בשיתוף עם חוליו איגלסיס
הוא:
קבענו.
כל הדרך לירושלים, מלא בפרפרים, ניסיתי לצייר את השנייה הראשונה ואת אלו שאחריה.
אם אעמוד בציפיות, אם אתאים לדמות אותה בנית בראשך, כמה איפוק אצטרך כדי לא להצטער לאחר מכן.
הגעתי מעט באיחור לבית הקפה, ישבת על הרחוב גבך לעברי, בטוחה וזקופה, מחכה בסבלנות.
התעסקת בטלפון כאילו יום ככל הימים, כאילו אני לא מאחורייך רועד מפרפורי בטן מרוגשים, לא חיפשת סביבך האם? היכן? ומתי?
בצעדים מדויקים הגעתי למושבך, נעמדתי מעלייך, מחכה בסבלנות שתרימי מבטך.
המתנה של מאית השנייה הרגישה כדקה ארוכה עד הרמת מבטך המחויך והמזמין.
בשלום שהרגיש מעבר לחברי בירכת אותי ומיד קמת לחיבוק ונשיקה, "רק לא בשפתיים" עבר קול בראשי, "מאוחר מידי" ענה קול אחר, כאילו שני אנשים יושבים שם ומחשבים סיכויים.
היא:
נשיקה קלה על שפתיים מחכות, אבל המובכות שלך הנראית, ושלי, שאני מנסה להסתיר, גורמת לי להתחרט לרגע. אולי זה היה מהיר מדי?
קול קטן מנקר לי בראש, תנשמי, תנשמי. הכל בסדר.
מתיישבים אחד ליד השני, יד נוגעת בעדינות, מנסה ללמוד את הגבול המותר.
"תודה שהגעת" אני אומרת, מחייכת.
"זה הכיף שלי, תודה שהסכמת".
הרגל שלי נוגעת בשלך, צמרמורת עוברת בעמוד השדרה. זו לא עוד פגישה בבית קפה…
הקפה כבר קר, שכחנו קצת מקיומו, העיניים נפגשות ומדברות, כל השאר מיותר.
"נזוז?" אני שואלת. מקווה שתגיד כן, שתזרום איתי להמשך היום ביחד.
"ברכב שלי?" אתה מצביע על הרכב הגדול הלבן שממלא את החניה בחוץ. לידו, הרכב שלי נראה חיוור.
אנחנו יושבים, היד שלך על מוט ההילוכים, ואני מניחה עליה את היד, תוהה אם זה בסדר. אתה כמעט ומקשיב לי למחשבות, ומרים את האצבעות שלי לנשיקה קטנה, סוג של אישור למגע…
הוא:
מתיקות אצבעותייך מעוררות בי מחדש את הפרפרים, רכות נעימה מלטפת את שפתיי. רגע שמרגיש נכון, את לידי עוטפת את ידי, נותנת דרור לרגשותי.
"לאן?" אני שואל ומתחיל לנסוע, "תתחיל אני כבר אכוון אותך" את עונה ומביטה החוצה.
מלטף את זרועך המונחת לצידי, נוסע בעקבות הוראותייך, כאילו שזה משנה לי לאן.
הוצאת אותנו מהעיר לכיוון אחד מהיערות בסביבה, מנחה אותנו אל שביל עפר המוביל לחניון פיקניק מוצל. עצרתי את הרכב בקצה החניון, והבטתי בך מחויך ונבוך, החזרת לי מבט שהראה תחושה דומה.
זרועך עדיין תחת ידי, אני כבר יודע ששם היא תישאר, כף ידי השנייה מצטרפת ומשתלבת בכף ידך. אצבעות משתלבות ומטיילות בין כפות ידיים, בעוד היד השנייה מטפסת במעלה מקרבת אותך אלי בעדינות, בוחנת האם גבול הקירבה השתנה.
"קפה?" את שואלת לפתע מנערת את המתח, "לא באמת שתינו אותו בבית הקפה, ובטוח יש לך פק"ל באוטו".
קפה!" אני עונה מיד, ולעצמי אני אומר "אתן לה להוביל, בכדי לא לטעות"…
היא:
המים רותחים, הקפה מדיף את ריחו המרענן. מהתיק אני שולפת קופסא קטנה, עוגיות שוקולד שהוכנו במיוחד לכבוד האירוע. מניחה את הקופסא ביננו, על השולחן הישן.
