היא:
כל הדרך הביתה אני משננת את המילים, איך אני אסביר לכולם למה פרקתי את המשפחה שלי, למה העדפתי את האושר שלי על פני ההוא של המשפחה כולה.
"רק מעדכנת, שהחלטתי לדבר עם בעלי עלינו" אני כותבת כשאני עומדת בפקק "מבטיחה לעדכן, אהוב יקר".
בחניון אני רואה את הרכב של בעלי, הקדים היום מהעבודה, מוזר.
אני פותחת את הדלת לא לפני שאני מזכירה לעצמי את המילים שיאמרו.
במבט אחד אני מבינה שכל מה שתכננתי לא יקרה כבר. המבט שלו כבוי, הראש שמוט, אפילו הילדים בשקט.
"מה קרה?" אני ניגשת אליו, הלב שלי מחסיר פעימה.
"פוטרתי" הוא אומר והקול שלו נסדק. את הדמעות שלו אני רואה בלי שהן יצאו.
"הכל יהיה טוב, אני איתך" המילים יוצאות ממני ואני כבר מבינה שהחלום מתרחק לו.
מחר אני אעדכן, לפחות שמישהו מאיתנו ישן ויחלום טוב הלילה.
הוא:
שמחה ובילבול ממלאים אותי, אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות וכבר דיברנו על זה, ובכל זאת זה מפתיע אותי.
אני גם לא מצליח להבין את ההודעה לגמרי, אם החלטת לדבר איתו זה אומר שאת מסבירה לו שיש גם אותי חוץ ממנו, או שיש רק אותי ואיתו זה נגמר.
אני לא בטוח עד הסוף אז אני מחליט להמתין לבוקר, את הבשורה לאשתי אשאיר לתחושה בטוחה יותר.
במקלחת אני מחליט להיאחז באופטימיות, לחלום אותך לידי, איתי ואותנו יחד באופן סופי.
"הכל בסדר?" שואלת אשתי כשהיא שמה לב למצבי, לחוסר הריכוז כתוצאה מהחלום בהקיץ בו אני נתקע.
"אני מקווה" אני עונה תשובה מסתורית, בלי לחשוב עד הסוף על משמעות הדברים.
"מה זאת אומרת 'אני מקווה' קרה משהו? אתה נראה מבולבל" והשאלה שלה מנערת אותי אל המציאות, מכריחה אותי להמציא תירוץ על משהו בעבודה.
את החלומות אני נאלץ לדחות לשעת השינה, לרגע בו אוכל לשתף את הכרית בתוכניות שנרקמות בדמיון.
היא:
השמש מעירה אותי. אני מתעוררת למציאות לא ברורה. אני שומעת את המים זורמים במקלחת, המים מרגיעים את הגוף והנפש, ואני נותנת לבעלי את זמן ההרגעות שהוא צריך.
"נדבר עוד מעט" אני שולחת אליך, יודעת שאתה בטח מחכה להודעה שלי.
כשבעלי יוצא מהמקלחת, הדיכאון ניכר בו, אני מתפשטת מהר, נכנסים למיטה, שחרור לחצים תמיד עובד טוב עם מגע אנושי.
סקס מהיר ועצבני, גם זו דרך לפתוח את הבוקר. וההודעה שלך שנקראת באיחור "מחכה לך".
לפחות משהו עוד נראה לי שייך לחיים שהיו עד אתמול.
ברכב אני מתקשרת אליך, נרגעת למשמע הקול שלך, מלטף ואוהב "נו, מה היה?"
ואני מספרת, תחילה בקור רוח, מנתקת רגשות, אבל אז הדמעות זולגות ממני. כל מה שלא הרשיתי לעצמי בבית, יוצא באחת בשיחה איתך.
ואני מתנצלת על סערת הרגשות ואתה מרגיע, שוב ושוב "בשביל מה יש חברים?!" אתה שואל, ואני כבר יודעת, שלא משנה מה יקרה, תמיד נשאר חברים.
הוא:
"בשביל מה יש חברים?!" אני חוזר על המשפט בראשי אחרי השיחה, חברים? מה אני מטומטם!?
אני רוצה אותך הרבה מעבר לחברה, הרבה מעבר למאהב דרג ב', אני רוצה שתהיי שלי, איתי, שותפה שלי, אני רוצה לצעוק בלי לפחד 'את שלי, רק שלי'.
