קבלה

סיפור מאת: קורא המחשבות

הנאשם ישב מול שלושה גברים חרדים עם זקן לבן, הם היו מעל שבעים להערכתו. המזגנים קיררו את החדר הצפוף. רבנים, אברכים ונשותיהם מילאו את החדר. הנשים היו המאשימות.

"אתה מקבל את סמכותינו?" הדיינים שאלו.

"לא".

אב בית הדין הסתכל ובחן את הנאשם. "כיוון שאין הוא מקבל את סמכותינו, עלינו לכפות עליו הר כגיגית עד שיגיד מקבל אני". כל העיניים היו נשואות אל הנאשם ולבחירתו.

הם מלמלו, הם ליטפו את זקנם, הם התנדנדו, ולבסוף הכריזו "קבל ברצון, קבל באונס, קבל בשמחה, קבל בעצב, הבחירה בידך". הנאשם ידע שאין בידי ברירות, גואל רצון, ברלנד עברו בבית הדין הזה בעבר. עכשיו היה תורו.

"אקבל ברצון, לא באונס, לא בשמחה ולא בעצב" דמעה זלגה מעיניו כשהכריז זאת. הם היו לוקחים את בחירתו החופשית, זה היה האיום. העונש היה מפשיט ממנו את האני העצמי. הסיכון היה גדול מידי לשני הצדדים. אם יסכים, אולי יצליח להימלט מאימת הדין.

"אנו בית הדין הגדול, נציגי 70 הזקנים מהסנהדרין מבקשים שתאיר על מעשיך בנר. ועליהם תיתן את הדין".

הנאשם נשא קולו והחל מספר.

*********

לפני שאספר את סיפורי אתם צריכים להכיר את תחושת הנחיתות של הרבנים מהציבור הדתי לאומי לציבור החרדי. הרבנים בציבור הדתי לאומי נושאים את עיניהם בקנאה לציבור החרדי. בציבור החרדי יש תלמידי חכמים עצומים, יראת תורה, דבקות בלימוד. הקנאה הזאת אוכלת אותם מבפנים. כל מה שקרה התחיל מאיסור "לא תחמוד" של הרבנים.

הייתי בחור בן 20 בשיעור ב' שנתי השנייה בישיבת ההסדר במרכז הארץ, כשהכל התחיל. בזמן אלול, סיימתי כבר פעם ראשונה את הש"ס, דבר שהעלה את קרני עד מאוד בישיבה. הייתי העילוי, הייתי שקדן, למדן, ומקיים את ההלכות באופן דקדקני תוך היכרות עם מרבית המחלוקות הקיימות בנושאי ההלכה. הקפדתי במיוחד על טהרת הברית. לכולם בישיבה היה ברור שאני לא אלך לצבא ואחתום על המשך דחיית שירות.

גם לי זה היה ברור, אבל מסיבות אחרות. החיים בישיבה היו נוחים לי, פחדתי מהצבא. חייתי בבועה, במקום שהצלחתי חברתית ולא רציתי לעזוב. אחרי שנים שהייתי מנודה, מצורע חברתית בתיכון. סופסוף העריכו אותי ואהבו אותי. למה שארצה לעבור למסגרת חדשה?

אם היו יודעים את הדברים הללו כנראה שהסיפור לא היה מתחיל. אבל הם לא ידעו, התחבאתי בבית המדרש מהפחדים שלי, וכיסתי את הכל בשקדנות ולימוד.

אני זוכר בבהירות שקבעו לי פגישה אצל ראש הישיבה עם המשגיח בתחילת זמן חורף, רציתי באותו הזמן להשתתף בשיעור ההכנה לצבא שכל החבר'ה מהשיעור הלכו.

דפקתי על דלתו של ראש הישיבה.

"אריאל, היכנס" נשמע קול מהחדר.

צעדתי פנימה, הבטתי בכל המדפים גדושי הספרים והתיישבתי לצד המשגיח מול ראש הישיבה.

"אריאל, אתה עילוי ואתה אדם ממש מיוחד". פתח בדבריו ראש הישיבה. "ביקשנו רשות מיוחדת מ 70 רבנים גדולים בתורה כדי להציע לך הצעה, אנו רוצים שבמקביל ללימוד הרגיל והשוטף שלך תלמד גם את תורת הסוד, את הקבלה".

