סקסית במבט מסתיר

כבוד השופטת – חלק 7

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

איש הצוות של המלון לא הבין מה קרה בחדר הזה. הוא הגיע לנקות את החדר. במרכז החדר עמדה עגלת שירות מלאה באוכל שלא נגעו בו. המצעים נותרו סתורים, עדות לכך שישנו במיטה הזו, כנראה משני הצדדים.
עוד לפני שאור ראשון עלה על ההרים סביבם, הוא ישב בקבלה למטה, פלרטט עם הנציגה החדשה של המלון, כשאישה מכובדת למראה ניגשה לדלפק וביקשה לשלוח לחדר 203 ארוחת בוקר מפנקת. היא שילמה את החשבון מראש ונעלמה.
כבר אז הוא תהה על האישה המסתורית, ועל מי שהשאירה מאחור לישון, אבל עכשיו הכל היה לו מוזר. למה מי שנשאר לישון, לא אכל כלום מהאוכל? לא חבל על הכסף? הוא תהה בינו לבין עצמו, לא מבין את העשירים האלה.
 @@
בחיים הוא לא הרגיש ככה. מובס. מושפל. אפילו לא כשאסתי… הוא מתקשה להשלים את המחשבה הזו בראשו.
למה? זו השאלה היחידה שהוא רצה לשאול אותה עכשיו. למה? למה שיחקת בי? למה נתת לי להרגיש שאת רוצה ממני משהו? למה הוא נתן לעצמו את האשליה שאישה כמותה תסתכל לעברו במבט נוסף?
הוא יושב כעת בלובי המלון, מביט בכוס הבירה הגדולה שהזמין. קשה לו לשתות לבד, בטח עכשיו. אבל לבד, זה הדבר היחיד שהוא רוצה עכשיו. לחשוב. להתנקות. להבין, או לפחות לנסות להבין.
בפינת הלובי הוא רואה עמדת מחשבים, הוא ניגש לשם, תוהה למה אף פעם לא בדק על עידית גן אור באינטרנט, למה נועד גוגל אם לא לשם כך?!
הוא מתיישב, מקיש באצבע רועדת את שמה של השופטת, ותוך כמה שניות המסך מתמלא בכתבות ורכילויות, תמונות שלה לבד ועם בן זוג. צמוד. ואז עם עוד אחד. ופעם זה איש תקשורת חשוב ופעם אחרת חבר כנסת סורר, והוא תוהה אם תמונה שלו תופיע אי פעם לידה.
משהו בתמונות האלה מגרה אותו. לחשוב שהיא כבר הייתה עם זה וההוא, ומה הוא עשה בחיים, משהו שירגש אותו, שיביא לו סיפוק מכיוון אחר…
הוא נשאר במלון עוד שעה קלה ואז הוא חוזר הביתה, אל הדירה הקטנה של החבר שטס. אל השקט שלו עם עצמו ואל הרעש שבתוך הראש שלו.
 @@
היום עובר עליה בפיזור נפש. דיון רודף דיון. כולם עם אותן פנים, ושם, וסיפור. פעמיים העירו לה על חוסר תשומת לב. אמרו בעדינות שאולי היה עדיף שהיא לא תגיע היום, אם היא לא מרגישה טוב. אבל היא פה. באולם שלה, בלשכה, מנסה להעביר את היום.
מה היא חשבה לעצמה, לברוח ככה בלי לעדכן אותו מראש? כמה חוסר רגישות. כמה חוסר נחמדות. כזו היא, מסתבר, לא רגישה, לא נחמדה. פלא שהיא לבד?!
אפילו כוח להתקשר אליו עכשיו, אין לה. ברור שהוא לא יענה. ברור שהיא הרסה את הסיכוי היחיד שהיה להם. ואולי היה זה מכוון מצידה? היא נבהלת מעצם המחשבה. אולי היא בכלל לא רצתה שיהיה משהו, אולי היא מפחדת מקשר, ממחויבות.
