השעה הייתה שבע בערב וחושך מוחלט אפף את אתר הנופש. רעש מנוע משאית נשמע מרחוק, וחריקות העצים המתנודדים ברוח ליוו אותו ככינורות שניים.
"חייבים להתרחץ לפני כל דבר אחר", אמרה דרסי. "אני לא יכולה לשים על עצמי מכנסיים, בטח שלא תחתונים, במצב כזה". מיקי הנהן בהבנה ואז שאל "אוקי, ומה על ארוחת ערב?"
"נוכל לאכול סנדביצ'ים קרים פה, או, אם נהיה זריזים ונספיק להגיע לפאב בכפר במעלה הכביש לפני תשע, נוכל לאכול משהו חם שם" ענתה דרסי.
"אוקי, אז בואי נמהר", ענה מיקי בהחלטיות, ובטנו רעמה המיית רעב קולנית.
"מה עושים פה עם מקלחת?" הוא שאל, ודרסי ענתה "אין מים זורמים ליחידות בחורף כי הצינורות קופאים, יש מספיק מים בטנק בשביל להוריד מים באסלה, אבל בשביל מקלחת צריך ללכת למקלחות הציבוריות שבכניסה. שם מחממים מים בצורה מרוכזת בשביל כל אלו שבאים גם בחורף".
דרסי עטפה את עצמה בחלוק מגבת ביתי גדול, והכניסה את רגליה היחפות היישר אל תוך מגפי השלג שלה. מיקי עמד שם המום ומופתע ובקול לא מאמין שאל אותה "את רצינית? את רוצה לצאת ככה החוצה? פאקינג מינוס שבע שם, אנחנו נקפא עוד לפני שנגיע למקלחות".
דרסי צחקה, "אני עושה את זה כבר שנים. תאמין לי, זה לא כל כך נורא. ניקח עוד מגבות ונעטוף את עצמנו אחרי המקלחת. זה שלוש דקות הליכה. החייל הישראלי שלי מפחד כל כך מקור?" היא התגרתה.
מיקי לא ממש האמין, אבל לא ממש הייתה לו ברירה. הוא התעטף בחלוק שהביאה לו דרסי, חלוק ורוד עם הדפס של טינקרבל, שהיה של ביתה. "אני לא מניחה שתרצה את החלוק שלו", היא הצדיקה את עצמה, והוא הנהן בהסכמה.
הם פתחו את דלת הטריילר ויצאו אל הקור הגדול. זרם אוויר קר הכה בו בפניו, והוא חשב שאוזניו תכף נופלות ונושרות אל הרצפה. הוא הרגיש את קצות אצבעות הרגליים שלו, שהיו מוכנסות בתוך מגפיו, מעקצצות בעצבנות, ועיניו דמעו.
דרסי דילגה בקלילות לכיוון המקלחות, מחזיקה תיק רחצה קטן ביד אחת ומגבת גדולה בידה השנייה.
מיקי עקב אחריה ועקף אותה בצעדי ריצה נמרצים, עוטף את גבו במגבת. הוא הגיע למקלחות מתנשף ומצא שרק מקלחות הגברים היו פתוחות. דרסי הגיעה פחות מדקה אחריו, מפזמת שיר, ומשועשעת למראה העלם הרועד.
"הנשים סגור, מה עושים?" הוא שאל.
"כן, רק צד אחד פתוח בחורף. זה תמיד ככה. מה הבעיה?" שאלה דרסי.
"ומה אם מישהו ייכנס"? הוא השיב, והיא צחקה וענתה "תלוי מי" בקריצה בעודה נכנסת לצד הגברים.
"אם מישהו יבוא ויראה את האור דולק וישמע את המים זורמים הוא ישאל מי שם ואם אפשר להצטרף ". היא ענתה בלקוניות. "ואם הם יבואו וישמעו גניחות, הם יבינו שתפוס ושצריך לחזור אחר כך".
"את רצינית?" שאל מיקי בזעזוע, עוקב אחריה אל המבנה. "מה זה פה, אתר חילופי זוגות?".
"לא טיפש, עניתי בצחוק", היא השיבה לו בשעשוע. "אם רוצים חברה, מתאמים איתם מראש שיבואו, ומי שבא ראשון תולה גרב על הדלת כדי שהשותפים ידעו שמותר להיכנס".
מיקי כבר היה מבולבל, זה היה יותר מדי בשביל בחור בקושי בן 20 שמעולם לא היה בזוגיות רצינית משום סוג. אבל, דיה לצרה בשעתה. המים החלו מעלים אדים, והוא נכנס תחתיהם במהירות בניסיון להרגיע את עורו שסמר ועקצץ מקור.
דרסי פתחה את ברז המים שלצידו, והחלה מנקה את עצמה ומחזירה את הצבע הוורדרד לגופה. זה לקח כמה רגעים, אך משהושג היעד, קיפצה אל מולו, ובין רגליו, והחלה יונקת ומוצצת אותו תחת זרם המים המשותפים.
מיקי קפץ וניסה להרים אותה, אבל היא דחקה את חזהו מעליה, והמשיכה.
