כמו אלה. לאחר מספר בריכות, היא יוצאת. זה מראה מדהים. מכונן. השיער השחור מחליק על כתפיה. היא רזה ונאה ויפה כל כך. בגד הים צמוד לשדיה הקטנים והיא עומדת מעלי. מטפטפת על חזי ועל ראשי. 

"תמצוץ".

אני מוצץ לה את הכוס דרך הבגד ים. זכות גדולה בעיניי. 

"לא רע", היא אומרת ועוברת אל איציק בעלה. 

"הסמרטוט הזה, איציק, מצץ לי עכשיו. אתה גם רוצה למצוץ?"

"מאוד. כן. בבקשה."

היא מלטפת את פניו, אט אט, "מצטערת. אני כבר מצוצה. אולי בהמשך." והיא דוחפת אותו קלות אל תוך המים. הוא מבוהל, מההפתעה, מהמים הקרים, שואל אותה אם לצאת מהבריכה או להישאר בה. היא מורה לו לצאת.

ושוב היא שוחה. כשהיא יוצאת היא נשכבת ליד איציק, ורגליה באיברו. משחקת בו. יש לו זין ראוי שעומד כמו טיל.

"תודה, אנה, תודה על הכל."

היא קמה ממנו ומגיעה אליי. ואז…היא מתיישבת עלי. מועכת את איברי הזקור. מתנועעת באגנה על אגני. איזה תנועות יש לה, כמה חושניות.

בשניות אני גומר. רואה בעיניה את האכזבה ממני, "עוד אחד שלא יכול לשמור קצת." והיא דוחפת אותי למצב שכיבה וקמה מעלי. 

"מה יש לכם אתם? אי אפשר קצת לשחק אתכם. וגם לכלכת לי את הבגד ים. תנקה הכל!"

והיא מביאה אותו אל פניי, ולראשונה בחיי אני אוכל את השפיך של עצמי. מנקה אותה היטב בלשוני, עד שהיא דוחפת אותי וקמה.

באצבעה היא מסמנת לי לבוא עימה אליו. אני בא.

"אני רוצה שתגיד לו מה אתה מרגיש כלפיי."

והיא עולה על איציק, מתיישבת, מועכת את איברו. רוכבת עליו בבעלתנות.

"אני לא יודע להסביר. עד שאשתך התקשרה אליי לא ידעתי שאני כזה. אבל אני מעריץ אותה ממש. היא יפהפייה. והיא הכי סקסית בעולם. ואני באמת אעשה כל מה שהיא תגיד לי. כי אני באמת שלה."

המבט שלה שבע רצון ואני מאושר.

היא מתרוממת מעט, מסיטה את החוטיני, מכניסה איברו אל תוכה. רוכבת עליו. 

הוא בוכה.

הוא אשכרה בוכה ואני מבין אותו. 

היא אינה משמיעה קול, רק מתנועעת עליו. 

שנייה לפני שהוא גומר היא קמה ממנו. והוא משפריץ על עצמו. 

היא מסמנת לי בידה ואני מתחפף משם. 

אני מאוהב.