המילים האלה מלחיצות אותה, המחשבות האלה גורמות לה להחוויר. סוף סוף היא מבינה, היא לא באמת בנויה למשהו חדש. למשהו טוב.
 @@
הרכב שלו נוסע מעצמו, מנווט את דרכו בין הנתיבים. לפעמים הוא עוקף, צופר, אבל הגלגלים מובילים אותו באופן עצמאי. הוא אפילו לא סגור על המיקום המדויק שהוא נוסע אליו. אבל כשהוא מחנה את הרכב ברחוב המקביל לבית המשפט, הוא מבין שהלב שלו הביא אותו לכאן. רק הלב יכול לשחק בו ככה. לתעתע בו.
ישי נעמד בצד הכביש, מביט בבניין הרחב היפה שמולו. כל כך הרבה שנים הוא עבר כאן, אף פעם לא שם לב לפרטים הקטנים. והיום, היום הראש שלו מלא בפרטים קטנים.
הוא נכנס לבניין, מקווה שאף אחד לא ישים לב אליו. הוא עולה לקומה השנייה, מגיע עד פתח הלשכה, רואה את האותיות הממלאות את השלט הקטן 'לשכתה של השופטת עידית גן-אור', ומשהו בו נרעד.
הוא מתיישב על הרצפה, ראשו בין ידיו, איך הוא הביא את עצמו למצב הזה?
"סליחה, אתה מחפש פה משהו?" פונה אליו פקידה נחמדה.
"אני, לא ממש", הוא מגמגם, "אולי את עידית", הוא עונה לה לבסוף.
"עידית? אתה מתכוון לכבוד השופטת גן-אור?" היא לא מסתירה את הסלידה הרבה שהיא חשה ממנו.
"כן, היא. אם היא פה, אשמח אם היא תתייחס אלי".
הוא מודע למבט שהאנשים מסביב נועצים בו, הוא לא בדק איך הוא נראה לפני שהתפרץ לכאן, לא זוכר כבר אם הסתרק הבוקר, אם הבגדים שעליו נקיים וישרים. אבל לא אכפת לא. הוא גבר שננטש באשמורת הבוקר.
"אני אמסור לכבוד השופטת".
 הוא שמע את הקול של המזכירה ואז את עידית עונה לה, ושוב דו שיח רחוק ביניהן, שהוא ככל הנראה נושא הדיון. אבל היא לא יצאה. ישי קם, מתנודד קלות, לא בטוח אם מהקימה המהירה או משרידי האלכוהול שעדיין זרמו בדמו. הוא דפק לרגע על דלת העץ הכבדה, ומיד פתח אותה.
"סליחה, תמתין בחוץ" המזכירה קראה לעומתו.
עידית קמה לקראתו. "ישי, תמתין עוד רגע, אני מסיימת פה את הדיון ויוצאת אליך", היא הניחה את ידה החמה על כתפו, כמנסה לנחם, והוא רק התנער ממנה
"זנחת אותי כבר פעם, עכשיו פעם נוספת?"
"ישי, אתה לא מדבר בהיגיון, תיכנס בבקשה לשירותים, תתארגן על עצמך ונדבר עוד חצי שעה".
היא הביטה בעיניו, המבט העמוק שלה הציף אותו "בבקשה", היא חזרה שוב על הבקשה, וישי יצא מהחדר, מובס. הוא לא מחכה פה עוד חצי שעה, גם לא עשר דקות. אם אין לכבודה זמן אליו, הוא ילך. יחפש את עצמו במקום הראוי לו.
הוא יצא מהבניין נרעש, מנסה למצוא את הכוחות שלו, לקום, לצעוד זקוף. הוא קילל אותה חרש במילים שלא ידע שקיימות ברשותו.
@@@@
את הקריאה שלה הוא שמע מאוחר מדי.
הוא מיהר לברוח מהבניין הזה, שרק לפני כמה דקות דימה לבניין מלא הוד והדר, וכעת נראה לו כמו בניין עזוב, מלא בריק. רק לצאת מפה. רק לנשום. אוויר.
