לכבוש את המג"ד – חלק ד'

מאת: תמר הקצינה

לתחילת הסיפור, חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה'

 

***סיפור זה הינו פרי דמיונה של המחברת כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור לבין המציאות הוא מקרי בהחלט***

בראשון בבוקר חזרתי לגדוד, היה לי דחוף לדבר עם עמית. היתכן שתאיר אמת דיברה? היתכן שעמית לא שמר לי אמונים? היתכן שטעיתי בפירוש מערכת היחסים בינינו? 

עם הַגָּעָתִי לגדוד פניתי אל הלשכה. הנחתי את תרמילי העמוס בחוץ, ופרצתי כרוח סערה פנימה. "אני צריכה את המג"ד דחוף!" אמרתי למיקה בקול מלא בְּהִילוּת. "חפשי את החברים שלך," השיבה מיקה, "זה לא יקרה, יאללה, יאללה, תחפפי מפה החוצה!"

הבנתי סופית שממיקה לא תבוא הישועה. לא היום, לא מחר ולא בעתיד, ויצאתי החוצה. ידעתי שאני חייבת למצוא דרך לדבר עם המג"ד, לפחות להחליף איתו כמה מילים ביחִידוּת, וזה חייב לקרות מהר. החלטתי לארוב לו לקראת השעה שתים עשרה, באמצע הדרך שבין הלשכה לחדר האוכל, בדרכו לארוחת הצהריים.

בשעה שתים עשרה ועשרה ראיתי אותו צועד לכיוון חדר האוכל בקומתו התמירה, בצעדיו הבוטחים, זקוף ושופע קסם. מיקה רצה לצידו, מנסה להדביק את קצב צעדיו, רושמת בזריזות בקלסר הצהוב שלה הנחיות שהוא מכתיב לה תוך כדי הליכה.

"שלום, ע' קמב"ץ, מה עניינים??" בירך אותי עמית בלבביות כאשר חלף על פניי.

"תודה, המג"ד, הכל בסדר" עניתי בחיפזון, נרגשת מעט.

"יפה! יאללה, שיהיה שבוע טוב ואפקטיבי", הגיב, תוך כדי שהוא ממשיך ללכת לכיוון חדר האוכל.

"המג"ד! המג"ד!" רצתי אחריו, "אני צריכה לדבר איתך על משהו."

מיקה קפצה מיד: "תמר, כבר דיברנו על זה. המג"ד לא פנוי כרגע, ננסה לתאם מועד אחר, זה לא מתאים כרגע."

לשמחתי, עמית לא התייחס לדבריה של מיקה, ופנה אליי: "זה בסדר, זה בסדר, מה העניין ע' קמב"ץ?"

"אני צריכה לדבר איתך על זה בארבע עיניים…" השבתי, מבחינה בעיניה הרושפות של מיקה.

"אוקיי," ענה עמית, "מיקה, תמשיכי לַחֶדֶר אוֹכל, אני אצטרף עוד כמה דקות."

בלית ברירה, מיקה השאירה אותנו לבד והלכה, אדומה וזועמת, לכיוון ארוחת הצהריים.

"אז מה העניין, תמר?", פנה אליי עמית, מיישיר את מבטו החם לתוך עיניי, "זה משהו אישי או מקצועי?"

"אישי," אמרתי, "משהו שקשור לשנינו."

"הבנתי," השיב עמית בקולו הרגוע והסמכותי, "זה סובל דיחוי למחר?"

"כן, כן, אין בעיה", השבתי, מנסה שלא ללחוץ ולא להכביד עליו יותר מידי.

"אחלה, תגיעי מחר בשבע וחצי בבוקר ללשכה. אני יוצא לפיקוד צפון, ואני צריך שתתלווי אליי. תעדכני את גיל הקמב"ץ שמחר את איתי ושלא יבנה עלייך לישיבות ומשימות."

"בסדר גמור, סגור", עניתי, ליבי נרגש ומפרפר כמו ציפור שנלכדה ברשת.

בלילה, בחדר, פגשתי את תאיר. גל של זעם אדיר פילח את גופי כשחייכה אליי, כאילו לא קרה בינינו דבר. היא ניסתה לדובב אותי, להבין מה הסעיר אותי כל כך בווידויה האינטימי, מדוע עזבתי בטריקת דלת למרות שהאהבה שעשינו הייתה נפלאה ומסעירה. היא אמרה שהיא חושקת בי, ואוהבת אותי כחברה טובה, והיא כלל לא התכוונה לפגוע, ואולי כדאי שנדבר כדי לשים את הריב הזה מאחורינו. אמרתי לה שאני לא מעוניינת לדבר, ושתיתן לי קצת זמן לעצמי כדי לחשוב על מה שקרה ואיך אני רוצה להתקדם עם זה, אם בכלל. חשבתי לעצמי שקודם כל עליי לברר עם עמית מה בדיוק קרה בינו לבין תאיר, ואז אולי אוכל לקיים איתה את השיחה. תאיר האומללה קיבלה את דבריי באכזבה ובחוסר הבנה מוחלט. מבחינתה, היא בסך הכל רצתה לעשות לי טוב, והיא נורא מצטערת אם היא עשתה משהו שפגע בי. ריחמתי עליה קצת, אך לא יכולתי לסלוח לה על מה שלכאורה עשתה לי עם עמית.

