רותם
אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה, אני זוכרת שלא יצאתי יומיים מהחדר. בהתחלה אמא שלי חשבה שאני סתם לא
מרגישה טוב, אחר כך היא הבינה שזה משהו אחר. סיפרתי לה. בכינו יחד. נרדמתי שאני חבוקה בזריעותיה. אני
חושבת שזו הפעם הראשונה שהרגשתי אהובה. באותו בוקר אמא שלי החליטה ששם אנחנו לא נשארים. היא לא
תתן לי להיזכר בזה כל יום בכך שאראה אותם, היא לא תתן להם להרוס את העתיד שלי. תוך מספר ימים, אני לא
יודעת איך היא הספיקה אבל עברנו מהצפון למרכז. עיר חדשה, בית ספר חדש, חברים חדשים. החלטתי שאני
פותחת בחיים חדשים. רותם החלשה והמוזרה איננה תמר החזקה והדעתנית יצאה לחופשי. גם את המראה
החיצוני שיניתי, צבעתי את השיער והסתפרתי, שיניתי סגנון לבוש, הייתי נראית כמו כולם. הפסיכולוגית שלי לא
אהבה בהתחלה את השינוי הדרמטי שעשיתי. אבל בזכות הליווי השבועי שהיה לי איתה במשך שנה וחצי הצלחתי
לשלב בסופו של דבר בין רותם לתמר.
אז היום אני תמר לוי, בת 22 מתל אביב, ומחר אני מתחילה את יומי הראשון כסטודנטית לעבודה סוציאלית
באוניברסיטת חיפה. מחר אנחנו מקבלים את החדרים במעונות. אמא שלי לא אהבה את הרעיון שאלך ללמוד שם,
מאז שעזבנו לא ביקרנו בעיר הזו. היא חששה שזה יפתח לי את הפצע מחדש. היו לנו לא מעט ויכוחים על הנושא.
"אני רוצה אמא. אני רוצה להפסיק לפחד" ניסיתי להסביר לה. היא לא הבינה. "אני לא מסוגלת להיכנס לעיר
המקוללת הזו" ענתה בכעס. "ואני לא מבינה למה את צריכה להיכנס אליה". בסוף היא הצליחה איכשהו לקבל את
עניין. התנצלה שלא נראה לה שהיא תוכל לבקר אותי במעונות אבל הבית תמיד יהיה פתוח עבורי. סיכמנו שאבא
שלי ייקח אותי מחר ויעזור לי להתארגן במעונות.
כל הלילה התהפכתי במיטה, התקשיתי להירדם. התמונות חזרו אלי. האם עשיתי טעות שבחרתי להיכנס שוב לעיר
הזו. המחשבה שאולי אתקל בעיניים כחולות פתאום הפחידה אותי. מה יקרה אם הוא יצליח שוב לתפוס אותי וגופי
ישתתק. מה יקרה אם שוב אאבד שליטה. נתפסתי חרדה, הגוף שלי התכווץ במיטה. מאז אותו יום לא חשבתי על
הסכין, הפסיכולוגית שלי לימדה אותי דרכים אחרות להתמודד עם הרגשות, אבל עכשיו פתאום הרגשתי צורך עז
שוב להכאיב לעצמי. קמתי למקלחת לחפש את הסכין גילוח, היא חיכתה לי שם כמו בכל יום בארון הפעם היא
נראתה שונה, יצא ממנה אור שקרא לי. הבטתי בה עוד רגעים, יודעת שאם אתחיל יהיה לי קשה להפסיק. שניה
לפני ששלחתי את היד אליה התיישבתי על הרצפה, ברכיי מקופלות לבית החזה ובכיתי חרישית כדי שאף אחד לא
יישמע. כדי שאמא שלי לא תדאג. נשמתי עמוקות כמו שלמדתי והפעם לא בחרתי בסכין, הפעם בחרתי בי. הבנתי
שהפצע עוד פתוח. עכשיו אני בטוחה יותר מתמיד שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. אני חייבת לנסוע לחיפה
ולהתמודד עם מה שהעיר תביא לי. אני חייבת לשים את זה מאחורי.
אדל
כשחן ביקשה ממני לקחת נשלט חדש תחת חסותי לא התלהבתי מהרעיון. אם אני מסכימה אני אוהבת לתת את כל
כולי. אני יודעת שאומרים של"מלכות" יש לב קר. לב אבן. שהן סדיסטיות וחושבות רק על עצמן. שמעתי כבר הכל.
וכן, אני מניחה שיש גם כאלו. לדעתי הן לא הרוב. לרוב ה"מלכות" שאני מכירה יש לב ענק ויכולת הכלה גדולה. בכל
מקרה אני לא כזו. אני בהחלט אוהבת להכאיב ואוהבת את הפינוקים הנלווים למעמד אבל אני רואה בזה תפקיד.
שליחות אפילו. אני אוהבת לקלף את העבד שלי, לחשוף את המקומות הכואבים שלו ולהעצים אותו. אני אוהבת
שאני מצליחה לגרום לו להצמיח כנפיים ובסוף לעוף לבד .