"אני רוצה שתיכנס אלי מאחורה, בעודי נשענת על הקיר, והמים הרותחים מכים בגב של שנינו כמו ממטרה", היא אמרה לו. "אני רוצה לטפטף נוזלים, אני רוצה לדלדל אותך ולחלוב אותך, ולהשאיר סימנים לזקנים שיבואו לפה אחר כך. שיקנאו." היא אמרה בחושניות.
מיקי לא יכול היה שלא להיכנע לנשיותה הכובשת והמפתה. הוא הרים אותה והחדיר את עצמו אליה, מניע את האגן פנימה והחוצה אל תוכה. המים הכו בפניו, נכנסו בפיו ובנחיריו והקשו על הנשימה, והוא הרגיש מעופף.
עטוף באדים, נחנק מהמים, מושחל בתוכה, ודוחק את גבה מטה הוא הוריד יד שניה והחל מיישם את שלמד קודם, מניע את ידו מעלה ומטה אל עבר הדגדגן.
דרסי, כפופה אל עבר הקיר, ידיה מתוחות קדימה וראשה ביניהן, קיבלה אותו במלוא זכרותו ותחושת העקצוץ החלה נבנית בבטן התחתונה שלה, ומקרינה אל ירכיה.
המים שקיפצו מפניו והכו בגבה, נזלו לאורך צלעותיה, ובמורד שדיה, אל הרצפה. הם שטפו את השיער שהסתבך מעל פניה ובין נשיפה ונשימה היא ירקה קווצות שנכנסו אל פיה.
הם נאנחו ונאנקו כמו שתי חיות פצועות ולבסוף, מיקי פלט את עצמו לתוכה, בכמות קטנה, אבל באינטנסיביות מובחנת. הוא נשלף מתוכה ונשען הצידה על הקיר מתנשף. דרסי נעמדה זקופה, ידה בין ירכיה, נשענת על קיר המקלחת, מעסה בתנועות נמרצות, מועכת את שדיה באלימות כמעט, עד שרעדה, כמעט שנפלה על רגליה, ונאנחה אנחת רווחה כבדה.
הם סיימו את שאר המקלחת במהירות, מותירים מעט מאוד סימנים למשגל. סימנים שדרסי כל כך רצתה להשאיר. "אולי יעשו זאת שוב מחר, או בפעם אחרת", חשב לעצמו מיקי, בעודו רץ כאחוז אמוק חזרה אל הטריילר.
כשנכנסו פנימה, השעון הראה שמונה, ודרסי הסתכלה עליו ואמרה, "טוב, אני מניחה שנאכל כריכים הערב. המטבח נסגר בתשע, הכפר ארבעים דקות מפה, והשיער שלי נראה כמו חוטי הסריגה של סבתא אחרי שהחתול שיחק איתם. אין סיכוי שנגיע".
אז הם אכלו כמה כריכים מרוחים בגבינת שמנת פשוטה, וכמה עם חמאת בוטנים וריבה, הם שתו ביניהם בקבוק בירה כהה ומתקתקה ממבשלה שמעולם לא שמע את שמה, אבל צילם את הבקבוק כדי לזכור לחפש בעתיד, וקינחו בכוס שוקו חמה, בעודם חצי ישובים וחצי שכובים על יד שולחן פינת האוכל וצופים בפרק של סיטקום מטופש כזה או אחר שרק היווה תירוץ לעבודת הליטופים והמישושים של ידיהם תחת השולחן.
הם פרשו למיטה, ונרדמו לשינה עמוקה חבוקים בכפיות הדוקות תחת השמיכה החמה והמפנקת.
באמצע הלילה מיקי התעורר לפתע כנשוך נחש. החדר היה חשוך והוא לא זכר היכן הוא. הרעש המתגלגל של משאית במורד הכביש, והגוש הכהה והרך שהתנשם בכבדות לידו הזכירו לו היכן הוא נמצא.
הוא לא ידע מה השעה, ולא רצה לדעת. הוא ידע שזכר יום האתמול מעורר את האיבר ומעקצץ בבטנו התחתונה. בעדינות הוא ניסה להתחיל לגשש וללטף את דרסי כפי שלימדה אותו אתמול. היא נעה והשמיעה קול רטינה עמום וניסתה להסתובב.
מיקי המשיך וליטף, מתקרב באופן זהיר אל עבר הבטן התחתונה, כשלפתע יד כבדה התעופפה ונחתה הישר על פניו ספק בדחיפה ספק בהדיפה. לפני שהצליח להתעשת, מצא את עצמו מיקי מתחמק מהיד השניה, קפוצה כאגרוף ומונפת אליו. הוא קפץ אחורה במיטה וצעק "היי, מה קורה פה"!
למשמע קריאתו דרסי החלה ממלמלת מתוך חצי שינה "סליחה. לא התכוונתי. לפעמים אני מרביצה כשמנסים להעיר אותי. כנראה משהו מילדות". מיקי חיבק אותה חזק, התכרבל לצידה כשידו מונחת על שדה, עצם את עיניו וגלש במורד ההכרה אל תוך חלום מתוק נוסף.
המשך יבוא בקרוב.
ככה הוא מוותר? למה להשאיר אותנו במתח?
המשך דחוף