כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20
השעה כבר שתיים בלילה, השעון על השידה מורה לעידית את השעה. היא יורדת בשקט במדרגות, נזהרת לא להעיר את שיר.
הספה הרכה כמו מחכה לה. היא צונחת לתוכה. היא עייפה. לא ברור לה ממה.
בקבוק הוויסקי מציץ אליה מתוך הוויטרינה היפה, היא מוזגת לעצמה כוסית קטנה, קצת אלכוהול אף פעם לא מזיק.
איך היא הגיעה לזה, היא חושבת לעצמה. שלושה שבועות, שלושה שבועות היא כבר חיה אחרת. בתחילה זו הייתה הבת החמודה שלו, ומשם הכל התדרדר. היא אפילו לא יודעת על מה להצביע, רק שקשה לה.
היא מוחה דמעה סוררת שגלשה לה בלי רשות. היא לא תבכה, היא תהיה חזקה.
לפעמים גבר הוא רק הרפתקה, היא אומרת לעצמה משפט שקראה פעם במגזין נשים, ועכשיו היא מנסה לשכנע את עצמה באמיתות שלו. אבל הוא חסר לה. ממש. פיזי כל כך.
ידה נשלחת מאליה אל הלחי הרטובה, היא מלטפת חרש את עצמה, מנחמת. התנועה מרגיעה אותה, היא כמעט ומרגישה את ידו של ישי עליה. היא פותחת מעט את החלוק, ממשיכה ללטף את הצוואר הקר, את מורד העור בין שדיה. זה נעים לה. בעיניים עצומות היא יכולה לדמיין הכל. החלוק מוסט הצידה, ידה האחת נוגעת בקצה השד, בפטמה הכהה, מרגישה באצבע קטנה את הריגוש שהיא מחוללת בעצמה.
היא אוהבת את זה. אבל כבר הרבה זמן לא נגעה ככה, היה פה את ישי…
בהחלטה של רגע היא שולחת לו הודעה "חבל שאתה לא פה". הוא ישן, הוא יראה את ההודעה רק בבוקר. אבל רטט מהנייד מקפיץ אותה "למה? הכל בסדר?"
"הכל נפלא", היא עונה לו, "מה שאתה לא עושה, עושה היד שלי".
"אווווו, זה נשמע טוב", היא מדמיינת את החיוך הטוב שלו, בחדר החשוך, והוא מיד ממשיך "אז מה את עושה. תכתבי לי".
היא לא כותבת, במקום זה היא מורידה את התחתון שלה ושולחת יד אל בין רגליה.
הודעה נוספת.
היא מתעלמת.
עוד אחת והרטט מתגבר, גם על השולחן הקטן וגם בין הרגליים שלה.
היא נוגעת בעצמה במרץ, מרגישה את הנשימות שלה מואצות. את הזיעה שמתחילה בין שדיה, בעורף, על הבטן.
היא מביטה בנייד, עשר הודעות ושתי שיחות שלא נענו. היא מתקשרת אליו, הוא עונה מיד.
"לאן נעלמת לי פתאום? כבר דאגתי".
"לא נעלמתי, נהניתי עם עצמי, ומה יש לך לדאוג, אני בסדר".
"עידית, שתית משהו?" הקול שלה נשמע לו רחוק ולא לגמרי יציב.
"רק קצת", היא הביטה אל הבקבוק שהתרוקן לו. "אולי יותר מקצת", היא צחקה צחוק משוחרר, צחוק של אדם שאבד לו הרסן. "ורק בזכות הוויסקי הזה, נהניתי עם עצמי".
"רוצה שאני אבוא?"
"אם אתה רוצה, אתה מוזמן לחגיגה". היא ניתקה, לא בטוחה שהיא באמת התכוונה שהוא יבוא.
כשישי הקליד את קוד הנעילה, הוא שמע רק שקט מעברה השני של הדלת. קולות הצחוק נדמו.