"טעים" אתה אומר ומחווה על הקופסא, השפתיים שלנו נפגשות איפה שהוא באמצע. נשיקה הססנית.
"טעים" אני אומרת כשאנחנו מצליחים להתנתק.
טעם השפתיים שלך, מעורבב בשאריות קפה שחור, נשאר לי בפה.
אתה קם, מנער פירור דמיוני של עוגיה "נעשה סיבוב?"
אתה מגיש לי יד, ואני כאילו נתמכת בך, מתישרת זקופה, ועדיין נמוכה ממך, בדיוק בגובה הנכון אני מחייכת אל עצמי בפנים.
הוא:
היא כ"כ מדויקת לחיבוק, בדיוק בגובה לעטוף חשבתי לעצמי בזמן שתמכתי בך. בכף יד בישנית ומובכת אחזתי בכף ידך, טיול הכירות פיזית יצא לדרך.
האויר הנעים, הצל והנוף הרגיעו את ליבי והכניסו בטחון לשיחה על יום שהיה, על עבודה ועל היסטוריה אישית. זורמת וקולחת עברה השיחה, מרגיש כאילו הכירות של שנים עוברת בינינו.
לקראת בין ערביים כבר היינו בדרך חזור, רואים את האוטו מתקרב ואת סוף היום יחד איתו. עצרתי לרגע את הליכתי, נעצרת מעט אחרי מביטה בסימן שאלה בעיני.
עוד ידך בידי משכתי אותך לנשיקה עמוקה, אספתי את גופך אלי מודד אותו בין ידיי, מלטף ומחבק אותך אל חזי. ידייך אחזו בצידיי ראשי חופרות בשערי, תולה את גופך על עורפי, סומכת עליי שלא אעזוב, שלא אפסיק את הרגע המתארך.
כך עמדנו צמודים ללא יכולת להינתק, ללא רצון להפריד ולהפסיק את מחול הלשונות המתוק.
היא:
"זהו? חוזרים לחיים האמיתיים?" שאלתי בשקט, מפחדת שהרגע יגמר.
"אני חושש".
"נראה לי שיהיו שני עולמות. ההוא האמיתי עם המשפחה העבודה והכל, והעולם שאנחנו בו עכשיו".
העיניים שלך הבריקו מולי, מרגישה את הדופק שלך מאיץ לרגע.
"שני עולמות? פתרון מעניין"
נכנסנו לרכב שלך שחיכה לנו בצד. מהמקרר הקטן, נשלפו שתי בירות. ישבנו דוממים, רק לגימות קטנות מהמשקה הצונן הפריעו לשקט.
"אני לא חושבת שאני יכולה לנהוג עכשיו" חייכתי, מרגישה את אדי האלכוהול מציפים אותי. בתגובה, אתה הורדת לי את משענת הכיסא, "תנוחי קצת" לחשת והעברת יד בשיער שלי…
הוא:
העברתי יד בטוחה בין שערות אדמוניות, מביט בך מהצד, מתענג על צדודית העין, על קמטי צחוקך. בידך עוד החזקת בבקבוק הבירה, עצמת את עינייך והתענגת על מגע ידי.
מגע שערך בין אצבעותיי גרם לצמרמורת בגבי, "אני צריך לטעום את הקמטים הנכונים האלה" חשבתי בקול, "אתה מוזמן" לחשת.
בנשיקות רכות ירדתי לעברם, חש בין שפתיי את הרגשות העוברים ביניהם, טעם הצחוק וטעם העצב, טעמים של דאגות ישנות חלפו בין שפתיי ולשוני.
הנחתי במקומו את בקבוק הבירה שהחזקתי ועברתי לאחוז בצווארך הרך, מלטף בזהירות, מפחד שישבר תחת המגע הגס.
עולה ויורד לאורכו, נשימות ובליעת רוק מרוגש חלפו תחת ידי מסבירים לי מוחשית שאני לא טועה.
היא:
למה הפסקת?" אמי שואלת דואגת שמא המגע לא נעים. או שאולי מיצית.
"אני רוצה להסתכל עליך" .
