מיקי מגלה את אמריקה – חלק ה'

לחלק א', לחלק ד'

הלילה חלף ללא ניסיונות זימה נוספים מצד מיקי, וללא אירועי אלימות בלתי-מודעת מצד דרסי. לילה אפל וקר שנגמר בזריחה מאוחרת, איטית ומהוססת מעבר לפסגות ההרים וצמרות העצים שבעמק. 

תחושת ליטוף וערסול העירה את מיקי משנתו. תחושה רטובה ומעוררת שהקפיצה את זקפת הבוקר שלו וצרבה בקצה כיפתו. לקח לו עוד רגע להתעשת לפני שהבין שהאיבר שלו המתקשח מוכנס לחצי עומקו בתוך פיה של דרסי שרכנה בין רגליו. 

הוא נאנח אנחת רווחה עמוקה ואמר לה "היי. בוקר טוב קרן אור שלי". היא הוציאה אותו מפיה וענתה:
בוקר טוב ישנוני. רציתי לפצות אותך על הלילה, חשבתי שאם אעיר אותך בנעים, תסלח לי. סולח?" 

מיקי צחק ואמר "בטח שסולח. בעיקר אם תמשיכי". 

אבל דרסי כבר קפצה מהמיטה והייתה בדרך למטבחון צועקת משהו על קפה, בשעה שמיקי מחה בקול רם "היי, מה עם ההמשך, את לא יכולה להשאיר אותה להתייבש ככה". 

"זה היה רק לצורך השכמה. בוא, אני רוצה להראות לך משהו בהרים לפני שמתחמם". 

מיקי רטן ומלמל, אבל שם על עצמו את החלוק הורוד עם הדפסי הטינקרבל, גיחך לעצמו, וירד את שלוש המדרגות אל פינת האוכל. "אוקי, אז מה התוכנית?" הוא שאל. "קפה, ואולי גם סנדביץ' זריז, ואז אני רוצה לקחת אותך לראות את המפלים הקפואים והפתעה באיגל קריק. 

הם שתו את הקפה מהפרקולטור ואכלו ריבה וחמאת בוטנים על הלחם בשתיקה. כשסיימו עלו לחדר להחליף בגדים. "כמה קר בחוץ?" שאל מיקי בחשש. התחזית אומרת שיהיה שמשי כל היום, ויש סיכוי שנגרד את האפס מלמטה, אז לא צריך להתעטף ביותר מדי שכבות" ענתה דרסי. 

דקות אחדות אחר כך כבר היו לבושים וישובים בטנדר של דרסי על כביש היציאה מהאתר. תחילה נסעו על הכביש הראשי הסלול, ואז פנו אל כביש חצץ, שאמנם היה נקי משלג, אך מלא קרח. הם טיפסו במעלה הכביש על גב ההר, עוברים חורשת עצים חשופים והרבה עצי מחט מכוסים חלקית בשלג ואז פנו שוב אל כביש חצץ קטן שהוביל לחניון שרובו קבור בשלג וחלקו הקטן דרוס ומיושר בסימני רכבי מבקרים קודמים. בצד החניון היה מבנה שירותים כימיים קטן ועליו שלט "סגור לעונה", ולידו שער מתכת קטן שמאחוריו שביל דרוך בשלג שירד לאורך המדרון. 

דרסי דוממה מנוע וקפצה החוצה כנשוכת נחש. "בוא" היא קראה לו נחרצות. "חייבים למהר לפני שיתחמם יותר מדי". מיקי, שהקפה עוד לא ממש קנה בו אחיזה יצא בכבדות ואיטיות, היטיב את כובע הגרב על ראשו והחל מדשדש בשלג הדרוך לאורך מהסלול בעקבותיה. 

הם הלכו כחצי קילומטר בתוך היער ולא ראו נפש חיה, אך שמעו קריאות ציפורים שונות, ואת נשיבת הרוח וחריקת העצים המתכופפים. מדי פעם ראו סימני כפות בשלג, ודרסי עצרה והצביעה "צבאים…, ארנבת…," וכיוצא באלו. 

מיקי, שניסה להתחכם שאל "מה עם עקבות דב?" ודרסי צחקה וענתה, "מאוחר מדי בשביל זה. אפילו הדובים השחורים כבר ישנים. "סתם צחקתי" ניסה מיקי להגיד, ודרסי המשיכה "אבל רק שתדע, בניגוד למיתוס, דובים שחורים לא באמת ישנים כל החורף, בעיקר אם זה חורף חם, הם יכולים לקום באמצע רעבים ולדשדש מנומנמים בשלג לחפש משהו לאכול". מיקי, שמעולם לא ראה דוב ורק שמע סיפורים נראה קצת מזועזע, אבל זה לא נתן לו להפסיק לעקוב אחריה לאורך השביל. 