את פניו קידמה הספה הגדולה, ועליה שרועה ערומה, עידית. גם עכשיו היא הייתה מושלמת בעיניו. עורה הבהיר, גופה המושלם. היא נראתה לו כמו ציור משובח. הוא בהה בה דקות ארוכות, מצייר במוחו את מתאר גופה. את רגליה הארוכות, את מפתח גופה, את החזה השופע, הצוואר העדין ולבסוף הפנים.
הוא העביר אצבע רוטטת לאורך הלחי, אדי האלכוהול עלו ממנה, הוא נשק לה בחום, חושש לעשות משהו שהיא לא הייתה רוצה בו.
הוא נמשך אליה. גופה עורר אותו. זקפה חדשה התחילה להציק לו. הוא הרים אותה למיטה, מנסה להעיר אותה בנשיקות קטנות.
"דרור", היא קראה בשקט, "תכסה אותי, קר לי"
הוא כמעט ותיקן אותה בטעותה, אבל היא בטח חולמת… הוא כיסה אותה בשמיכה העבה, ונשק לה לפני שירד לסלון. הוא פינה את שאריות החגיגה שלה, ויצא.
@@@@
כבר שלושה שבועות עברו. שלושה שבועות מאז שמיכל הייתה איתו וחזרה לאסתי. והוא מנסה לקבל שבב מידע בכל ביקור שבועי, לדעת אם מיכלי כבר יודעת על אהרן, אם זה רציני.
והערב, הוא שוב שוקע בחלומות. הוא לא החליט אם זה חלום או סיוט.
שוב חתונה, שוב חתן וכלה, והורים נרגשים, ורב מקדש. ואין להם פנים. לאף אחד.
הוא ראה את הריקודים, שמע את המוזיקה החסידית מקפיצה את האולם. ואין לו מושג של מי החתונה.
אבל הכלה, אוי הכלה. למעט הפנים, היא הייתה מושלמת. הוא זוכר שהוא הביט בקו המותן שלה, השמלה שחתכה את גופה לשניים, בד התחרה העדין, שהבליט שדיים מושלמים, זקורים מולו, ואז הבד שנשפך על אגן, שכל ריקוד שלו הקפיץ לו את הדופק. כמה הוא רצה כבר להגיע ללילה של אחרי החתונה. להרגיש את האישה הזו. שלו.
אבל האם הוא החתן? ומי היא הכלה?
הוא התעורר מזיע, המוזיקה עדיין באוזניו. ואז הודעה מעידית, ועוד אחת.
והוא נוגע בעצמו, שומע את המילים שלה ברקע, מדמיין אותה נוגעת, מענגת, גונחת, רוטטת.
ועכשיו כשהוא בדרך חזרה לדירה הקטנה שלו, הוא תוהה אם גוף הכלה, הוא אותו גוף ערום שהוא צייר בדמיונו לפני שעה קלה.
@@@
אסתי עומדת במטבח, השבת תכף נכנסת והתרגשות מציפה אותה. היא אפילו לא יודעת איך הסכימה לזה, אבל אהרן יבוא לאכול איתה ועם מיכלי את סעודת השבת. כל היום היא טרחה במטבח, מתקנת תבשילים, קולעת חלות טעימות. זהו, הכל מוכן.
היא נכנסת להתקלח, מסבנת את הגוף האהוב שלה, מתעכבת מעט על מקומות שמענגים אותה, כמו מכינה את עצמה לליל שבת, למצוות עונה.
קרם גוף ריחני נמרח על העור הלח, מחכה לגבר שיריח אותו.
היא לובשת את השמלה הכחולה, ההיא שפעם אהרן דיבר עליה, והיא כבר מוכנה.
היא מברכת על הנרות ועורכת את השולחן. מבית כנסת ממול עולים קולות שירה וניגונים. אווירת קבלת שבת שורה גם בבית. מיכלי אוחזת בידיה, והן רוקדות בסלון…
דפיקה על הדלת, אסתי פותחת את הדלת נרגשת, מולה עומד אהרן.
"שבת שלום", הוא אומר ונכנס מתאפק לא לתת לה נשיקה.
