מיכל, פרק 4

לתחילת הסיפור, לחלק שני, לחלק שלישי

מיכל התעוררה כשהשמש עדיין לא הגיעה לחצי כדור הארץ שלה, ירח גדול הביט בה מחייך, מאיר בדרכו על המיטה הסתורה שלה.
היא גיששה בידיה אחרי מוטי, נזכרת בריח שלו, בידיים שלו שעיסו את גופה, שחקרו כל פיסת עור חשופה, וחשפו את מה שהיה נסתר.
היא יכלה להריח אותו, ממש כאילו עוד היה בחדר לידה.
אבל הכרית שלו ריקה, והיא נזכרת במילים שאמר לה רגע לפני שיצא, היא מגלגלת את המשפט שוב ושוב על הלשון, וכל פעם הוא נשמע לה טוב יותר.
היא קמה, ניגשת לשירותים, ועל המראה מחכה לה המשפט עצמו: 'מאיפה באת לי? לא באמת יודע, אבל מאושר על כל רגע'.
זה כבר הפך כמעט למשפט סלוגן שלהם, והוא מרגיש לה הכי נכון בעולם.
היא מרימה את התחתונים שזרוקים בפינת החדר, לובשת אותם לאט, ממש כאילו הוא היה פה ומביט בה כשהיא מתלבשת.
מבט חטוף בווטסאפ, הוא היה זמין מזמן, בטח כבר ישן עמוק, היא לא תפריע לו. מיכל נכנסת למיטה ונותנת לחלומות לעטוף אותה.

***
מאז ומעולם היתה לה חולשה לבירות ואם זו בירה מחיטה, אז בכלל טוב.
היא ראתה אותו יוצא מהביתן עץ הקטן, ושתי כוסות בירה קרה בידיו. רק מהמבט בו, היא התחילה להרגיש את הצורך שלה להרגיש אותו.
הם השיקו כוסות בזהירות, נזהרים שהקצף לא יגלוש מעל שפת הכוס.
"תודה" היא אמרה והרגישה את האלכוהול מתחיל לזרום בתוכה.
הדמות שלצידה היתה נחמדה אליה, ולרגע קטן היא התבלבלה בזהות הגבר.
היא יודעת שהיא אוהבת אותו, היא מרגישה את החיבור אליו, את הנוחות שלה להיות איתו על שפת הים, בלבוש מינימלי, אולי מינימלי מדי.
היא מסתכלת עליו, מנסה לקלוט ממנו שביב של הכרה, שהוא יודע מי היא, ומי היא עבורו.
"את יפה" הוא לוחש לה "יפה כמו לפני חמש עשרה שנים, כשרק הכרנו".
"הכרנו לפני כל כך הרבה זמן?"
"אלא אם עשית אהבה בליל ירח מלא על החוף בהרצליה עם גבר אחר, לפני חמש עשרה שנים" הוא חייך אליה, והיא הגישה לו את היד. מלטפת. אוהבת.
היא זכרה את היום הזה כאילו היה רק לפני רגע.
הם היו נשואים כבר חצי שנה, והחליטו לממש את המתנה שהם קבלו מאיזו דודה רחוקה, לילה בבית מלון בהרצליה. זה היה נשמע כמו חלום.
המלון היה נחמד וריק מאדם. בחדר האוכל בבוקר היו הם ועוד כמה זוגות פנסיונרים חביבים, שחייכו לזוג הצעיר במבט מלא קנאה.
כיאה לזוג חרדי, הם לא נגעו אחד בשני באזור הפתוח, אבל היה להם קשה. ממש קשה.
ואז הסקס.
היה פעם אחת ברגע שהם פתחו את דלת החדר, ונחתו על המיטה הרחבה. הבגדים התעופפו מהם מהר מהצפוי, והם מצאו את עצמם מכורבלים ערומים אחרי שעה.
בלילה, ממש מאוחר, היא רצתה לצאת לסבוב על הים, לנשום קצת אוויר.
היא החליפה את השמלה שלה בבגד ים שנקנה במיוחד לארוע הזה, שחור וסולידי. מכסה מספיק כדי שהיא תרגיש בנח, וגלוי מספיק כדי שהיא תדע שזה פחות צנוע. הרבה פחות.
אבל לילה, ואין אף אחד גם ככה בחוץ.
הוא לקח איתו מגבת גדולה, ואז עוד אחת. והם עשו אהבה על החוף, מגבת לבנה עם רקמת המלון מכסה את חלקם התחתון.
כמה הם דברו על הלילה הזה, כמעט כמו עוגן לחיים שלהם. שם היא גם נכנסה להריון על הבת הבכורה, פרי אהבה.
"אולי תראי לי את עצמך" הוא אומר לה בשקט "הבגד ים הזה יותר מחמיא לך מההוא" החיוך שלו ממיס אותה, והיא מביטה לכל הכיוונים, יודעת שלא תראה נפש חיה במקום הזה.
היא פורמת את הקשר של החזיה וזו נפלת לידה על הכיסא הקלוע קש.
"תראי לי איך אהבתי אותך" הוא לוחש, ועיניו מביטות בה "תגעי בעצמך כאילו אני הנוגע".
היא שולחת יד אל שדיה, נוגעת בהם בחצי חשש, עיניה נעצמות והיא רק מרגישה. מענגת את עצמה. האצבעות שלה מכירות את הדרך לבד, והיא כבר יודעת לאן זה ימשיך, מכינה את עצמה לגנוח.
"גם התחתון" הוא כמעט מתחנן, והיא רוצה לענות לו, שאם היה פה באמת, הוא יכל לעשות בה כל מה שהיה חפץ, אבל הוא לא פה, אז שיתן לה לעשות מה שהיא רוצה, ופשוט יהנה ממה שיש.
אבל היא שולחת אצבע אל בין רגליה, ועושה תנועות קטנות, כאלו שגורמות לרטט, לאושר, לשמחה של הגוף.
היא פולטת גניחה קצרה, ומיד אחריה עוד אחת.
והדופק שלה כבר מתחיל לעלות, ויד אחת בתוך התחתון והשניה מרפרפת על הפטמות.
ורגע לפני שהיא מגיע לשיא, היא מתעוררת שטופת זיעה ורטיבות בין רגליה.