התעוררתי ברבע לחמש לריצת בוקר של עשרה קילומטרים. עבורי היה זה יום חג וידעתי שעליי להיות במיטבי. בסיום הריצה, עוד בטרם התעוררו שאר הקצינות שבמגורים, הלכתי למקלחת וביצעתי בקפדנות את פק"ל עמית. חפיפה יסודית, עיצוב המשולש הזהוב שלי, בישום עדין, תכשיטים, והפעם, איפור קל בלבד.

בשעה שבע ועשרים התייצבתי ליד מדרגות הלשכה, רחוצה, רעננה, נרגשת מאוד ומעט לחוצה, לקראת בילוי יום שלם עם אהובי. דלת הלשכה הייתה פתוחה ואני שמעתי את מיקה ואת המג"ד מדברים ביניהם.

"עמית, קובי מחכה לך ברכב הלבן מוכן לתנועה." עדכנה מיקה את עמית ביעילות האופיינית לה.

"בלבן? אני מעדיף לקחת את הרנגלר." אמר עמית.

"את הג'יפ? למה?" תהתה מיקה, "אין לך היום שטח בלו"ז, אתה נוסע לפיקוד וחזרה."

"לא יודע, אולי אקפוץ אחר כך לביקור בשת"פ של פלוגה ג' ברמה." ענה לה עמית.

"אני גם לא מבינה למה אתה יוצא כל כך מוקדם, הפגישה שלך עם אלוף הפיקוד רק בשתיים…" הוסיפה מיקה לתהות.

"יש לי כמה עניינים לסדר לפני," ענה, "יאללה, תראי שקובי מכין את הג'יפ."

"ואתה בטוח שאתה לא רוצה שאצטרף לנסיעה? יש לנו הרבה דברים לסגור לקראת שבוע הבא."

"לא, אין צורך." ענה עמית בפסקנות, "יש לך המון משימות ואני מעדיף שתטפלי בהם בלשכה."

"אבל אני יכולה לטפל בהכל גם בתנועה." ניסתה מיקה את מזלה בשנית.

"מיקה, חדל!" סגר עמית את הדיון.

הבחנתי במיקה מניפה את ידיה בייאוש, ומניעה את ראשה בתסכול ובחוסר הבנה כשיצאה לעבר החנייה להגיד לקובי שיעבור לרנגלר. כשירדה במדרגות הלשכה, הבחינה בי עומדת ומחכה, יפה ורעננה.

"מה את עושה פה?" שאלה אותי מיקה בעוינות.

"המג"ד אמר לי לפגוש אותו פה בשבע וחצי." עניתי בחיוך מנצח.

"בא לי לחנוק אותך." סיננה מיקה והמשיכה במהירות לעבר החנייה.

כמה דקות אחר כך, ירד עמית בקלילות במדרגות הלשכה.

"אהלן, בוקר טוב, מוכנה לתזוזה?" שאל אותי בחיוך.

"מוכנה ומזומנה!" עניתי כמו קצינה טובה.

"אז יאללה, בואי", אמר, ושנינו צעדנו יחד לעבר החנייה, כמעט נוגעים זה בזרועות זו.

הג'יפ היה מונע וקובי, נהגו של עמית, כבר חיכה ישוב בכיסאו על מושב הנהג.

"קובי, אתה משוחרר להיום, לך תנוח בחדר, ונדבר מאוחר יותר" הורה עמית לנהגו.

"תודה, המג"ד, תודה!" ענה קובי בחיוך רחב, ופנה משם שמח ומאושר מהיום החופשי שניתן לו במפתיע.

"תגידי, יש לך רישיון לרנגלר?" שאל אותי עמית.

"ברור, המג"ד, ברור!" השבתי בגאווה.

"יפה, יאללה תפסי פיקוד על ההגה וקחי אותנו לפיקוד צפון." 

התחלנו בנסיעה צפונה. מזג האוויר היה נהדר. השמיים נצבעו תכלת עזה והיו נקיים מעננים. הראות הייתה צלולה, והטמפרטורה בחוץ היה נעימה. תוך כדי נהיגה, הרגשתי שעמית סוקר אותי בקפדנות מכף רגל ועד ראש. הרגשתי נעים, אך יחד עם זאת אפפה אותי גם תחושת אי נוחות מסויימת. הסמקתי קלות, לא ידעתי מה לומר ואיך להגיב.

כעבור כעשרים דקות בהן נסענו בשתיקה, רק עיניו מלטפות את גופי, הפר עמית את השתיקה: "אז מה תמר, על מה רצית לדבר איתי?"