"שבת שלום", היא עונה ומכוונת אותו לשולחן האוכל. ההתרגשות ניכרת היטב אצל שניהם.
"את זוכרת שסיפרתי לך על מישהו שיעשה לנו קידוש? אז זה אהרן", מסבירה אסתי למיכלי את פשר האיש החדש שהגיע.
"חשבתי שאבא יגיע", היא עונה בקול מאוכזב. "שמתי צלחת במקום של אבא".
"בפעם אחרת", אסתי ממהרת להשיב, מעבירה את הצלחת של אהרן לצד אחר של השולחן, וכבר מתחילה לשיר 'שלום עליכם' במנגינה שהיא כל כך אוהבת. השירה מדביקה את כולם, והם שרים ביחד כמו משפחה קטנה ומאושרת.
אהרן מקדש בקול רועד, מברך על החלות, והארוחה מתנהלת במתח קל.
"אמא, אני עייפה", מיכלי קמה ממקומה. "מחר אבא מגיע?"
"לא מתוקה, לכי להתארגן לשינה", היא מנשקת את מיכלי בראשה, ושולחת אותה לחדר.
"חמודה", אומר אהרן בשקט, חצי לעצמו חצי לאסתי.
"כן, היא מאוד חמודה".
המבט של אהרן משדר לה משהו אחר. היא לא מצליחה לשים עליו את היד.
"היא נרדמת מהר? דמיינתי את ערב שבת בשביל שנינו", הוא מוסיף, מביט בעיניה של אסתי.
"תן לה כמה דקות", היא רצתה אותו כל כך כל הצהריים, ועכשיו משהו מתקפל בתוכה, "היא תירדם עוד מעט".
היא כבר לא יודעת אם היא רוצה שמיכלי תירדם, או תישאר ערה לעוד שעות ארוכות.
אהרן עובר לשבת לידה, ידו מונחת על ירכה. הוא מרים את השמלה הכחולה, מעביר אצבע בוטחת במעלה הירך, אל בין רגליה של אסתי. "ככה דמיינתי לעשות לך כבר אז, כשהלכת עם השמלה הזו".
"אז שמת לב לשמלה", היא מחייכת לעצמה.
"חשבת שלא?! אני תכף איעלב". הוא רוכן כלפיה, מנשק את שפתיה העדינות.
"רגע", היא לוחשת, "מיכלי עוד פה". היא זזה קצת, מרגישה את היד שלו עוזבת אותה, אבל החום שהתחיל לו, כבר ממשיך להתפשט.
מיכלי באה לנשק אותה, והיא כבר רצה למיטה שלה חזרה, הולכת להתנחם בין הבובות הרבות שלה.
"זהו, היא הלכה!" פסק אהרן, וידיו נשלחו שוב אל הירך. "מה הייתי עושה לך עכשיו, אם רק הייתי בטוח שהקטנה הזו לא תפריע לנו".
"אהרן", היא מתחילה, אבל אהרון מהסה אותה בידו, "עכשיו תורי, חיכיתי כל הערב".
הוא מעלה את השמלה שלה עוד, חושף פיסות עור, בזו אחר זו. תחילה הרגל, ואז הירך, הוא עובר לאט אל אחורי גבה של אסתי, הוא עומד כרגע מאחוריה. ידיו אוחזות בשולי השמלה, שכבר לא מכסה את הבטן, הוא מעלה את השמלה לאט לאט, כמו מחכה לראות אם אסתי תעצור אותו. אבל היא רק עוצמת עיניים, מדמיינת את עצמה במקום אחר. השמלה עולה אל קו השדיים שלה, היא לא אומרת כלום, יודעת שהוא ישמח מההפתעה הקטנה שהיא הכינה לו. השקט ששורר ביניהם, מעלה את המתח, היא מרגישה אותו סביבה. ואהרן בשלו, ממשיך עם השמלה, מותיר אותה חשופה, בגבו אליו, יושבת ליד שולחן השבת.