"אז תביט" אני עוצמת עיניים, מרגישה את המבט שלך עלי. היד שלך נחה על הירך שלי, כובד משקלה נעים לי, משרה נוכחות ובטחון.
נשיקה קטנה על המצח, ועוד אחת על הצוואר. אני מרגישה את הססנות שלך, את ההתלבטות, ואז היד שלך עולה במעלה הירך, אל הבטן התחתונה. נשארת מעל הבגדים, אבל מורגשת בכל רגע.
הבטן והראש במריבה פנימית. עד איפה יעבור הגבול עכשיו, עם הבחור הנחמד. עד כמה נמתח את הגבול הדמיוני. עד כמה ניתן לבעירה הפנימית לעוור אותנו…
הוא:
המשכתי לטפס במעלה הירך, מטפס ובודק עד לאן תאשרי לי להגיע. חש את ידך הפנויה מחפשת את רגלי ומוצאת את ירכי, מניחה אותה ברכות לאות אישור, רומזת להמשיך.
מצאתי את קצה השדמלה, את הפתח אל גופך שמתחת, מתלבט אם להיכנס או להמשיך לבדוק מלמעלה.
ידך טיפסה גם כן במעלה, מחפשת להרגיש ולרגש, מאשרת ומהססת. השארתי את ידי בחוץ, אך המשכתי בטיפוס אל עבר הגבעות הקסומות, עדיין לא מטפס, עדיין בודק גבולות בתחתית. עובר תחתיהן ומלטף בינהן, בזמן ששפתיי ממשיכות לטעום את צווארך.
ידך, בתמורה, הזדחלה תחת חולצתי, חשה את מגע העור, עולה במעלה ביטני ופוגשת חזה מתנשף.
שזה לא יגמר, שלא תעצור, שלא נתעשת. או שאולי כן??
היא:
העור החם שלך, הנשימות המהירות שמשתלבות עם שלי, הריח שנישא ברכב. הכל ביחד מעלה את סף הריגוש. אופף אותנו בתחושת אושר אחרת. משהו חדש.
הידיים שלך ממשיכות, עולות, מגששות. אני מאפשרת. לא עוצרת. נגררת אחרי רצון הלב, שלי ושלך.
היד שלי עולה בתוך החולצה שלך, נוגעת בחזה הגברי. היד השניה חופנת ומשחקת בשיער שלך. זה נעים להמשיך ככה.
להתעלם מהכל.
חיים בעולם אחר.
הוא:
"את כ"כ נעימה" אני לוחש לאוזנך אלי בדיוק הגעת לביקור.
"די, תמשיך" את לוחשת חזרה.
ידי כבר עוטפת שד, חופנת אותו בעדינות מעל בד שמלתך, חשה את רכותו מוציאה גניחה שקטה מפיך.
את עוזבת את החזה שלי ומלטפת באצבעות דקות את שפתיי, יורדת לצוואר וחוזרת לשפתיים.
בנשיקות קטנות אני מעודד את אצבעותייך ללטף, מסביר לך בלשוני כמה זה נעים.
היד העוטפת מבינה את הרמז החד, הנרמז מהשד שתחתיה, מבינה כמה זה נכון בדיוק לרגע הזה, הרגע המיוחד שלנו, הרגע בו הזמן נעמד.
היא:
רק לא להרוס את הרגע.
היד המדוייקת עלי, היד המדוייקת שלי עליך. הנשיקות הקטנות. אני מתמכרת לרגע. אלי, אלי, שלא יגמר לעולם.
היד שלי יורדת מהשפתיים אל הצוואר, מעבירה את היד לאורך הגוף שלך, לכיוון אזור החלציים.
אבל משהו בך קופץ פתאום. מין תנועה קטנה, כמעט ולא מורגשת, אולי אפילו בתת מודע, אבל היד שלי הרגישה אותה. אני חוזרת למעלה, לא רוצה לרוץ, לא רוצה למהר.
בעולם הקטן שלנו, יש זמן להכל.
רק לא להרוס…
הוא:
היא הרגישה את זה, היא מרגישה את הרעידות המופתעות מהיד הלומדת שלה ומהגוף הלומד שלי, חשבתי לעצמי בזמן הגישוש.