לא הייתי  מוכנה לזה. לא עכשיו, לא ככה, לא כשאני על ההגה והוא טורף אותי במבטיו. לא כאשר איני יכולה להביט עמוק לתוך עיניו ולבחון האם הוא דובר שקר או אמת. שאלות רבות רחשו במוחי, מתדפקות על קצה לשוני, אך לא הייתי מסוגלת לבטאן בקולי למולו. האם אירחת את תאיר הבת זונה במיטתך? האם נשקת לה? האם חשת בגופך את חום גופה ואת חלקת עורה הרענן? האם מיששת את שדיה המוצקות, העגולות? אם מוללת באצבעותיך את פטמות הארגמן הזקורות שלה? האם ליקקת את גבעת ערוותה המגולחת? האם העזת לנעוץ את חרבך הלוהטת בעומק נרתיקה? האם, בשם אלוהים, בגדת בי? ואם כן, האם אתה מלא חרטה על כך? האם תשבע לי ביקר לך מכל, שלא תשבור את ליבי ולא תבגוד בי שנית? האם תשבע לי שאהבתך נתונה אך ורק לי?

"אהה…לא חשוב", אמרתי בתבוסתנות, "כבר לא רלוונטי…"

"טוב, אם ככה, אני רוצה להכיר אותך קצת יותר לעומק. ספרי לי על עצמך מעבר לדברים שסיפרת לי בַּרְאָיוֹן פְּתיחה. אני רוצה לשמוע על ילדותך, על הבית בו גדלת, על תקופת הנעורים שלך וכאלה." אמר עמית, לא מסיר ממני את עיניו.

התחלתי לספר לו על ילדותי במושב, על הוריי, על הנגינה בחליל הצד, על אימוני הנינג'ה בחצר המשק, על תקופת בית הספר והתיכון, על ההדרכה בתנועת הנוער ועל שנת המכינה. הוא היה קשוב והתפעל ממה שסיפרתי, הוא שאל שאלות הבהרה כאשר החסרתי פרטים חשובים, וצחק כאשר שיתפתי אותו בקטעים מצחיקים. ככל שהתקדמתי בסיפורי חשתי כיצד נוצרת בינינו אינטימיות, כיצד חוט דק של קירבה מתחיל להירקם בינינו. הייתה זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שהרגשתי שמישהו, גבר, מקשיב לי באמת, מתעניין בי באמת, רואה אותי. שכחתי שהוא המג"ד ואני קצינה זוטרה בגדוד, שכחתי שהוא נשוי ואהבתנו אסורה, שכחתי שיותר מעשר שנים מפרידות בינינו. הרגשתי כאילו אני מדברת עם חבר ותיק, טוב ואהוב ויקר.

הג'יפ ריחף על האספלט האפור של כביש 6, ואני הייתי כרוכבת על סוס מכונף. הגבעות שלצידי הדרך הוריקו בירוק עז, חי ורענן, והשמש האירה לי את פניה על רקע שמיים בהירים ונקיים כסדין. לפתע צלצל הטלפון בדיבורית, על הצג הופיע שמה של ירדן. ליבי פירפר בתחושת סכנה. עמית סימן לי באצבעו לשמור על שתיקה וענה לשיחה.

"בוקר טוב!" בירך עמית את אשתו.

"בוקר…" השיבה ירדן בקול רפה.

"מה הולך?" שאל עמית.

"אני שומעת שאתה בנסיעה, אתה עם קובי?" שאלה ירדן.

"לא. אני לבד." שיקר עמית.

"למה? איפה קובי?" תהתה ירדן.

"שלחתי אותו ליום סידורים, היו לו כמה עניינים לסדר בבית." המשיך עמית לשקר במצח נחושה.

"איפה אתה?"

"אני בדרך לפיקוד צפון לפגישה עם האלוף."

"אהה," הגיבה ירדן חלושות.

"אז מה איתך?" התעניין עמית.

"אני גמורה. אני אחרי משמרת לילה ואחרי פיזור של הילדים, והבית נראה זוועה, והמדיח כבר שבוע מקולקל." ענתה ירדן.

"אני אטפל בזה השבוע" הבטיח עמית.

"כן, בטח. כמו שהבטחת שתתקן את מכונת הכביסה, ואת הקצר החשמלי במרפסת." הרימה ירדן את קולה, "די! אני כבר לא עומדת בזה יותר! נמאס לי מהחיים האלה, נשבר לי שהכל על הכתפיים שלי. נמאס לי שאתה לא חלק מהחיים שלנו, אלו לא החיים שתכננתי לנו, אני כבר  לא אני, הפכתי לצל של עצמי…" החלה ירדן למרר בבכי.

"ירדני," ניסה עמית לדבר איתה רכות, "אני מבין אותך, אגיע השבוע הביתה ונפתור הכל, אני מבטיח…"

"נמאס לי כבר מההבטחות שלך, אתה לא מבין?! סתם מילים באוויר שאתה בכלל לא מתכוון לקיים! נמאס לי, אני פשוט לא יכולה יותר!" בכתה ירדן אל הטלפון וניתקה את השיחה.

שקט השתרר בתוך הג'יפ. עמית נראה מכונס בתוך עצמו. פער ענק נפער בין האישה הזוהרת שחיוכה סינוור אותי מאחורי גבו של עמית בלשכה, לבין היצור האומלל, הכבוי והמתוסכל ששמעתי זה עתה בטלפון. זה לא יימשך ביניהם עוד הרבה זמן, אמרתי לעצמי בשביעות רצון מרושעת.