את החלום הזה היא כבר מכירה היטב.
הפעם הספיקה להנות יותר מתמיד. להמשיך את הרגע עם הגבר ההוא, שפעם היה האיש שלה, בעלה, האהבה הגדולה שלה.
אבל היא לא יכולה להמשיך ככה, לאונן את עצמה לדעת בלילות, ובימים להמשיך לחיות כרגיל.
היא רוצה שהחלומות יהיו עם מישהו מוחשי. אמיתי.
היא רוצה שאת המעשים האלה יעשה בה גבר חי ונושם, ולא רק דמות שמתחילה להטשטש בעיניה.
יום חדש מתחיל לעלות.

***

מוטי ישב במשרד שלו. אין לו מושג איך הוא מתפקד, הלילה בקושי ישן.
נע בין מחשבות על מיכל, על תחילת לילה קסום שלא ישכח ממנו, ועל אשתו שנוחתת מחר בבוקר.
הוא שלח לאשתו אתמול בלילה לחדר שלה במלון, קופסת שוקולד איכותית, יודע עד כמה יש לה חולשה למתוקים. עד לרגע זה, עוד לא הגיעה תגובה ממנה.
הוא לא קבל שום דבר. כלום.
עוד מאמר נכנס אליו למייל, מילים על זוגיות ושלום בית, על הצורך להשאר מחוברים יחד למרות הקשיים ועוד בלה בלה בלה, הוא כבר מאס בוובינרים שכאלה,
הוא כמעט בטוח שאף אחד מהאנשים שמעבירים אותם, לא התמודד בעצמו עם אתגרים כאלה.
המזכירה שלו נכנסה לחדר עם קפה מהביל, הוא חייך אליה בהכרת תודה אמיתית והעיף מבט על הנייד, הודעה נכנסת ממיכל.
"הי מוטי.
רק להגיד שהיה לי טוב איתך הלילה. תודה שהיית ונשארת.
אין לי מושג מאיפה באת לי, אבל שמחה כל רגע שאתה לא בורח.
נשיקות. מיכל".
הוא רצה לקחת את התיק שלו ולברוח משם הישר אל זרועותיה. הוא רצה להגיד לה כמה היא חשובה לו וכמה הוא אוהב,
אבל הוא יודע שבסוף היום, הוא הולך לישון עם אשתו, ולא נעים לו ממנה.
"אתה לא מרוכז היום" אמר לו חבר כשהם ישבו לקפה באמצע העבודה.
"כן, אתה יודע איך זה עם העומס של החיים" הוא פלט, אבל כמעט וסיפר לו את האמת, על לילה ששינה אצלו הרבה מאוד.
על מגע נעים של אשה אחרת. על גוף חדש שהוא זוכה להכיר.
על חיבוק שלא ידע שיש כמוהו עוד.
על נשיקות שנגעו בו בשפתיים, וכיסו על שנים של תשוקה בוערת לא ממומשת.
על מילים של אהבה והקשבה, על הכיף החדש שלו.
וכשהוא חייך פתאום חיוך חצי דביל, והחבר צחק עליו מה יש לו להסתיר, הוא דבק בעמדה של הקושי בטיפול בילדים.
מתי הוא יספר למישהו על מה שמתחולל אצלו עמוק בלב?
מתי הוא ירגיש שהוא כבר לא יכול לחיות שני מצבים כאלה, בפיצול שכזה?
הוא שלח למיכל הודעה:
"אם בא לך, ואת יכולה, תהיי מוכנה עוד חצי שעה. רוצה איתך עוד זמן".
הוא התקשר לחבר, הזמין להם מקום לאכול ויצא לדרך.