בראש אני מוכן להכל, אך הגוף נוהג מעט אחרת, אליו המחשבה עוד לא הגיעה. הבל נשימות מרוגשות ממלאות את חלל הרכב, גניחות שקטות ומצמוצי שפתיים רטובות.
"אם נמשיך בקצב הזה נצטרך לעבור לספסל האחורי" אני פונה אלייך חצי מחויך חצי רציני.
ידי עדיין מונחת על שדך, פטמתך דוקרת אותה מחזירה מגע, "אני לא רחוק מלטרוף אותך" אני ממשיך והמבט ממשיך יחד איתי, אך החיוך מפנה את מקומו לרעבתנות.
היא:
"כבר לעבור אחורה?" אני שואלת בחשש, קצת מוקדם לי, בפנים עמוק, אני מרגישה את הריצה קדימה "חכה, הכל בסדר".
המבט שלך מאשר לי, אתה נהנה מהעיכוב, לפעמים מישהו צריך להיות המחליט.
"אני אזרום איתך, בינתיים אני אטרוף אותך במושב הקדמי" נשיקה טובה מסמנת לי את המיקום של השפתיים שלך, ואת הנכונות שלך להמשיך ולטרוף.
הפעם אני משאירה עיניים פקוחות, רוצה לראות אותך, להביט בעיניים, בשפתיים.
והמושב מאחורה, מחכה עוד קצת.
הוא:
"בשביל לטרוף אני צריך להרגיש עור, את בסדר עם זה?" ובעוד אני במתח מתגובתך את לוקחת ידי ומניחה אותה על שוק רגלך החשופה.
"תרגיש" את מתירה רסן נוסף בחוויה המענגת שלנו, נותנת לי להציץ במגע מתחת לכיסוי העדין מעל גופך.
ואני אכן מרגיש, את עורך החם, את זרימת הדם המואצת ואת רעד השרירים.
בהיסוס מרוגש אני מטפס במעלה ירכייך, באצבע מגששת מרגיש את הקו האדום.
מדלג עליו במגע מרומז וממשיך לעבר בטנך, תחושה אחרת מלווה את ידי, התחושה מעל השמלה שונה לגמרי מתחתיה.
היא:
היד שלך מטפסת לה בפנים, ואני עדיין בהלם מעצמי על התעוזה שלי, ככה לאפשר את המקום. מרגישה את היד המחוספסת משעות של עבודה ושמש, על הבטן שלי. המגע נעים כל כך. טבעי כל כך.
אני נושמת לאט, מנסה לפחות.
"זה נעים?" אתה לוחש לי באוזן.
"כן" קשה לי לענות, זה טוב מדי בשביל שיהיה אמיתי, כאן ועכשיו.
"אז אני אמשיך לאט" אתה אומר וממשיך במעלה הבטן, היד עוברת בין השדיים, מדגדגת את הבד של החזיה, מתעכבת לרגע וכבר ממשיכה..
הוא:
אני מרגיש את ההתרגשות, מתלבט לרגע אם להרים את החזייה, אבל הראש מנצח בהתלבטות ונשאר ללטף את בית החזה, את הלב שתחתיו.
מרגיש את שדייך בתחתית כף ידי, ואת הרוק המצטבר בתוך פי.
ביד בטוחה את ממששת את החזה שלי לאורכו ולרוחבו, יד רכה ונעימה עוברת בין שערות מגרדת ומלטפת. מתחילה לרדת דרומה עם ידך, עוברת את הבטן ונעצרת, "אפשר?" את שואלת, בודקת בכדי לא להבהיל שוב את גופי.
"כדאי" אני מצליח להגיד, בזמן שמנסה להחניק את הרעד המרוגש.
היא:
היד שלי מגיעה עד המפגש של המכנס עם הבטן. ההתלבטות מקשה עלי, זוכרת שבין הבד של המכנס, לאבר שבפנים, אין הפרדה.
האצבע שלי עוברת על הבד, לאורך הרוכסן. מחכה לתגובה שלך. וזו לא מאחרת לבוא. התנשפות קלה, רעד נסתר. העיניים שלך שנעצמות לרגע.
הכל מעיד על ההתרגשות שבאה לה, על מגע נכון, מדויק. לא יותר ולא פחות.