הלב שלי פעם בחזקה, איזה תלמיד לא ירצה ללמוד סוד, ללמוד קבלה? ועוד כשראש הישיבה מציע?

שמרתי על פנים חתומות, לא רציתי להסגיר את העליצות שבי. "הרי ידוע שלימודי הקבלה הם רק למי שמלאו ארבעים ואף יש לו צאצאים, אני הקטן טרם רשאי לכך". עניתי בענווה מזוייפת.

"אתה חייב להבין שעולם התורה בציבור שלנו חסר, אין לנו גדולי תורה, אין לנו מורי דרך והרבנים שלנו לא קרובים ביכולות שלהם למול רבנים בציבור החרדי, יש לך יכולות מיוחדות ופיך וליבך שווים".

ההרצאה כמה לציבור שלנו חסר גדולי תורה, והייעוד שלי להוביל את הציבור נמשכה זמן מה, ההסבר על האישור משבעים הרבנים, ומדוע דווקא בעת הזאת.

לבסוף הסכמתי שאתחיל ללמוד קבלה עם המשגיח, בליבי עלצתי ובפניי הייתי חמור סבר. אחד בפה ואחד בלב. יותר משהעגל רצה לינוק, הפרה רצתה להניק.

*******

בית הדין נאלם דום, "הציבור המזרוחניק הקים סנהדרין חלופית? זאת האשמה חמורה ביותר". קבע אב בית הדין.

ראש הישיבה התפרץ לדבריו והבהיר כי היה מדובר באישור של שבעים רבנים, ולא בסנהדרין.

"מה זה משנה", הרעים בקולו אב בית הדין "המעשים שנעשו חמורים כלכך, כי לא נשמרו הכללים".

בזעם ביקש ממני בית הדין להמשיך בסיפורי.

******

נכנסתי לשגרה חדשה ולא הרגשתי שחבריי כבר יצאו לצבא, במהלך השבוע הייתי לומד רגיל את שלושת הסדרים, סדר בוקר הושקע בלימוד גמרא בעיון, סדר צהריים הוקדש ללימוד בקיאות, ואת סדר ערב הקדשתי ללימודי הרבנות. ימי חמישי בערב הייתי מקיים 'ערב משמר' עד הבוקר של לימודי קבלה. בנוסף בשבתות ראש הישיבה ואני היינו לומדים בחברותא. במוצאי השבת הייתי ממשיך ללמוד עד השעות הקטנות לבד את לימודי הקבלה. הייתי ממעט לסוע לשבתות אצל ההורים. הם הסבירו לי את חשיבות הדרש בסיפורי המקרא ובסיפורי התלמוד. הם אמרו שהסיפורים היו המפתח להבין את הכל.

השינוי המהותי היה לקראת סוף זמן קיץ בשיעור ג׳ סיימנו ללמוד על הספירות, המשגיח הסביר שנשארה רק הספירה שמעל כולם, ספירת הכתר.

כדי לחבר בין כלל הספירות אני חייב להבין את ספירת הדעת. הספירה שמחברת בין החכמה לבינה.

המשגיח הביט בי ואמר את המילים שישנו את הכל "אני הולך לדעת אותך", רציתי לברוח, רציתי להימלט.

אבל השגיח צחק ותוך כדי ליטוף הזקן הוא ציטט פסוק מספר יהושוע, "שמש בגבעון דום". לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לנוע. ליבי פעם בפחד.

המשגיח החל ללטף את גופי. הוא החל להפשיט אותי מבגדיי. ואני הייתי כלוא בלחש, לא יכולתי לזוז. אימה אחזה בגופי.

הוא הסיר מעליי את החולצה והציצית, והחל ללטף את הפטמות שלי, לאחר מכן התכופף וינק מהן. ואני הייתי כמו פסל, לא יכולתי לזוז.

לאט לאט הוא קילף את מיכנסיי. לא רציתי את זה. אבל הפה שלי היה נעול, כך שלא יכולתי לקרוא לעזרה. בכיתי בראשי. גופי לא היה בשליטתי. "לא, די, תפסיק" גופי זעק ללא מילים וללא תזוזה.