החלומות נגנזים לאט לאט, "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק" אני חושב לעצמי.
זה הכל או כלום? או שאני יכול להתפשר על בערך?
השאלות נותרות ללא פתרון אמיתי, את לא לידי כרגע וכנראה גם לא בקרוב, בכדי לפתור לי את השאלות.
את צריכה את הזמן שלך, אני יודע, להפנים ולעכל את שאת עוברת, "אני פה, ועדיין אוהב אותך" אני שולח ויודע שאת תביני את כוונתי.
אני חוזר לשגרת היום מנסה לשחרר קצת את המחשבות, "אוהבת" את שולחת הודעה מבינה ומעירה בי שוב את המחשבות.
היא:
כמה טלטלתי אותך, אין לי באמת מושג, אבל אני מרגישה מההודעה שלך, את הכאב.
אין כאב שיהיה עמיד לאוכל טוב, מנחם, אני יוצאת מוקדם מהעבודה, קונה כמה מצרכים ויודעת לאן פני מועדות.
אני שולחת לך מיקום, בטוחה שתזרום.
"מתי אתם חוזרים?" שולחת ווטסאפ לאחותי, דירה של זוג צעיר שיודע לחיות.
"החלטנו להאריך לעוד לילה, קרה משהו?"
"לא, אני פשוט באזור שלך, קופצת לאכול ולנוח"
"סבבה" זהו, לא צריך יותר מזה. אני נכנסת למטבח הקטן, פורקת קמח וביצים, בטטות וגבינות.
"מה קורה?" אתה שואל בטלפון.
"חייבים להיפגש, ויש לנו בית ריק" אני עוברת בין החדרים, מסדרת מהר בגדים סוררים "פשוט תגיע, מחכה".
אני מרדדת בצק, מחממת מים בסיר רחב, ורגע אחרי שהרביולי הטרי יוצא החוצה אל רוטב השמנת, אני שומעת דפיקה הססנית בדלת.
אני פותחת לך את הדלת ונמסה בין זרועותיך.
הוא:
"ככה זה היה אמור להריח?" אני שואל, כשריח הבישול מתערבב עם הריח אותו אני שואף מצווארך.
"מצטערת" את עונה ומבינה בדיוק למה התכוונתי, "אני יודעת שאני לא יכולה לפצות אבל אני יכולה להציע נחמה".
"את זה אנחנו נראה" אני עונה בחצי חיוך מפויס ומשחרר אותך מהחיבוק, מנשק לשפתייך הרכות ומשלב את אצבעותיי באצבעותייך.
"אתה מתחיל מהסוף והאוכל מתקרר" את מסבירה לי את התוכנית, "אני מת מרעב" אני עונה ומניח ידיים על ישבנך, מושך אותך אליי לנשיקה נוספת.
בהתחמקות אלגנטית את נחלצת מבין ידיי, ומושכת אותי את השולחן ומורה לי לשבת.
את מניחה על השולחן שתי צלחות רביולי ברוטב שמנת מהביל ומתיישבת מולי, "זה נראה ומריח נהדר" אני מפרגן, "בתיאבון" את עונה בצניעות.
"של מי הדירה הנחמדה הזאת" אני מתעורר פתאום אל המציאות, "יפה ששמת לב. זאת הדירה של אחותי, זוג צעיר שיודע ליהנות מהחיים" את עונה בעקיצה קלה.
"ואני הגבר הראשון שאת מביאה לכאן?" אני עוקץ בחזרה, "הראשון, כן! האחרון, מי יודע" את ממשיכה את קרב העקיצות בינינו.
אני קם ממקומי, לוקח את הצלחת ועובר לשבת לצידך ומניח יד רכה על ירכך החמה, "גם עכשיו מי יודע?" אני מוסיף נשק חדש לקרב.
היא:
"עכשיו תאכל הכל, כי אם לא תאכל איך הוא יגדל" אני אומרת ושולחת יד אל הרוכסן של המכנס שלך, שם התפיחה מתחילה לה לצמוח.
"אל תדאגי לו" אתה מרגיע אותי ונושק לשפתי "יש לך טעם של רוטב טעים".
"כי בניגוד אליך, אני אכלתי מקודם קצת".