כאשר התקרבנו למחלף אליקים, הורה לי עמית לקחת ימינה ולצאת במחלף. "רגע, אנחנו לא נוסעים לפיקוד?", גל של פחד לא מוסבר חצה את גופי לפתע. "נוסעים לפיקוד, אל תדאגי," הרגיע אותי עמית, "אבל לפני זה קצת חינוך וידיעת הארץ."

הוא דיבר בטבעיות ובחביבות כאילו לא סיים זה עתה שיחה קשה עם אשתו. בכיכר הגדולה בצומת אליקים לקחתי שמאלה. "תמשיכי ישר," הורה לי עמית. חלפנו על פני הפניה לבא"פ אליקים, והמשכנו בפיתולים העולים לכיוון דלית אל-כרמל. מרבדים של פרחי חורף, כרכומים, סתווניות ורקפות, ניקדו את שולי הדרך בצבעי לבן וסגול מרהיבים. עמית ידע לקרוא בשמה של כל קבוצת פרחים על פניה חלפנו, והסב את תשומת ליבי ליופיים של עצי האלון והחרוב שעטפו את הדרך הציורית משני צידיה. באחד העיקולים הוא הורה לי לרדת שמאלה לכיוון השטח, ולעצור ליד דוכן מקומי לממכר אוכל דרוזי. יצאנו מהרכב, עמית התבונן בדוכן שלפנינו, לקח צנצנת של כדורי לבנה בשמן זית, צנצנת של זיתים ירוקים כבושים, וקופסה קטנה של זעתר טחון. הוא שילם ביד רחבה, הודה בלבביות לאישה הזקנה בדוכן, וחזר אל הרכב. 

"יאללה, כנסי לשטח." פקד עליי עמית.

חלפנו על פני בטונדה עליה הוטבע באותיות גדולות – שטח אש 108 מרכז. 

"עמית," אמרתי בהיסוס, "אני חושבת שאנחנו נכנסים לשטח אש…"

"עזבי שטויות, סעי, סעי, לא ידעתי שאת פחדנית." הקניט אותי עמית.

נכנסנו עם הג'יפ לעומק השטח, נעים בסבך החורש הטבעי, בנתיב שהיה ידוע למעטים בלבד.

"המג"ד, לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בחשש.

"אכלת ארוחת בוקר?" השיב לי בשאלה.

"לא" עניתי, תוהה לאן הוא חותר.

"בואי נעצור לארוחת בוקר קלה בשטח, ולאחר מכן נמשיך לפיקוד, מה את אומרת?"

"נשמע אחלה" השבתי, כאילו הייתה לי ברירה.

חנינו בערוץ נסתר, מוקף עצי אלון רחבי גזע, באחד מיובליו של נחל מהר"ל. שם הורה לי עמית לעצור ולדומם את הג'יפ. הוא ניגש לבגאז' וחילץ משם צידנית צבאית ירוקה ומחצלת. הוא פרס את המחצלת על העשב הרענן, והניח עליה את הצידנית. הוא פנה שוב אל הרכב ושלף משם גזיה. "תמר, שבי, נוחי על המחצלת. ארוחת הבוקר עליי" אמר לי עמית.

נשכבתי על המחצלת והתבוננתי בעמית. הוא הוציא מתוך הצידנית קופסה עם סלט קצוץ דק שהכין לו בבוקר רמי, רס"ר המטבח. הוא שפך את הסלט לתוך קערה, זרה מלמעלה מלח, פלפל וזעתר, סחט פנימה לימון שלם וערבב היטב. לאחר מכן, פיזר קרעים של כדורי לבנה בשמן זית והגיש לי את הקערה, עם כף מתכת נעוצה בתוכה. הוא הביא מהרכב שתי לחמניות קלועות טריות מצופות שומשום, ואיחל לי בתיאבון.

בינתיים, הוא חיבר ביד יציבה ומיומנת את בלון הגז אל ראש הגזיה והבעיר את האש. הוא יצק מים אל תוך הפינג'ן, זרק פנימה עלי לימונית ונענע והרתיח את המים. כאשר החלו המים לבעבע, הוא שפך שתי כפות גדושות של סוכר אל תוך הכלי ובחש היטב. הוא מזג את התה המתוק לשתי כוסות זכוכית קטנות והגיש לי אחת מהן. 

כל אותה עת, לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. צפיתי בו נפעמת, מתנועותיו הבטוחות, מגמישותו, מזריזות פעולותיו. התבוננתי על האיש הזה בעיניים נוצצות מהערצה. אין בעולם כולו גבר אחד שישווה לו, אחד אין בעולם שיגיע לקרסוליו. הוא יפה וחכם ומוכשר, ומסתובב בעולם כאילו כדור הארץ כולו מונח בכף ידו. הוא גבר כזה שיעשה כל מה שרק ירצה, וכל מה שיעשה יצליח. והוא חזק כפלדה אך רגיש ומכיל, ויודע את שמות הפרחים והעצים כולם, ומכיר את שבילי הארץ ומשעוליה הפרוסים לפניו כספר פתוח.

אכלנו ביחד כמו זוג אוהבים. הוא לקח כף גדושה מהסלט והגיש אותה אל פי. דיברנו על יופיו של הטבע, על הרוח הנעימה המנשבת, על מזג האוויר המצוין. בזמן שתיית התה, התחלנו לרכל על קציני הגדוד, מתפקעים מצחוק מסיפורים מצחיקים שסיפרנו זה לזו. כשסיימנו לאכול, עזרתי לו לקפל את הציוד ולהחזיר הכל לרכב. 