הייתי עירום כביום היוולדי מול המשגיח, גופי בגד בי ולא יכולתי לברוח. המשגיח חייך בנועם "אני רוצה שתהיה חלק, שתשתתף ותהנה. זה חשוב לחניכה שלך". בכיתי, דמעות זלגו מעיניי כששפתי המשגיח טעמו משפתיי, כשלשונו פלשה לפי. אך אז ראיתי שהוא הוציא מגילה, והניח אותה על הרצפה. שמעתי אותו זועק "כמעשה יהודה ותמר".

אש תאווה התלקחה בגופי, התאווה חילחלה לכל שס"ה גידיי ורמ"ח איבריי.שמירת הברית לא סייעה לי, הזין שלי עמד מתוח כמו קפיץ. גופי שוחרר, וכך גם אריה התאווה. החזרתי בנשיקות, החזרתי במגע.

אט אט המשגיח נעמד מעליי, לא ראיתי מהיכן הגיעה שפופרת, אך המשגיח מרח משחה שמנונית על איברו הצר והארוך. "אני הולך לבתק אותך" לחש לאוזני. מרוב תאווה רק הנהתי באהבה.

כלי זינו התדפק על הדלת האחורית שלי, ואני חיכיתי שיחדור. באבחה אחת ללא הכנה מוקדמת הרגשתי את איברו בתוך גופי, הוא החל לטלטל את גופי. רגליי היו מונפות ונשענו על הכתפיים הרחבות שלו. ואני מרוב תאווה גנחתי, "זה טוב, תמשיך". והמשגיח נכנס ויצא, נכנס ויצא. הוא לא הפסיק לרגע. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. הרגשתי כל כניסה וכל יציאה כיצד שרירי מלטפים את כיפת הזין שלו.

בתוליי נגנבו ממני, והתאווה שבי לא נכבתה. עליתי עליו והתחלתי להתנענע כך שישבני ייתן לו את הסיפוק שרצה. התנענעתי כאילו הייתי באמצע תפילה, לא הפסקתי. הרגשתי כיצד איברו מתחכך בגופי. את פי שמתי על פטמותיו והחלתי לינוק ולמצוץ.

לבסוף הרגשתי יריות בקירבי, המשגיח ירה את מטענו לתוך מעיי.

זה מה שהרגיע גם את אש התאווה שהוצתה בקירבי. ברחתי כל עוד נפשי בי.

הימים הבאים היו קשים מנשוא, האשמתי את עצמי במה שקרה, האשמתי את בורא העולם, את ראש הישיבה, את הרבנים וכמובן את המשגיח. הקאתי בכל יום, ובכיתי. רציתי למות.

הפגישות השבועיות נמשכו, וגופי חולל בכל פגישה. הייתי מתנתק מגופי באותן השעות שבו המשגיח עושה בגופי כרצונו.

בבין הזמנים של אותה שנה בניתי מחיצה במוחי, ורציתי לנקום בכולם. נדרתי שאריאל יכה בכולם.

כשהחבר'ה של השיעור חזרו מהצבא הם לא ידעו שאני אדם אחר. כמו שהחוויות שלהם שינו אותם, כך שלי שינו אותי.

 *******

אב בית הדין ביקש הפסקה, בעיניו היו דמעות של רחמים. כל הנוכחים ידעו שהמשך הסיפור ימחקו את הרחמים מליבו.

נועה שעברה ליד הנאשם, ירקה בפניו. זה הגיע לו. הוא לא היה האיש הטוב או הקרבן בסיפור.

כשבית הדין התכנס שוב, נשמעו מלמולים. "כמה אבות טומאה רכשת?" פחד הופיע בעיניי הדיינים. "רכשתי ארבעה. פחד, נקמה, קנאה ותאווה" השיב הנאשם. הנאשם בפנים זחוחות ידע כמה הם פחדו שמגן-דוד לא יוכל לסייע להם. אם היו יודעים שלא ניתן לרכוש יותר מארבע אבות טומאה יחד, כנראה שלא היו דואגים. שש מידות יש רק בקדושה, בטומאה יש שלוש ולעיתים ישנם שמצליחים להשיג ארבעה. מוות, וקמצנות עומדים בסתירה כלכך חזקה עם מידת התאווה ומידת הפחד. אין הרמוניה באבות הטומאה כמו באבות הטהרה.