הוא מגיע כעת לפניה. "כמה את מושלמת", הוא לוחש לשפתיה, שצבע האודם כבר ירד מהן, "זוהי קבלת שבת אמיתית, עונג שבת". הוא מגיש לה את ידו, והיא נעתרת, מרגישה כמו נסיכה בסרט.
"בוא לחדר", היא מנסה להוביל.
"לא, היום אני מחליט", הוא מפנה אותה אל הסלון הקטן, אל הספה שהיא וישי קנו ממש אחרי החתונה, והוא מושיב אותה עליה. רגליה מפוסקות מעט, חושפות את ערוותה. אהרן מתיישב על הרצפה מולה, שולח יד ללטף את קודש הקודשים של אסתי. היא גונחת, והוא מכניס אצבע, היא גונחת שוב, והלשון שלו כבר מטיילת עליה, מלקקת ממנה את הנקטר המושלם שיוצא ממנה.
"זה טוב", היא גונחת, ומצמידה את ראשו בין רגליה.
אהרן רק חיכה לשמוע את זה ממנה, והוא פועל במרץ, הלשון חורצת גורלות, גורמת לאסתי לגמור שוב ושוב.
ידיו מלטפות את הדגדגן הבשרני שלה, משחקות בה. היא כבר לא יכולה לנשום, והיא מזיעה. היא גונחת בקול, לא מצליחה להשתלט על הצעקות היוצאות מגרונה…
ואז אהרן טיפס מעליה, מצמיד אותה לספה תחתיו, וברעש גדול הם גומרים.
היא נרדמה על הספה, אהרן לידה. עברו חמש דקות, אולי עשר דקות, אולי שעה. מי סופר.
היא מרגישה עדיין בתוך חלום, בתוך בועה.
קולות טיפוף רגליים נשמעים מחדר המדרגות, אסתי פוקחת עין אחת, מציצה אל השעון התלוי על פרק ידה. השעה כבר תשע בבוקר. בוקר שבת.
היא קמה בשקט, נזהרת לא להעיר את אהרן שעדיין ישן. היא ממהרת לחדר שלה, לשים על עצמה בגד, לפני שמיכלי תתעורר.
לא יודע למה יש פה את הרעים שקיטרו אבל הסיפור נרשם באמנות וברגש רב חיכית כל שבוע בכיליון עיניים לראשון בשביל הסיפור ולו זה היה עולה בפייס היית מקבלת ים לייים ותגובות המציאות היא שבאתר קשה להגיב הסיפור לא מיצה את עצמו וכרגע יש פתח רציני לכך שאסתי תחזור אליו אךשר בכיך עוד כמה פרקים את כותבת עם המון רגש שלא כמו סיפורים אחרים שעסוקים רק בסקס ובתיאור מפורט של מאיזה כל חור אפשרי תקעתי וכמה זה היה מגרה שיינתי אותה 10 פעמים באותו מפגש דברים שהם לא מציאותיים את נכנסת פה לדמויות בסיטואציות ווריאציות שונות וריגשת אני מחכה להמשך ויש פה לפחות 10 פרקים נוספים לפי ראות עיני כיום ה-23/4/20 עבר 17 ימים מהפרק האחרון וזה לא פייר המייל שלי [email protected] אשמח להשתמע שם ולומר ביתר הרחבה את הכיוונים שלי בסיפור ולכל המקטרים והמעירים אני אומר קנאים אתם!
תודה רבה נתי.
אכן עבר קצת זמן מהפרק האחרון. הפרק הבא ממש יהיה בקרוב.
עם כל הקורונה וזהו, החיים קצת לא שגרתיים…
את פשוט כותבת נפלא, האירוטיות רק מלווה את איכות הכתיבה המעולה שנוגעת לרגשות תחושות ומחשבות במחול נעים לעין ומעורר סקרנות.
אם את לא סופרת כמקצוע אז הספרות הפסידה אותך.
חחחחח.
תודה על המחמאה.
תמשיכי לכתוב
הסיפור טוב
למי מפריע שהוא ארוך
העיקר שאת כותבת וכותבת טוב ומחרמן
תודה
סיפור נהדר
תמשיכי איתו
כמה שיותר ארוך יותר מחרמן
תתייחסי לתגובות החמות
תודה רבה.