אנחנו במין ריקוד נסתר, צעד קדימה שניים אחורה. מעניין מי יוביל את הריקוד.
הוא:
בעוד ידך מרפרפת מעל רוכסן מכנסיי, ידי ממשיכה לברר את הגבולות בין שדייך. בודק דופק מעל ובודק מתחת, חודר אל מתחת לחזייה, רק לרגע ויוצא.
נשימותייך משתלבות יחד עם נשימותיי, החרמנות נמתחת עד לקצה, מאיימת לקרוע את כל המחסומים.
אחה"צ כבר עבר מזמן וחשיכה יורדת, מזכירה שהזמן המענג הולך ואוזל, רק לפני שהוא יגמר אני צריך לנצל אותו עוד קצת.
בזחילה איטית ידי נדחפת מתחת לחזייה ומטפסת אל פיסת העור הרגישה העומדת ניצב, חש ברעידה של גופך שמזכיר לי את רעידות גופי.
אני מפרש זאת כהסכמה ועוטף את השד החם בידי המזיעה, ממולל פיטמה זקורה ומיד מרגיע בחיבוק אצבעות.
היא:
אם אתה יכול,אז גם אני.
באצבע רועדת, אני פותחת את הרוכסן, מרגישה כבר את הבליטה המרשימה מבחוץ. כשהיד שלי פגשה את העור החם והרטוב, הרגשתי אחרת. התאמה מושלמת בגודל, במגע, בהרגשה. כאילו זו התנועה הכי טבעית שלי.
בעוד היד שלך ממשיכה למולל פטמה עקשנית, היד שלי מרגישה את הגבריות שלך ביד שלי.
אני מעיפה עליו מבט מהיר, והנשימה שלי קשה לי. אני מנסה לא לדמיין מה אני עושה לו, משחקת בו.
לפעמים הדימיון מסוכן.
מבט מהיר בך מאשר לי את שהרגשתי גם אני, אולי פרצנו גבולות שלא חשבנו שנפרוץ, אבל זה נעשה בהסכמה.
"גבולות נועדו להפרץ" אני שומעת אותך אומר, כאילו ששמעת את הקול הקטן בראש שלי. והיד שלי מגיבה, ועוברת שוב על האבר הזקור.
גניחה קלה מצידך, הראש נזרק קצת לאחור. הכיוון הוא נכון. היד שלך עלי, גורמת לי לנשום מהר יותר ויותר.
התנועה שלנו אחידה, הידיים עובדות בחן, מענגות, מתענגות.
"אתה חם כל כך" אני מתנשפת "רטוב".
"אני בטוח שגם את" אתה זורק משפט, מחכה לראות איך אני אגיב…
הוא:
שתיקתך מבהירה לי שאפשר להתקדם, לעבור לחלק האומנותי.
בקושי רב אני עוזב את שדך, את פטמתך הזקורה, ונודד דרך הבטן המתנשפת אל עבר המפשעה, אל השילוש הקדוש. בעיגולים עדינים אני מלטף סביב, נוגע לא נוגע, עדיין מעל הבד הלח.
בתנועות קטנות את מקרבת את אגנך לידי, מבקשת מגע החלטי, מגע מדויק יותר.
מרגיש שידך על איברי נעצרה מליטופיה ואוחזת בבסיסו ממתינה בדריכות, קופאת בהמתנה דרוכה למעשי.
ברגע אחד אני משתחל מתחת לבד התחתונים, חולף מבעד לשיער ערוותך ובאצבע אחת גולש אל מרכז איברך הרטוב, גניחה נרגשת נמלטת מפיך, מסמנת את שכבר ידעתי. בגלישה איטית מוריד את אצבעי עד לתחתית וחוזר מיד מעלה.
מצביע בעיגולים קטנים בפתח, טועם בקצה האצבע את טעם החשק שנוזל ממך.
ובהבנה בוגרת אנו משלימים עם הסוף הידוע מראש, אך הדרך עודנה נפתחת…
היא:
אני בטוחה שמישהו שמע את הגניחה. לא חשבתי שהיא תצא ככה, בקול מלא.
אבל זה היה טוב. ככ טוב.
אני רואה אותך מזיע מעלי, מתנשף חלושות, מנסה להסדיר נשימה. לפי המבט שלך, אני מבינה שגם אתה נהנת, לפחות כמוני.