לאחר שהדיינים נרגעו, ושקט שרר באולם, המשיך הנאשם לדבר בקול רם וברור, בזכות הפחד שלהם נרקמה במוחו תכנית הימלטות.

********

בזכות נועה, הצלחתי להבין כיצד להיות מקובל אמיתי. איך להפוך את כל מה שלמדתי למשהו אמיתי. להפוך את התאוריה למעשה.

כשגלעד בא לספר לי שהוא התארס ושהוא רוצה להיות אברך, באמת ששמחתי בשבילו. גלעד ואני היינו יחד בישיבה התכונית, חברים טובים שבחרנו יחד להיות בישיבת ההסדר. הוא זה שעזר לי להישאר בחבר'ה למרות שעות הלימוד שהקדשתי. הוא היה חבר של ממש. ליבי נחמץ קמאה, כי לי עדיין לא הגיעו הצעות ועם כל החוויות עם המשגיח, גם לא רציתי.

כשהגיע יום החתונה רקדתי ופיזזתי מולו עד שהגענו לכסות את פני הכלה בהינומה.

ליבי החסיר פעימה, נועה היתה יפיפיה. היתה מדהימה. עורה הלבן המתקתק, שפתיה האדומות, חמוקיה היו במידה הנכונה. רציתי שתהיה שלי. הופנטתי מהמראה שלה.

כל החתונה במקום לרקוד, ניסיתי להסתכל רק בצד שרקדו הנשים, כדי לעיניי יוכלו להישטף במראה של נועה.

למרות שהיתה הצנועה שבנשים, עיניי וליבי חמדו בה. ליבי כעס על גלעד. כיצד הסכים להתחתן לפניי ולקחת את אשר רציתי וחמדתי.

באותו הלילה הקנאה נטעה מקום בליבי. השילוש הטמא אחז בי.

כשישבתי ללמוד, הדברים נהיו נהירים, כיצד צינורות הזקן מושכות שפע, כיצד מילים יכולות לשנות, מה מהות גזירת הצדיק, קללות בלעם, מה הספירות מייצגות. כשחזרתי לקרוא את סיפורי המקרא והתלמוד הבנתי את הלא הגיוני, ראיתי את הנסתר ולא את הגלוי.

אבות הטומאה מילאו את כוחי והייתי כסיר מלא שמעוניין למלא את רצוני, לימוד התורה היה חשוב פחות. היה לי הכח ורציתי לכבוש את נועה ולנקום במשגיח.

התחלתי להסתובב בשכונת הקראוונים של האברכים בשעות הערב. חיכיתי לשמוע את המים זורמים במקלחת בקראוון של גלעד.

לקח כשבוע ימים עד שזה קרה. כששמעתי מים זורמים, פתחתי מגילת סתר. המגילה אפשרה לי להשתמש עם 'עיני רוחי' כמו שרבנים בסיפורים חסידיים ראו מקומות אחרים בזמן שהיו במקום אחר.

הזקן ממש יצר קשרים בין עולם הספירות, עולם הבקשות והעולם האמיתי. השתמשתי בצד הניקבי של תורת הנסתר.

יכולתי לראות את נועה בעיני רוחי. היא החלה להסיר את המטפחת שכיסתה את ראשה, שיערה הזהוב והגלי גלש מעבר לכתיפה. היא הורידה את כתפיות שמלתה ונתנה לשמלה לצנוח לריצפה. גופי חש פעימות של תאווה. כאשר היא הורידה את התחתית שלבשה תחת השמלה, ראיתי שתי ירכיים יצוקות ומוצקות. החולצה והגופייה גם הושלכו לרצפה.

נועה נעמדה בחזייה ותחתונים, ואני רציתי כל כך לגעת. התקרבתי כמה שיכולתי, וידה הוציאה אותי מהמסלול כשפתחה את אבזם החזייה שלה.