אני בתקופה שבירה בחיי. בדיוק סיימתי מערכת יחסים ואין לי כח להרפתקאות חדשות ולכן עניתי לחן לא. אבל
היא לא הרפתה." זה יעשה לך טוב, את צריכה את זה עכשיו" הטיחה בפניי "הוא קורץ בדיוק מהחומר שאת
אוהבת. הוא לא רגיל." לא הבנתי למה היא מתכוונת והפניתי אליה מבט שואל. "יש לו כאבים שהוא מסתיר. אני
רואה את זה. אני בטוחה שאת תוכלי לעזור לו" המשיכה וגירתה את יצר הסקרנות שלי לאתגר. לבסוף היא
הצליחה לשכנע אותי להיפגש איתו ולנסות. להעיף אותו אני תמיד יכולה.
העברתי לו דרכה את המסר של איפה ואיך לחכות לי.
בדרך לצימר התמהמהתי. עדיין לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיכנס לזה. נתתי לו לחכות כארבעים דקות עד
שהחלטתי לבסוף להיכנס ולראות על מה חן דיברה .
כשנכנסתי לצימר ראיתי אותו בפינה, מחכה בלי לזוז בדיוק כמו שביקשתי. לא מרים את הראש. בשקט. גופו רועד
טיפה מחוסר תזוזה לאורך זמן, ראיתי עליו שהוא חיכה ככה ארבעים דקות בלי לדעת מתי ואם אגיע בסוף. זה
הקסים אותי. הנחתי את התיק על המיטה וניגשתי עליו. נצמדתי קרוב אליו וסקרתי אותו מלמעלה. התכופפתי אליו,
רציתי להביט לתוך עיניו. לראות מי הוא בפנים. תפסתי בסנטרו והרמתי את מבטו אלי. הוא פקח לעברי את עיניו
הכחולות כים, עיניים ששואבות אותך אליהם. רואים את הסערה המתחוללת בתוכו. משהו שם לא פתור .
"אני רוצה להכיר אותך קצת לפני שאני מחליטה אם לקחת אותך תחת חסותי" אמרתי בסמכותיות. הוא הנהנן.
מסכים לכל דבר שאומר. רואים את הצימאון שלו לשייכות .
קשרתי אותו לכיסא שהיה מונח בפינה, והתחלתי לתחקר אותו בשאלות היכרות רגילות. הוא סיפר לי שהוא בן 22
מחיפה, תמיד היה מחיפה. שירת כלוחם בגולני, מה שמסביר את גופו החסון והבנוי היטב. הוא השתחרר לפני
שמונה חודשים. ממש עוד כמה ימים מתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת חיפה. הוא לא בקטע של טיול, הוא
רוצה לבנות את החיים שלו. כששאלתי אותו למה דווקא משפטים, ענה לי שהוא רוצה להגן על החלש. הקול שלו
השתנה, נהיה נמוך יותר שאמר 'להגן על החלש'. הבנתי ששם הנקודה. ששם יש משהו שהוא מנסה להסתיר.
החלטתי כרגע לא ללחוץ אז המשכתי כאילו כלום. הוא המשיך לספר על עצמו ועל הניסיון שלו בארבע שנים
האחרונות כעבד. ניסה למכור לי את עצמו. כששאלתי איך ולמה הגיע לזה הוא קישקש לי איזה סיפור. שוב הוא לא
מספר לי הכל ומסתיר ממני. הפעם כבר סטרתי לו בחוזקה על לחיו הימנית שנצבעה באדום.. הצחיק אותי מבטו
המופתע, ראו שהוא לא היה מוכן לכך. חייכתי לעברו "אני לא אוהבת שמסתירים ממני דברים. אני אוהבת תשובות
מלאות ומפורטות" הוא הנהנן בהסכמה אבל המשיך לשתוק. לא מוכן להמשיך לספר. שמתי לו מחסום לפה. שלא
יוכל להשתמש בפה שלו בכלל. נשכבתי על המיטה, והדלקתי את הטלווזיה. מדי פעם שאלתי אותו אם יש משהו
שהוא רוצה לספר לי, אך תמיד קיבלתי ממנו את אותה תשובה: מבט מתחנן להבנה עם העיניים ולא עם הראש.
ארבעים וחמש דקות נתתי לו לשבת ככה קשור לכיסא ועם מחסום בפה. הוא לא זז. קיבל את המגיע לו והמתין. לא
נשבר. הוא בהחלט קורץ מחומר טוב. מהחומר המאתגר והמסקרן ביותר. יכולת האיפוק, ההתמדה וכח הרצון שלו
שבו אותי בו. שחררתי אותו מהכל "איכזבת אותי. אני אוהבת לדעת הכל." אמרתי וחזרתי לשכב על המיטה. הוא
ניסה להסביר ולתרץ אבל קטעתי אותו "אחזיר לך תשובה סופית בימים הקרובים. תסגור את הדלת ביציאה" .
וסימנתי לו שזה הזמן ללכת עם הראש. ליד הדלת, רגע לפני שיצא הוא הסתובב אלי עם עיניו הכחולות ים ואמר
"הלוואי ותסכימי, אני מבטיח שלא תתחרטי!" ויצא . קולו היה שליו, נראה היה שמשהו נרגע בו אחרי מה שקרה
כאן. ראיתי עד כמה הוא זקוק לי. עד כמה הוא צריך ללמוד לחזור להרגיש. לחזור לאהוב ולקבל את עצמו.
אני כבר ידעתי שאקח אותו.
מתוך קבוצת הפייסבוק של לירז אלבום מילים
כל הזכויות שמורות ללירז דרור ינואר 2018
אהבתי, מהמהם!!!
חייב המשך!