"את המחצלת תשאירי בינתיים בחוץ." אמר לי בדיוק כשהתחלתי לקפל אותה.

לא רציתי שנמשיך לפיקוד, רציתי להישאר איתו כאן עוד שעות ארוכות. 

"המג"ד, טיפה חם לי, אכפת לך שאוריד את החולצה?" שאלתי בתמימות מעושה.

"חופשי," השיב עמית קצרות.

פשטתי את חולצת המדים, נותרתי בגופיית חאקי, ללא חזייה מתחת. פטמותיי בלטו זקורות מבעד לבד הגופייה.

עמית הביט בי לרגע, ואז אמר בחיוך ערמומי: "אפשר לדלג על השלבים, פשוט תתפשטי!"

"מה? להתפשט? אבל מה אם מישהו יבוא?" שאלתי בקול ילדותי ותמים.

"אף אחד לא יודע איך להגיע לכאן, אל תדאגי" השיב עמית בביטחון, ואני לא ידעתי אם זה נכון, או שהוא סתם מנסה למרוח אותי. חלצתי את נעליי הצבא, את המכנסיים, את התחתונים ואת הגופייה, ופרעתי את שערי. עמית ניגש אל הרכב, הוציא משם דבר מה, וזרק לכיווני. היו אלו זוג כפכפי אצבע לבנים חדשים של הוויאנס. השחלתי את כפות רגליי אל תוך הכפכפים וניצבתי לפניו זקופה, חשופה ועירומה. הפעם לא הרגשתי צורך להסתיר את ערוותי מפניו כמו בלילה הראשון. הרגשתי בטוחה ביופיי ובעוצמה המינית שהקרנתי. עמית ניגש אליי, פלג גופו העליון כבר עירום, השעין אותי על גזע אלון וחיבק אותי חיבוק חזק. שדיי נמעכו על חזהו המוצק, וידיי ליטפו את גבו. גזע האלון חרש תלמים בגבי העירום, שהאיצו את זרימת הדם בעורקיי. נעצתי את ציפורניי בגבו נאחזת בו בכוח. הוא נישק לי את המצח וירד לשפתיים. לשונו חדרה לתוך פי מגששת אחר לשוני המתפתלת. שפתיים נצמדו אל שפתיים כשידיו אחזו בעדינות בעורפי מלטפות בְּרוֹך את תנוכי האוזן. הוא ליטף את גבי ואת זרועותיי, ואז התרחק מעט, חפן את שדיי, עיסה אותן ומולל את פיטמותיי באצבעותיו. הוא הצמיד את האגן שלו אל גופי, ואני חשתי, מבעד לאריג הגס של מכנסיו, את איברו כבר קשה וזקוף. אבזם מכנסיו שרט אותי והותיר בי פס אדמדם צורב מעל לטבור. 

תשוקתי אליו התגברה, הכוס שלי בער ונטף מרוב חשק. הדפתי אותו מעט לפנים ושלחתי את ידיי לעבר אבזם המתכת. ניסיתי להתיר את האבזם, לפתוח את מכנסיו ולחלץ משם את הזין האהוב אליו השתוקקתי. להפתעתי, הוא אחז בידיי, סילק אותן מחגורתו ואמר לי: "'עוד לא, תמרי, עדיין לא." לא הבנתי לאן הוא חותר, ומדוע לא הרשה לי לפתוח את מכנסיו. הרגשתי נבוכה ואבודה מעט.

הוא התרחק ממני, הלך אל הרכב, הוציא משם שמיכת צמר עבה ופרס אותה על מכסה המנוע. "טפסי!" אמר לי. עירומה, חרמנית ומבולבלת, טיפסתי בצייתנות על מכסה המנוע, ישבני מונח על הקצה, מרפקיי תומכים את גופי וכפות רגליי מונחות על הטמבון הרחב. ללא בושה, פישקתי את רגליי לרווחה כמזמינה אותו לעשות בי כרצונו.

הוא התבונן בי בריכוז, בשערי הנשפך לאחור, בעיניי המייחלות למגעו, בשדיי המחודדות הבולטות קדימה, בבטני החטובה הפונה לעברו, ברגליי הבהירות החזקות המונחות על הטמבון בתנוחה המבליטה את שרירי התאומים שלי, וכמובן בכוס הוורוד, הפועם מתחת לגבעת השיער הזהובה, הפעור לקראתו. הפעם לא ניצת בעיניו הזיק החייתי, הפראי, שהטיל עליי מורא בלילה ההוא. עיניו נותרו רכות וטובות אליי, וחיוכו הקרין רוך ואהבה. לא יכולתי לטעות ברגשותיו כלפיי. הוא אוהב אותי, בזה אין ספק. 