"יופי, אני השארתי מקום בשביל לאכול אותך".
"פה במטבח?"
"יש מקום אחר?" אתה שואל וכבר שולח יד אל מתחת החולצה שלי "זה פשוט מרגיש לי מיותר, לא?"
החולצה עפה ממני ונוחתת על אחד הכיסאות, אני נעמדת ואתה אחרי, נצמד אלי.
אתה מפנה בתנועה רחבה את הצלחות אל צד השולחן, ומושיב אותי על השולחן. ידיך עוטפות אותי, מפשיטות אותי. אני נשענת על שתי הידיים, מתקרבת אל קצה השולחן והרגליים שלי מוצאות את המותניים שלך, ננעלות סביבך, מצמידות את האגן שלך לשלי. אני מרגישה את הזקפה שלך קרובה כל כך.
"תזיין אותי כבר" אני לוחשת לך, רק הסיטואציה עצמה גרמה לי לרצות אותך.
"כבר?" אתה שולח יד אל השד הימני שלי, משחק עם הפטמה "יש לנו זמן".
הוא:
"אני רוצה קודם לטעום" אני לוחש לך ומתחיל לפשוט את מכנסייך, "אתה כבר טעמת את זה פעם" את עונה ברעד, "אני כבר לא זוכר" אני שולח חיוך אחרון לעברך ויורד אל בין רגלייך.
דבש תשוקה מקדם בברכה את לשוני, מרירות מתוקה חורכת את בלוטות הטעם בפי.
רגלייך מונחות על כתפיי, לוחצות על גבי ומצמידות אותי אלייך, לשוני חודרת עמוק לתוכך לומדת את מסתורי איברך.
ביד אחת אני לש את שדייך, עובר מפסגה לפסגה וממולל את פטמותייך המגורות.
ידי השנייה מונחת על תחתית בטנך ואגודל חצוף מלטף את הדגדגן, מגרה אותו לקול אנחותייך.
אני מוציא את הלשון מאיברך בכדי לטעום את שפתייך התחתונות, בודק את הגבול שבו תתירי לי לשוטט.
ידייך המושכות את ראשי מעלה, מבהירות לי שהגעתי לגבול ואני חוזר למצוץ את הצוף הנוטף מאיברך.
"אני צריכה אותך" את גונחת וכשאני לא מגיב וממשיך במלאכת הליקוק את קוראת בקול ברור "תזיין אותי!".
היא:
"רגע" אתה לוחש מבין הרגליים שלי. רוצה להאריך את הרגע, לראות אותי מגיעה לשיאים חדשים.
אני גונחת בקול, לא אכפת לי אם ישמעו ומה ישמעו.
ואז, בתנועה אחת אתה קם, ונכנס אלי. הישר אל בין הסתרים, אל החום והרטיבות שמחכים לך. כל כך מחכים.
"זה טוב" אתה יוצא ונכנס, שוב ושוב, משחק בי, מתעתע. משתלט על הרצונות שלי ועלי.
אני מרגישה את הנוזל החם שיוצא ממך ונזרק לתוכי באבחה אחת.
אני משחררת עוד גניחה אחת ואתה מצטרף אלי.
רפיון השרירים הוא פשוט ברכה לפעמים. הנשימה נרגעת, הדופק חוזר למסלולו התקין.
"מדהים אותי כמה כל פעם זה משהו אחר".
"לגמרי, כל פעם איתך משאירה לי טעם לעוד"
"אפרופו טעם לעוד" אני מתחילה ואתה מהסה אותי "לא עכשיו בבקשה, תני לי היום אותך במתנה".
הוא:
"אני שלך" את עונה ועוטפת אותי בחיבוק חם ואוהב, "עכשיו אני מרגיש כמו מתנה, עטוף בנייר יוקרתי" אני לוחש אל שפתייך המנשקות.
"אחותך יודעת?" אני שואל ברגע של מציאות, "נראה לך?!" את מרגיעה ונוזפת בו זמנית.
"את כ"כ יפה כשאת רצינית" אני מחמיא לנזיפה הסקסית שלך, "עכשיו תסיים לאכול ואח"כ אתה משוחרר לעשות מה שבא לך" את ממשיכה את קו הרצינות אך הפעם בציניות מעוררת צחוק, "בא לי אותך" אני זורם עם הבדיחה.