ומונית אחת שמאוד מיהרה ונהג שלא שם לב להולך הרגל המוזנח למראה שניסה לחצות את הכביש.
"ישי!!!" הוא שמע אותה קוראת לו, הוא החליט לא לענות לה, לא להישבר, הוא ממשיך ישר.
ואז הקריאה שבאה אחר כך "ישי, תיזהר. תעצור", אבל אותה הוא כבר שמע מאוחר מדי, המונית פגעה בו, מעיפה אותו כמה מטרים הצידה, אל המדרכה הצמודה לבית המשפט, לרגליה של עידית.
 @@
"המדדים חיוניים. הוא מתייצב".
הוא שומע אנשים מעליו, צפצופים וקולות. אין לו מושג איפה הוא, אבל קול אחד הוא מזהה מעל הקולות. עידית. היא איתו, היא לא זנחה אותו כעת.
עכשיו כבר יש לו אור בקצה המנהרה, עידית עזבה את הכל ובאה להיות איתו. למרות הכל. הוא שמע אותה ממלמלת מילות הרגעה, ואת האח מסביר לה שהם נכנסים לחדר ניתוח וייקח להם בערך שעתיים לסיים את הניתוח, אז שתלך לאכול משהו.
עידית התקרבה אליו, נישקה אותו על המצח ואז הוא נרדם.
הוא חלם, חלום מתוך הרדמה עמוקה. חלום שכולו טוב. בחלומו הוא מתנה אהבים עם אשתו. מטפחת קשורה סביב שערה, וגופה ערום. הוא רואה את הגב החשוף רוכב מעליו, הוא מרגיש את הידיים שלו נשלחות אל השדיים היפים שמעליו. אבל אלה לא השדיים שהוא מכיר מאסתי. לא. לאסתי היה סימן לידה קטן מתחת לשד הימני, ולאשתו הזו אין שום סימן. עורה צח כשלג, פטמותיה כהות ומגרות. הוא נושם את ריחה והבושם מזוהה לו עם הריח של עידית. הוא מביט אל פניה של האישה שאיתו במיטה, ואכן זו עידית. לרגע הוא נבהל, אבל היא מרגיעה אותו, מזכירה לו את הטקס הקטן שהם עשו באולם היפה שעל החוף, את המוזיקה והריקודים, את השמלה הלבנה ואת חליפת החתן, והוא נרגע. משתעשע מהמחשבה שעידית איתו במיטה, חשופה כל כך וקרובה כל כך. רק שערה היפה אסוף…
"הי, אתה איתנו?" קול במבטא רוסי כבד שואל אותו "נראה לי שהוא בשלבי התעוררות, תחכי פה לידו, אני כבר אגיע לבדוק אותו שוב".
ידו בידה, הוא מרגיש את המגע הנעים, את האצבעות הארוכות. הוא לא רוצה להתעורר, מנסה לשייט במחשבות בין החלום למציאות.
"הי, ישי", הוא שמע אותה לוחשת, מרגיש את האצבעות הרכות שלה על לחיו. "תתעורר, בבקשה".
הוא פוקח עין אחת ואז את השנייה. החיוך שלה מקבל את פניו.
"או, אני רואה שהחבר שלנו מתעורר פה, אני כבר מעביר אתכם למחלקה", שוב הקול הרוסי. שוב אחים ואנשי צוות, שוב מנורות פלורסנט רצות מולו, והנה הוא כבר במחלקה. הוא אפילו לא שואל לאיזו מחלקה הוא מועבר, סומך על עידית שמלווה אותו לאורך הדרך, שהיא תדאג לו הכי בעולם.
הוא מתעייף מהמרוץ של היום ונרדם לשינה רגועה נטולת חלומות. כשהוא מתעורר, עידית ישנה על הכיסא שלידו, ועל השידה האפורה, מחכה לו שקית קטנה.
פתק קטן מוצמד בתוך השקית לקופסה: "הי לך. הרווחת את המתנה הזו ביושר. עשה בה כרצונך. עידית".