הוא קרב אל גופי השכוב על מכסה מנוע, וביד שמאל החל ללטף את הגבעה הקטנה שמעל הכוס שלי. בידו השנייה ליטף בעדינות את ירכיי. בתחילה את צידן הקדמי, ואז גלש אל פנים הירכיים, נוגע מידי פעם כבדרך אגב בשפתיי הכוס הרטובות. אהבתי מאוד להיות עירומה לחלוטין, לראשונה בחיי, באוויר הפתוח. תחושות שחרור, חופש והִתעָלוּת עטפו אותי, הרגשתי כאילו אני מתאחדת עם הטבע ועם היקום. הרוח ליטפה את גופי ושלחה גלים נעימים שבחשו בשיער הערווה והרטיטו את הכוס שלי. אומנם חששתי קצת שמא יגיעו לכאן אנשים ויתפסו אותנו מתנים אהבים, אבל תשוקתי העזה והעונג השמיימי שעמית חולל בגופי, גרמו לי לשכוח מכל אלה ולהתמכר, חסרת אחריות, לקסמיו של אהובי.

כשראה עמית שאני מגורה בטירוף, הוא חשף את הדגדגן שלי והחל לעסות אותו בעדינות בתנועות מעגליות עדינות. בידו האחרת, עיסה את הכוס שלי. גופי החל לנוע מרוב עונג והשתוקקות, ואני התחלתי לגנוח בקול חלש ומהוסה. חששתי לצרוח בקול רם מידי פן ישמעו אותי עוברי אורח, טיילים או חיילים שנקלעו לאזור. עמית זיהה את הססנותי וביטל את חששותיי: "תשחררי, תמרי שלי, תשחררי, אף אחד לא יגיע לכאן. זהו המקום הסודי שלך ושלי, תרגישי חופשי לגנוח ולצרוח, ולצעוק, ולבכות ולצחוק, כאילו את ואני האנשים האחרונים בעולם, וכל העולם כולו שייך רק לנו."

הייתי מכורה לקולו המרגיע, הערצתי את עולם הדימויים והמטפורות שלו. שוב ושוב ידעתי כי  אין עוד גבר כמוהו עלי אדמות. בעודי שקועה בעילפון חושים ובמחשבות מעורפלות, חשתי לפתע את לשונו מרפרפת על שפתיי החיצוניות, מעצימה את התחושה בכוס שלי. משם עברה אל מסתרי השפתיים הפנימיות, ואז נדחקה פנימה אל תוך הנרתיק המוצף. לשונו חפרה בתוך הנרתיק, נעה מעלה, מטה, קדימה ואחורה, מערבלת את כל חושיי. לא יכולתי להחניק יותר את קולות העונג שכלאתי בתוכי, והתחלתי לגנוח בקול גדול: "כן…עמית…כן…אההה…כן…כן…אהה."

לשונו טיפסה כלפי מעלה ללקק את הדגדגן, בעוד ידיו החמות מעסות את פנים ירכיי ואת שאר חלקי הכוס. הוא היה סבלני, קשוב ומיומן, והיטיב לקרוא את הריתמוס הפנימי של גופי. הוא ידע מתי להאט, ומתי להגביר את הקצב, מתי להרפות ומתי להגביר את עוצמת מגעו. הרגשתי, בפעם השנייה באותו היום, שמישהו, גבר, קורא אותי, קורא את גופי, קורא את נשמתי ומבין באמת כיצד לפרוט על נימי נפשי. הרגשתי שהוא מכיר את מִשְעוֹלָיי כפי שהוא מכיר את משעולי הארץ, ויודע את סודותיי כשם שהוא יודע את סודותיה. חשתי פרושה לפניו כספר פתוח, כנהר זורם, כשמיים נקיים מענן. 

הוא המשיך ללקק ולמצוץ וללטף ולעסות בהנאה גדולה ובריכוז, כאילו אלוהים ברא אותו  אך ורק כדי לענג אותי בפיו ובכפות ידיו, כאילו זאת סיבת קיומו היחידה בעולם. תחושות העונג גאו בי כמו סופה משתוללת, כמו גלים המשתברים בעוצמה אל קיר המזח. התקרבתי לשיאי, מיוחמת, מזיעה, נוטפת נוזלים, קורעת את האוויר בצווחותיי המטורפות. "אני גומרת!!!" צרחתי, "אההה…עמית…אהההה….אני מתה עליך!!!….אהההה!!!" אורגזמה עילאית טלטלה את כל חושיי. קרסתי על מכסה המנוע, גבי מונח על שמיכת הצמר, ידיי פשוטות לצדדים, רגליי מפושקות, והכוס שלי אדום, רוטט, מפרפר עדיין ונוטף על הטמבון השחור. 

עמית קרב אליי, הרים אותי בזרועותיו החזקות והניח אותי ברכות  על גבי המחצלת. צמרות האלונים הירוקות הסתחררו מעל ראשי, האוויר הצח שטף את ראותיי, וגל של מתיקות עטף אותי כמו צמר גפן לבן ורך. בזמן שעמית איפשר לי לנוח ולחדש את כוחותיי, ראיתי אותו בזווית עיניי, חולץ את נעליו ומצמיד אותן זו לזו. פושט את מכנסיו, מקפל אותם ואז פושט את תחתוניו. מראה גופו העירום הניצב לצידי, רק דיסקית לצווארו, עורר אותי שוב. איברו היה זקור, מצביע כלפיי מעלה, אדום ומגורה. 