"איך בא לך" את שואלת והגוון בקול משתנה לסקסי ומחרמן, "תני לי לחשוב על זה" אני מבקש וחוזר לטעימה קטנה מן הצלחת המונחת בצד השולחן.
"תן לי" את מבקשת ומגישה לי חתיכת רביולי בקצה המזלג, אני רוכן מעט לעבר המזלג אך מדלג על הטעימה שבקצהו ומניח את פי על השד המגרה והאהוב.
"אז לצלחת הזאת התכוונת" את מבינה וגונחת לאישור, ידייך עוטפות את ראשי ומצמידות אותי אלייך.
פיטמתך יוצאת לקראת לשוני ומבקשת ליטוף יסודי, ידיי מצטרפות לארוחה ומחבקות את גבך ואת ישבנך המפתה.
"נראה לך שיש פה משהו רך יותר מהכסא הזה?" אני שואל, מגשש את המשך הערב.
היא:
אתה חמוד" אני אומרת ומלקקת מהשפתיים שלך שאריות רוטב "למה כל כך טוב לנו?"
"אני יכול לחשוב על מאתיים סיבות, אבל הכי חשוב, כי אנחנו אוהבים אחד את השניה".
"צודק" אני מנשקת אותך, מושכת אותך אחרי אל הספה החבוטה שבסלון. אתה נשכב ראשון ואני יושבת לידך, מלטפת את ערוותך הגלויה.
"תמשיכי" אתה מחייך את החיוך הכל כך גברי שלך, ספק בשליטה ספק מתחנן לאבד אותה. ואני ממשיכה, בתנועה קצובה, קבועה, מענגת אותך.
לאט לאט התחושה ביד כבר משתנה, והשפתיים שלי רוצות את ליטרת הבשר שהן אוהבות. אני מתכופפת ובלי מילים מוקדמות, שואפת אל פי את הזין שלך שהתעורר לחיים.
אתה קופץ לרגע, זז במקום, ואז מצמיד את הראש שלי בתנועה רכה, מלטף את השיער שמעטר את הספה סביבך.
הלשון שלי משחקת בך, אני מרגישה את האהבה שלך דרכה ואני נותנת את האהבה שלי.
הוא:
לשונך המלטפת מעלה בי עונג משכר, אני מביט על ראשך העולה ויורד ומעביר את אדמוניות שיערך הרך בין אצבעותי.
את מרימה את ראשך לעברי ומישירה מבט אל עיניי המצועפות, ידך עוד נעה לאורכו של הזין הקשה, מכינה אותו למפגש חוזר עם איברך.
"אפשר?" את שואלת בזמן שפיך מנשק את דרכו במעלה גופי, "צריך" אני עונה בקושי כשבדיוק באותו רגע פיטמתי נצבטת בעדינות בין שינייך.
רגלך מדלגת מעל גופי ואת נעמדת מעל איברי המשתוקק, באיטיות מחרמנת את יורדת מטה, מכוונת את איברי לתוכך.
לאט לאט את בולעת בתוכך את כולו, מעלימה אותו בין שפתייך הנוצצות מתשוקה.
ידייך נשענות על חזי ותומכות בך בזמן שאת נעה עליי, אצבעותייך ממוללות את פטמותיי וסורקות את השיער הפרוש סביבן.
"טוב לי" את גונחת לעברי "טוב לי איתך ולא רק בגלל שאתה בתוכי עכשיו" את מבהירה, "גם לי טוב איתך, בעיקר כשאת איתי" אני מסכים ומדגיש את הצורך העז שלי להיות איתך.
היא:
אני קמה בעצלנות, מושכת את הרגע.
הנוזלים הדביקים ממלאים אותי. עם כל תנועה שלי אני מרגישה אותך עדיין. אבל אז זה מכה בי.
בדרך למקלחת, אני עוברת במטבח וממלאה קומקום במים "להכין לך משהו לשתות?" שואלת וכבר פותחת את זרם המים במקלחת.
"בירה?"
"נראה לי שהפעם עדיף משהו רגוע יותר"
"אני צריך לשתות משהו רגוע עכשיו?"