אחרי עוד כמאה מטרים השביל קיבל תפנית חדה למטה, וכשהסתיימה הירידה מצאו את עצמם השניים אל מול קניון קטן שנפער ובסופו מצוק צר – אולי שלושה מטרים גובה – ובאמצעו נציב קרח גדול – מפל קפוא. 

מיקי, שמעולם לא ראה כאלו דברים עמד ולסתו שמוטה. הוא שמע את רחש המים זורמים, אך לא ראה אותם. רק נציב קרח גדול, עם נטיפים כמו במערה, ניבט מולו. 

דרסי לעומת זאת, הלכה לאורך השביל הצר ממש אל בסיסו של המפל הקפוא ופתאום נעלמה. "אתה בא, או מה?" היא צעקה לו, והוא החל מתקדם בזהירות בין מדרכי סלע וקרח אל עבר המקום ממנו עלה קולה. 

כשהגיע אל קצה המפל, נגע בו קלות, וראה איך במרכז הקרח כלוא זרם מים שוצף. הוא התקדם עוד צעד ומצא מולו מערת כוך קטנה, ממש מאחורי המפל. דרסי חיכתה לו שם, החרמונית שלבשה מופשלת למטה והיא ערומה, למעט רגליה במגפי השלג.   

זכרותו של מיקי קפצה במכנסיו והוא התקדם אליה שטוף זימה. "את לא נורמאלית", הוא אמר לה, והיא צחקה ואמרה "נכון. אז מה?". הוא חיבק אותה אבל נשאר לבוש. 

"אתה לא חייב להתפשט גם, איש מדבר שלי". היא צחקקה, וליטפה את האיבר מעלה ומטה בשתי ידיה. "זה רק טיזר. בוא, נמשיך" היא אמרה והחלה מעלה את החרמונית חזרה. 

היא חצתה את הכוך הקפוא לצדו השני, שם נתגלה שביל שהמשיך מעלה אל הגדה השנייה של הקניון. הם הלכו כך, מוקפים שלג ביער, עוד כחמש דקות עד שלפתע נפתח מולם קניון קטן נוסף ובמרכזו בריכה מהבילה מעלה אדים. "ברוך הבא למעין החם של 'נשר לבן ראש' ", אמרה דרסי. "איזה יופי שאנחנו לבד".

היא התפשטה במהירות והחליקה עצמה פנימה אל תוך המים. מיקי, התעכב כמה רגעים כדי להעריץ את גופה הסקסי על רקע השלג והעצים, ואחר קפץ למים בתנועה אחת בעקבותיה. 

המים היו חמימים. לא ממש חמים, בהחלט לא על סף קפאון כמו מי הנחל או האגמים בסביבה. אבל הם גם לא היו רותחים. הפער האדיר בין טמפרטורת המים והקור המקפיא של האוויר היה מערפל חושים. 

העור בפלג גופו העליון של מיקי סמר ועקצץ אך מקו המותן ומטה הוא הרגיש צף במי בריכה חמימים, ושרירי רגליו החלו להירגע מהמסע. דרסי לעומתו רבצה עד כתפיה בעומק המים. שיערה החום בלונדיני צף מפוזר סביבה. היא התרוממה לתת לו יד ולחבק אותו, והוא ראה לנגד עיניו איך פטמותיה מגיבות לקור ומתקשחות באחת. האיבר שלו, שהיה רגוע למדי קפץ לדום מתוח, והוא התקרב לכדי חיבוק עוטף. הם זלגו חזרה אל המים והחלו להתנשק בעדינות ואיטיות. 

הנשיקות הובילו לליטופים, וליטופים לשליחת ידיים אל מעמקי הירכיים, באופן הדדי, ובמהרה הוא מצא שעל אף המים מסביב, דרסי כבר רטובה ומוכנה לקראתו. הוא סובב אותה עם הגב אליו, נשען עם כתפיו על שולי הבריכה הסלעיים והקרירים, ואז הושיב אותה הישר אל האיבר, בעודם בתוך המים. 

דרסי נעה מעלה ומטה עליו מבלי להוציא את כתפיה מגובה המים, נעזרת ברגליה לדחוף את עצמה מעלה, ואז מרפה ונותנת לגוף לצנוח מטה חזרה. מיקי מצידו נשען על גדת הבריכה ופשוט נתן לגופו לרחף מעלה ומטה עם תנועת גופה של דרסי. זה היה חלק וממכר, וגם מלהיב. אבל זה לא סיפק לו את החיכוך שהוא כל כך אהב. הוא ניסה לעצור את דרסי כדי להחליף תנוחה. אבל היא פירשה זאת אחרת וקפצה מעליו החוצה אל גדת הבריכה. 