כמו רובוט מתוכנת, קמתי ונעמדתי על ברכיי לפני הזין שלו. ככל שהתקרבתי אליו, הזין שלו רטט, ורעד וזז ונע, כאילו היה יצור עצמאי, מעין בעל חיים שהאינסטינקטים החייתים שלו מושכים אותו ללא שליטה לעבר הנקבה המיוחמת. שלחתי יד מהוססת על אשכיו וריפרפתי עליהן קלות. כאשר הרגשתי את שיערות הביצים שלו סומרות ואת אשכיו מתקשחים, העזתי ללטף בעדינות את איברו המגורה. לאחר כמה ליטופים בהם חשתי עד כמה הזין שלו לוהט וחומד אותי, שלחתי את לשוני אל בסיס העטרה וליקקתי סביב סביב. כמה שניות אחר כך, הבחנתי להפתעתי בכמה טיפות שקופות מבצבצות מפי החיה שהייתה הזין שלו. מבחינתי היה זה האות להגביר את הקצב. אחזתי באיברו והחדרתי אותו לפי תוך כדי ליקוק בלשוני. מצצתי לו בתאווה עצומה, מלווה את תנועות הזין בתוך פי בשתי ידיי האוחזות אותו, מוציאות ומכניסות אותו שוב ושוב לחלל הפה. תחושת איברו החם, הלח והנפוח בתוך פי הטריפה אותי. אהבתי את טעמו ואת ריחו של הזין, אהבתי את התחושה שהוא ממלא את פי מתוך בטחון גמור ואמון מלא שאדע כיצד לענגו. אהבתי גם את תנועת לשוני על מקלו, תרה אחר נקודות המגע שימוטטו את נסיך חלומותיי. הזין שלו החל לפעום בתוך פי, ואני כבר ידעתי מה מבשרות פעימות התשוקה המרעידות את מטה הקסם של אהובי. הייתי נכונה לספוג אל קרבי את הזרע שישצוף בעוד רגע קט בתוך לועי, אולם לפתע, באבחה פתאומית הוא שלף את איברו מתוך פי. אינסטינקטיבית, שלחתי יד לשפשף אותו או להחזירו אל תוך פי, אך הוא תפס את ידי, ואמר לי: "עוד לא, רגע." הוא צעד לאחור ונשכב על גבו פשוט איברים, הביט לתוך עיניי, חייך, ואז אמר: "תמשיכי, תמר שלי, עכשיו את יכולה."

רכנתי עירומה, חשופה לרוח, על גופו הנח על המחצלת. הבטתי בתאווה על הזין של עמית, שלולא השליטה העצמית המופלאה שלו, כבר מזמן היה פוער את פיו הזעיר ושופך לתוך פי מפלי זרע לוהטים. הושטתי יד אחת ללטף את הביצים ויד שניה ללטף את הזין. שפשפתי את הזין בידיי, מרגישה אותן בוערות כמו ליבי הבוער בתשוקה. מפעם לפעם החדרתי את הזין לפי כדי לשמור עליו רטוב וחלקלק. תחושתי הייתה נפלאה. עמית היה נתון לחסדיי באופן מוחלט. הוא שכב על המחצלת מעולף ופאסיבי, נותן לי לשלוט בו בלי מֵיצָרִים. אחזתי במוט ההילוכים הרוטט שלו וניהגתי אותו במו ידיי למחוזות עונג שמימיים. 

בשלב מסויים, לא יכולתי לכבוש עוד את החרמנות העזה בה הייתי מוצפת, ומבלי לבקש רשות, טיפסתי עליו, כיוונתי את הזין שלו לתוך הנרתיק שלי והחדרתי אותו פנימה, רוכבת עליו כאשר פניי מופנות כלפי פניו. עמית לא זז, לא הניע את האגן ולא שלח את ידיו לאחוז בשדיי. כל העבודה הייתה מוטלת עליי. עליתי וירדתי כמטורפת על איברו הבוער, מלטפת את שדיי, גונחת בקולי קולות. 

לפתע נשמעו ממרחק לא רב מאיתנו צרורות ירי נק"ל ומקלעים. "מה זה?" הפסקתי בבהלה את רכיבתי הסוערת, הזין שלו עדיין נעוץ בתוך נרתיקי, "יורים עלינו, עמית!!!" במקום להשיב לי, עמית הרים אותי מעליו, שוב נדלק בעיניו הניצוץ החייתי שזכרתי מאז. הוא הפך אותי בבת אחת, העמיד אותי על ארבע, גהר מאחוריי, תפס את שדיי, ונעץ את איברו בכוס שלי מאחור. קולות הירי הקרובים עוררו את חיית השדה שבו, הוא פימפם אותי בעוצמה, נוהם ושואג כחיית טרף, כאריה זועם, כנחש ארסי המכיש ולופת את טרפו חסר הסיכוי. 