שתי העופרים החמודים והיצוקים נעמדו דום מול עיניי. ריחפתי על שתי הפטמות הוורודות שלה. כל גופה התקשח מזה. המשכתי לשחק בהן, למרות שלא הרגשתי כלום, היה נראה שנועה נהינת מכך.

הידיים של נועה עלו מעצמן לשדיה. והיא החלה ללוש אותם, למשוך ולצבוט בפטמות. כיוון שהיא עלתה למעלה, אני ירדתי לעבר ערוותה. למרות שהיתה עם תחתונים החלתי לנשוף על אזור הפתח. נועה כבמטה קסם, הורידה את תחתוניה ושמה אצבע על הדגדגן שלה. היא דאגה לטפח את ערוותה, היא היתה חלקה.

ביד אחת שיחקה בשד שלה, ובידה השנייה בערוותה. היא נהנתה. היא החליטה להמשיך את המשחק במקלחון.

כששפורפרת המים היתה בידה, מים זרמו רק לעבר הדגדגן שלה. התחושה הייתה נהדרת.

בלי משים לב, היא החלה לדחוף את השפורפרת לתוך אגנה כאילו היה איבר מין זיכרי. עוד ליטוף ועוד תנועה. אורגזמה החלה להיבנות בין שיפתי ערוותה. קולות של עונג נפלטו מפיה. אבל היא בעולם שלה. ממשיכה לתת מופע לעניים שהיא לא רואה, לאיש אשר חומד בה.

התאווה והחשק עולים על גדותיהם ובצעקה שלדעתה גם השכנים שמעו היא הכריזה "אני גוווומרת, גוווומרת". היא נחתה חזרה על הארץ, פניה היו אדומות מהמבוכה ברור היה לה שהשכנים שמעו.

הצורך אצלי היה חזק ואוננתי על המראות שראיתי.

בימים הבאים ביקרתי את אושרית התימנייה עם השדיים החומים הקטנים והחצופים, גם ביקרתי אצל מיכל הפרסית השמנמנה עם שדיים מלאים ועגולים שלא גילחה את עצמה למטה.  לא פסחתי על אף אחת מנשות האברכים, נורית הנמוכה, שהגיעה לי עד המותן ויכולתי להחדיר את איברי ישירות לפיה בלי שתתכופף או אירית עם הציצים האגסיים וגם תמר שהיית בעלת מראה גברי, הייתי בטוח שהיא לסבית.

בכל ביקור כזה, הבחורה היתה גומרת בקול רם, שכנים היו שומעים אותה. זה הפך לשיחת היום, בחורי הישיבה משיעורים נמוכים החלו להסתובב בשכונת הקראוונים של האברכים. מחכים ואולי יופתעו בגניחות ובצעקות גמירה. מהר מאוד הם הבינו שנועה אשתו של גלעד, היא זאת שגונחת הכי הרבה, אותה נהניתי לבקר שוב ושוב.

נשות האברכים בימים הראשונים הובכו, אט אט זה הפך לשגרה, לבסוף היו נשים שהותר רסנן וגם במהלך היום הרשו לעצמן לזעוק לשמיים אם כשאוננו לבד או שבעלן ביקר בהם.

ואני התמוגגתי, נהנתי לאונן. העוצמה שבאיסור אשת איש רק הוסיפה. מים גנובים ימתקו.

********

כל הנוכחים זעו באי נחת, אותה חרמנות שהייתה בשכונת הקרוונים עברה לאולם בית הדין, הנשים שהיו חלק מהסיפור שנכחו בדיון, החלו לזוע באי נחת. זה החזיר להם את אותה תחושה שחוו כשהנאשם הביט בהם בעיני רוחו, נועה היתה הראשונה לפלוט גניחה קלה, "אווו" חרישי שכמעט אף אחד לא שמע.

הדיינים החזיקו את הסמלים בידיהם, והטילו הגנה מדברי הנאשם, כך שלא יחדור ללב השומעות.

הם ידעו שכוחם מוגבל. ללא עימות הנאשם מול הנפגעות ופסיקת בית הדין, הנאשם יוכל לחזור לסורו.

**********