מראש, סיפור לא חייב להיות ארוך מדי. זה סיפור, לא ספר…
מעניין מה יהיה פרק הבא
דרדסית יקרה…
לא יודע מה אחרים חושבים …
אני מאוד אהבתי את הפרק הזה ואת הסיפור כולו !!!
התיאור של עידית מענגת את עצמה , תוך כדי חשיבה שזה מגע ידו של ישי , שבסופו של דבר העינוג העצמי הביא אותה לגמירה שאותה לא חשה מזמן …
התיאור – וואאווו (שובבה חח)
וישי …. מרגיש הרבה כלפי עידית …
כולו בטלטלות …
ועדיין באמצע הלילה הגיע אל עידית , במטרה לחוות סקס איכותי ..
ולמרות שראה אותה עירומה ומגרה ברמות – הוא כיבד אותה ולקח אותה למיטה …
כיסה אותה והלך – ג'נטלמן !!
נראה שהקשר בין עידית וישי – לא מתקדם (למרות התחושות החזקות אחד לשניה)
מצד שני ….
אסתי ואהרן …
אסתי מתארגנת לקראת בואו של אהרן ..
מתארגנת ומפנטזת …
ואהרן – רק מחכה מתי להגיע לבית של אסתי ..
מחכה מתי מיכלי תלך לישון ..
רק במטרה להיות עם אסתי לבד ..
לגעת בה , לחוש אותה , לענג אותה ולהתענג איתה …
נראה שבין אהרן לאסתי יש קשר – שמושתת על ריגושים ופנטזיות וסקס …
לא נראה שיש בסיס ריגשי לקשר הזה שיחזיק הרבה מעמד ..
אבל .. ימים יגידו ( הכל תלוי בסופרת המדהימה שלנו ..)
אני שוב חוזר – אני מאוד אוהב את הסיפור שלך בפרט , ואת הכתיבה והחשיבה שלך בכלל …
אני יכול לקרוא , אין ספור סיפורים ומילים שלך ..
אין עלייך !!!
חזקי ואמצי !!!
האמת – קצת נעצבתי לגלות שזהו תחילת הסוף של הסיפור …
מה יהיה איתנו בהמשך ?
ד.פ
[email protected]
תודה לך על התגובה.
מראש הסיפור היה אמור להיות 10 פרקים שהורחבו…
איך אמרת פה לאחד החברים ?
אכן , החיים מורכבים …
ומכיוון שכך – 10 פרקים , הגיעו ב"ה ל-18 פרקים משובחים !!!
והיד עוד נטויה …
סומכים עלייך ומצפים כמו תמיד ..
ד.פ
[email protected]
תודה רבה 🙂
חג שמח לכולם.
חג פסח כשר , בריא , ובעיקר שמח לכולנו !!!
ד.פ
מרגיש כבר כאילו מיצינו את הסיפור…
פשוט נמשך… מבלי לפגוע זה לא טלנובלה
זה ממש הסוף. מבטיחה.
ומעבר לזה, לא חייבים לקרוא כל מה שמתפרסם. לא מתאים, דפדף הלאה.
חג שמח,
האמת שזה היה לא פייר,
אני באופן קבוע נהנה מהסיפורים שלך ולא פרגנתי לך,
את כותבת עם המון רגש וההשקעה שלך לא ניתנת לפספוס…
למרות ששוב דעתי האישית שהסיפוק הנוכחי נמתח קצת יותר מידי… אבל יש דרך…
אז קבלי את התנצלותי… ואשמח לפצות אותך בסיפור בפרטי.
הגזמת.
שמחה לקבל הארות והערות. וגם תגובה ישירה כמו שכתבת.
הכל טוב.
מצד אחד
עידית וישי, נראה שעבר ביניהם חתול שחור שהעכיר קצת את האווירה
מצד שני
אסתי ואהרון, נראה שהיא כבר לא באמת בטוחה במה שהיא מרגישה כלפיו
אכן, החיים מורכבים…