16 מחשבות על “כבוד השופטת – חלק 7”

  1. דרדסית היקרה כבחור חרדי את פשוט כותבת מדהים ! את באת מבית דתי/חרדי? כול מילה מזוקקת באפן פלאי נסי לכתוב איזה פרק אמצע שבוע.. יעזור לנו במתח
    תודה רבה אלופה!

    הגב
    • הי.
      באה מרקע חרדי, דתיה בהווה.
      ומכיוון שהכתיבה היא רק הובי, מעבר לחיים המטורפים, אני אשמור כרגע על פרק בשבוע.
      תודה 🙂

      הגב
  2. דרדסית יקרה,
    את אחת הכתבות שאני יותר אוהבת ומעריכה. עוקבת אחרייך בצורה הדוקה. זה הרבה מעבר לפורמט מילולי, כמו בכל סיפור טוב יש פורקן לנפש. תודה על סיפורים נפלאים שמיניות היא רק אחד ההיבטים בהם

    הגב
  3. דרדסית היקרה.
    אין לי מילים. רק מחכה כל שבוע מחדש לסיפורים שלך.
    תודה רבה.
    אחת שעוקבת.

    הגב
  4. דרדסית מתוקה – כמו תמיד כייף לפתוח את בוקר יום ראשון עם סיפור שלך …
    כל פרק מתעלה על קודמו , אולם לא מוריד ממנו – אלא בונה עוד חלק בפאזל שאת נותנת לנו …
    כמו בפאזל שהחלקים לא ישרים , אלא עם צורות שונות – כך בסיפור שלך , כל פרק מביא אותנו למחוזות אחרים שלא חשבנו עליהם …
    את מכניסה בנו ריגוש ואז טלטלה …. ואז מרגיעה ….(-:
    בדיוק כמו שעידית וישי חווים – ריגוש , טלטלה ואז רוגע …
    וכמובן מדהימה שכמותך – יודעת מתי לעצור , כדי להשאיר אותנו עם טעם של עוד ….. ( יש כאלו שיאמרו שזה רוע מצידך לעשות לנו את זה , ואני אומר שזה גורם יותר לרצות לשמוע ממך … )
    רק בקשה קטנה – תנסי להתחשב בנו עם פרקים קצת יותר ארוכים חחחח (למרות שהפרק הנוכחי- הטלטלה של ישי והתאונה שלו – מזל שהפרק היה קצר ונגמר כשעידית איתו …)
    מדהים שבראשון בבוקר (את האמת לא רק בראשון חחח ) אני ישר נזכר בך ובסיפורים שלך …. ואני בטוח שאני לא היחיד …
    אין עלייך , את אלופה , מהממת , אוהב את הראש שלך , את כיוון החשיבה הרומנטית שלך , והלוואי שהרומנטיקה תלווה אותך כל חייך גם הפרטיים וגם איתנו כאן ….

    בבקשה תמשיכי להנות אותנו מפרי כתיבתך , עוד אלפי פרקים …..
    שיהיה שבוע מקסים דרדסית אלופה ..
    ד.פ

    הגב
    • ד.פ. היקר,
      תודה על תגובה ארוכה ומפורטת.
      מעריכה את זה לא פחות מכתיבת סיפור ממש.

      עוד אלפי פרקים… נראה לי קצת פחות.
      שבוע נפלא, מלא במחשבות טובות.

      הגב
    • קצר? יש הגדרות לכמות מילים לפרק, אולי זה קצר, אבל זה עונה להגדרות.

      וסבלנות, שבוע בדיוק להמשך.

      הגב
  5. וואו וואו
    זה סיפור מטורף
    לוקח אותי למחוזות רחוקים
    עלילה אמיתית

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)