"צא גם אתה", היא אמרה לו. "לשחק בחם וקר זה החלק הכי כיפי בחוויה". הוא הוציא את עצמו מהמים, וקיבל מכת קור רצינית בכל חלקי גופו. כאילו הנחיתו עליו משקולת חצי טון. החזה שלו נדחס פנימה, האוויר יצא מריאותיו והוא חש סחרחורת עזה. כשהתעשת, הבין שנעים לו, וגילה שדרסי מוצצת אותו וחולבת אותו, ואווופס… הוא פלט את עצמו היישר אל תוך פיה. 

דרסי בלעה וצחקה והוסיפה, "עכשיו תורי". היא דחפה אותו חזרה אל המים, והשעינה את עצמה, רגליים במים, אגן על שפת הבריכה והגוף נשען על ידיה, מבלי שהגב ייגע בסלע הקפוא החשוף. מיקי הכניס עצמו בין רגליה והחל לענג אותה, כפי שלמד אתמול.  

הוא התחיל בנשיקות קטנות על עצם החיק, ובירכיים הפנימיות, עושה את דרכו באיטיות וסבלנות מעלה ומעלה לכיוון מערת התענוגות שלה. הוא התקדם וכבר נגע בשפתיה החיצוניות, מפסק אותן עם לשונו בעודו עולה מעלה ומטה לאורך החריץ. דרסי גנחה, והוא הוסיף אצבעות שהחלו נכנסות ויוצאות ממנה באיטיות. לשונו רפרפה על הדגדגן שהיה אדום ומגורה מלכתחילה, האצבעות חפרו בתווך שבין הדגדגן ופתח השופכה שלה, ובידו השניה העמיד לעצמו את האיבר בעודו במים. 

כשהרגיש שדרסי מתחילה לרעוד, ומאבדת יכולת להישען על ידיה, הגיח מהמים, הכניס את עצמו אליה במכת אגן נחרצת, והרים אותה. הם עמדו קרוב לשפת הבריכה, אך לגמרי בתוך המים. רגליו עד מעט מתחת לברכיים בתוכם. דרסי נעה עליו מעלה ומטה, ידיה ורגליה מחבקות אותו באופן הדוק. הוא ידע שאחרי הגמירה המטלטלת הקודמת הוא לא יצליח להוציא עוד הרבה, אבל רצה להביא אותה לתענוג נוסף. 

דרסי החלה מנדנדת את ראשה בלי הבחנה, פולטת שברי אנחות ומילות עידוד, המערה הרטובה שלה החלה סוגרת על האיבר שלו, והלחץ עשה את שלו והוא הרגיש כיצד הזרע מתחיל לתפס במעלה הצינור, בונה לחץ לקראת התפוצצות. 

"עצור", גנחה לפתע דרסי. "אל תגמור בתוך המים. זה לא מנומס לאחרים". היא החלה מושכת אותו עם גבה לכיוון שפת הבריכה. מיקי הניח אותה בזהירות, ושינוי הזווית הביא את האיבר הישר במגע עם נקודת העונג שלה. היא הרטיבה והתכווצה עליו. הוא רעד וגמר בעצמו ואז יצא ממנה, ומהמים, ורץ מהר אל הבגדים שלו להתעטף. 

דרסי נותרה מתנשמת עוד רגע, ואז קמה בעצמה, עטפה את שיערה בתוך כובע הצמר, ושלפה מתוך כיסי החרמונית שתי שמיכות טרמיות כסופות. הם התעטפו בהן ומיקי חיקה את האופן שבו התלבשה כשהמגבת עדיין עליה. תוך פחות משלוש דקות הם כבר היו חזרה על השביל בדרכם מעלה לכיוון החניון. לא לפני שמיקי עצר וצילם סידרת תמונות, חלקן סלפי של שניהם, חלקן שלה לבד, ואחרות רק של הנוף, ובעיקר המפל הקפוא. 

בדרך למעלה הם הבחינו בצבי שקיפץ לו וחצה את השביל, כמאתיים מטרים מהם והמשיך הלאה אל תוך היער. מיקי התרגש, כי מעולם לפני כן לא ראה צבי. אבל דרסי הגיבה באדישות ואמרה, חבל שלא היה לי רובה. היינו יכולים לטפל בו במקום, למכור חצי לאיטליז בכפר וחצי לאכול בעצמנו כל שאר החורף. מיקי היה קצת מזועזע מהרעיון, אבל הסתיר זאת ביעילות. 

הם חזרו לרכב, וחזרו על עקבותיהם עד הכביש, אך שם פנו לצד השני והמשיכו הלאה אל הכפר הקרוב. "הפאב כבר פתוח. נוכל לאכול בראנץ' ואז נחזור לטריילר", אמרה דרסי וקרצה קריצה רבת משמעות. 

לחלק ו'