סכנת המוות, והפחד שאחז בי מהחייתיות הבלתי מרוסנת של עמית, עוררו וגירו אותי. התחת שלי שנחבט  שוב ושוב בירכי השיש שלו ובביציו המלאות זרע, כבר זרח באדום בוהק. שדיי שנעו בפראות לפנים ולאחור בכל פמפום שלו, איימו להיקרע מגופי. האיש הזה הוא טעם החיים שלי, הוא הסיבה היחידה לקיומי, ידעתי בעודי מטפסת לפסגות חדשות של עונג והנאה. "תגמור בתוכי!" התחננתי, "אני רוצה שתזריע אותי, שתשטוף אותי, שתמעך אותי, שתדרוס אותי, שתפרק אותי, שתקרע אותי לגזרים!!!

צרור קרוב במיוחד פילח את האוויר כאשר עמית נעץ את איברו עמוק בתוכי, ושבריר שניה אחר כך, שפך את רסיסי אוצרותיו בין קירותיי. הוא השתהה רגע אחד נוסף בתוכי, כאילו מוודא שלא תזלוג ולו טיפה אחת החוצה, ורק אז שלף את הזין שלו שהחל להידלדל לאחר שרוקן את כל אונו בקרבי.

התחבקנו על המחצלת, מכסים זה את זו בנשיקות. אני הצעתי שנלך לישון על המחצלת ולעזאזל אלוף הפיקוד. הוא טען שזה מסוכן מידי, וסיפר לי על הכלל הראשון של הנוודים באשר הם – לעולם אין לישון בשדה, באין שומר המגן על הנמים מפני שודדים, חיות רעות ופגעי טבע. בלית ברירה, קמתי, התלבשנו, והמשכנו בדרכנו לפיקוד הצפון.

נסענו בשתיקה, ידו מונחת על ירכי, מידי פעם הוא שלח את ידו ללטף את עורפי. לשאול אותו על תאיר או לא לשאול אותו על תאיר? לשאול אותו או לא לשאול אותו? ניקרו המחשבות בראשי. לשאול, ברור שלשאול, התגבשה התשובה במוחי. "תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה אישית?" שאלתי בחיוך נבוך.

"אפשר לשאול, לא בטוח שאענה." השיב עמית בחיוך ערמומי.

שמתי את נפשי בכפי ושאלתי: "מה אתה חושב על תאיר השלישה?" 

"תאיר? למה את שואלת?"

"קודם תענה ואז אגיד לך." השבתי.

"קצינה מרשימה ביותר, אחת הטובות שהיכרתי." ענה.

"אני לא מתכוונת איך היא בתור קצינה, אני מתכוונת מה אתה חושב עליה בתור בחורה."

"אההה…" החל עמית לכחכח בגרונו, "תראי, תאיר היא…"

בעודו חוכך בדעתו כיצד לענות לי, צלצל לפתע הטלפון. מן הדיבורית בקע קולה של מיקה.

"עמית, התקשרה עכשיו הרל"שית של מפקד האוגדה, אתה צריך לעשות פרסה ולהגיע אליו במיידי."

"את זוכרת שאני בדרך לאלוף פצ"ן, כן?" השיב עמית.

"כן, זוכרת, בלשכת האלוף יודעים שלא תגיע, הרל"שית אומרת שתגיע כמה שיותר מהר למאו"ג."

"מה זה? מה הוא רוצה? פרצה מלחמה? מה כל כך דחוף?" תהה עמית.

"אין לי מושג. תאמין לי שניסיתי לברר, אבל אף אחד שם לא מוכן לנדב אינפורמציה."

"טוב, תעדכני אותם שתוך שעה וחצי בערך אני שם."

במחלף אליפלט ביצעתי פרסה והתחלנו לנסוע לכיוון מחנה 'ליפקין' בביל"ו, תוהים מה פשר העניין.

"אז היינו באמצע לדבר על תאיר." הזכרתי לו, נחושה לשים כבר את העניין הזה מאחורינו.

"עזבי את זה עכשיו, זה לא מעניין, אני צריך להתארגן לפגישה עם מפקד האוגדה." ניסה עמית לסתום את הגולל על ניסיונותיי לפענח את פרשיית תאיר.

"זה חשוב לי." ניסיתי לשכנעו, "מאוד אפילו." הוספתי.

צל חלף בעיניו.

"מה הסיפור? למה זה כל כך חשוב לך?"

"תגיד, המג"ד, אני יכולה לשאול אותך משהו דוגרי?" חתרתי להגיע כבר לנקודה, תהא תשובתו אשר תהא.

"דברי." ענה עמית קצרות.

"היה לך משהו איתה?"

"עם מי?"

"מה עם מי? עם תאיר!" עניתי דרוכה.

"מה הכוונה משהו?" ביקש עמית הבהרה.

נמאסו עליי משחקי החתול והעכבר שלו וההליכה סחור סחור, לכן שאלתי אותו ישירות: "זיינת אותה?"

שתיקה מטרידה מילאה את חלל הג'יפ.

"זיינת אותה?" שאלתי שוב בקול רועד.

עמית הביט קדימה לעבר נקודה דימיונית באופק, נמנע מלהביט בי, מתמיד בשתיקתו.

"תגיד, המג"ד, זיינת את השרמוטה הזאת???" הרמתי את קולי, דמעות מציפות את עיניי.

הוא חכך בדעתו שעה ארוכה, מתלבט כיצד להשיב לי, "זה סיפור מורכב." ענה לבסוף, "אספר לך אותו אחרי שנסיים עם מפקד האוגדה."