"נראה לי שכדאי" אני עומדת מולך, מגבת גדולה מכסה את גופי, אני מרגישה את המבט הבוחן, יודעת שאתה לא מבין מה קורה פה, אבל זה יגיע. כבר יגיע.
אני מוזגת מים על שקיות תה צמחים שהיו בארון ומברכת את אחותי בשקט על חוסר הבירה במקרר.
"תראה" אני פותחת את השיחה שכל כך לא בא לי עליה "אנחנו ברומן מתמשך, רומן טוב וכיף. אני מרגישה מלאה כל כך" התה החם קורץ לי מהשולחן ואני לוגמת ממנו, ספק להאריך את הזמן.
"אל תמשיכי עם הקו הזה"
"אין לי ברירה"
"ברירה תמיד יש. מה רע במצב שלנו ככה?"
"אתה באמת שואל?"
האוויר נהיה סמיך, הנשימה מואצת ולא מהסיבה הנכונה.
הוא:
אני מרגיש קצת לא נוח עם הסיטואציה, אני יושב עירום על הספה, חשוף מידי לשיחה רצינית על 'חסינו לאן?
"נראה לי שאכנס להתקלח ואח"כ נמשיך בשיחה"
"אני חושבת שזה רעיון טוב" את מסכימה איתי.
אני אוסף את בגדי המפוזרים ולוקח אותם איתי, מכין את עצמי לשיחה אחרונה.
חדר המקלחת הזר עדיין מלא בריח המוכר שלך, אני נכנס תחת הזרם החם ומרכין את ראשי תחתיו.
הזרם מרכז את המחשבות המבולבלות וממקד אותי לדרך הנכונה, אני יודע שאת צודקת ובכל זאת קשה לי להסכים איתך.
נראה שזאת הפעם האחרונה בה אני שוטף אותך מעל גופי, הפעם האחרונה שאחריה את לא תחכי לי מחוץ לדלת.
הבגדים עוטפים אותי בתחושה כבדה של סוף, אבל שלא כמו בפעמים הקודמות, הפעם זה לתמיד.
את יושבת ע"י השולחן, לוגמת באיטיות את התה החם ומחכה בסבלנות לשובי.
"את צודקת" אני רועד מאחורי גבך, "כנראה לא נגיע רחוק יותר מאיפה שאנחנו עכשיו" אני ממשיך.
את מביטה בי במבט כואב ומבין ונותנת לי להמשיך, " ידעתי בתוכי שהיום הזה יגיע, אבל לא ידעתי שהוא יצליח להפתיע אותי".
-סוף-
דרדסית היקרה, עברה שנה. היינו מספיק מנומסים וחיכינו ממש בסבלנות. אז תתפסי את עצמך בידיים ותתחילי לעבוד!
🙂 בבקשה בבקשה בבקשה
חחחחחחח
מהמם.
תודה דרדסית
בשמחה.
נחמד לקבל תגובות על סיפור שנכתב מזמן..
סיפור מדהים
כתיבה נהדרת
ובוודאי שאת נחמדה ומדהימה
מחכים לסיפורים חדשים
תודה רבה לך ☺
תודה
סיפור מדהים
תודה ????
רוב הרומנים בסוף נגמרים כך.
אבל, הכל נבנה לכיוון אחר ולכן הסוף מפתיע
זה הכיף בכתיבה, לא חייבים להיות צפויים.
וזה הכייף בכתיבה שהיא שלך דרדסית יקרה ואלופה !!!
הכתיבה שלך מעלפת !!!
בסיפור הזה , כשקראתי אותו הרגשתי כאחד מבני הזוג .. (עד כדי רצון גם להשתתף …חחח)
מקווה שגם את הרגשת כך …
ונכון , לכל דבר טוב כזה יש סוף , למרות שהוא כואב …
אבל את יודעת מה זה אומר ?
בגלל שנשארנו עם סוף קצת עצוב של פרידת אוהבים – את צריכה לחשוב עלינו על משהו חדש – במהרה !!! חחח
סומכים על הראש המדהים שלך ..
שוב – אליפות !!!
תודה רבה ענקית ..
ד.פ
תודה לך.
משהו חדש… נשמע לי כמו משימת אתגר כרגע.
סומכים עלייך כמו תמיד …
קחי את הזמן שאת צריכה , ותחזרי אלינו רעננה "ועשירה" במידע חחח
ד.פ