"מתחיל להיות מאוחר" אתה אומר לשמיים המתכהים מחוץ לשמשת הרכב.
"כן, ממש מאוחר".
"אז, צריך לחזור לחיים שלנו?"
"אני חוששת שכן"
אתה שולף משום מקום מגבונים ריחניים, אנחנו מנקים שאריות של תאוות בשרים…
הוא:
אנו יוצאים בנסיעה חזרה לכיוון העיר. מחזיק את כף ידך בכף ידי, מנצל את חומך עד תום. מביטים דרך החלון אל האפלה, חושבים ומשחזרים את שהיה.
האצבעות ממשיכות להתפתל אחת סביב השנייה, כאילו לא מבינות שניגמר היום.
"לאן עכשיו?" אני מחפש הכוונה ואת מיד מבינה שלא את כיוון הנסיעה שאלתי.
"עכשיו נרגע ואח"כ לך תדע" את משאירה תקווה, פתח לבאות, לאפשרות שאולי…
היא:
הרכב שלי מולנו, מחכה בסבלנות בחניה
"נראה לי שהיום הזה נגמר" אתה אומר, ומביט לי בעיניים.
"כן, קצת חבל, אבל אלו החיים".
אני רוכנת לנשיקה אחרונה לפני הפרידה, והיא טובה כל כך, ממש במקום. לסיום היום.
אנחנו משתהים עוד רגע, כמה קשה להפרד, כאילו היינו יחד שבוע שלם. אבל השיחה בנייד שלך, מזכירה לנו שהעולם בחוץ קורא לנו.
"אני חייב לענות" אתה כמעט מתנצל.
"ברור, אז ביי" אני יוצאת בשקט, רואה אותך מחייך לאיש בשיחה. המרחק הקצר עד הרכב שלי עבר עלי בריחוף. גם הנהיגה הביתה.
אין לי מושג איך הגעתי, אבל החיוך באותו הערב לא ירד ממני.
הוא:
בזמן השיחה שנכנסה פתאום והאיצה את הפרידה אני מתקשה להתרכז, מנסה להישאר בתוכה אך ראשי מטייל אליך.
טעם שפתייך על שפתי משאיר אותי עירני בנסיעה, ריח גופך על אצבעותי מחזיר אותי לרגע בו העולם עצר. עינייך משתקפות במראת הרכב בה אני מביט לאחור, לא רק על הדרך בה נסעתי.
הריגוש עוטף אותי, כמעט משכנע אותי לסוב על עקבי.
ובתוך החלום שהתגשם אני מגיע לביתי, מתעורר למציאות שכבר לא תהיה כפי שהייתה.
הקלידי הודעה…
דרדסית את נפלאה
תודה רבה
היי דרדסית יקרה , מה שלומך ?
האמת … רק מלראות את שם כותבת הסיפור – הלב שמח והתרגש …
התגעגענו …
בתור אחד שמכיר את הסגנון שלך – הסיפור מסקרן בטירוף ..
התחלת להרכיב לנו פאזל – מעניין מאוד ..
כמובן שהחסרת חלקים ממנו , ע"מ להשאיר אותנו במתח … כמו שאת יודעת ..
צמאים להמשך מוצא פיך / ידייך / מחשבותייך ..
שמח לשמוע ממך שוב ..
שלך ..
ד.פ.
תודה לך ד.פ.
חכה לפאזל בהמשך.
מאוד חיכיתי לסיפורים שלך
כבר פחדתי שנעלמת
בפרק הזה די התאכזבתי מקווה שההמשך יהיה יותר טוב.
ברוכה השבה דרדסית היקרה! התגעגענו נורא
בכיף.
פחות התחברתי, איבדתי עניין עם ההוא וההיא, עדיף לטעמי לחלק לשני פרקים או סיפורים שונים.
יש כל כך הרבה סיפורים אחרים, לא חייבים להתחבר לכל אחד.
ניסינו סיפור קצת אחר, שונה.
מחכה לחלק השני!
תודה, בקרוב.
איזה תאור מדיוק לסיטואציה..ממש אמיתי…חלום
מחכים להמשך
הי לך.
תודה. ההמשך בקרוב ממש.