כלבלב

כשסיים את "כלכלה וניהול" בהצטיינות סבירה החליט שהוא כבר לא ילד ואין זמן מיותר.

עוד לפני שגמר את השנה האחרונה כבר התנסחו לו תשובות הניסויים להצעות עבודה, ראיונות, מחקרים ובדיקות בקשר למקום העבודה העתידי.

סיפרו לו שיהיה קשה והוא לקח את זה ברצינות.

התיישב ליד הלפטופ והחל להעיף קורות חיים, חיים מקצועיים קצרים, אבל בכל זאת, לכל עבר.

לא ממש לכל עבר, כן…

בדק היטב כל הצעה וניסה למצוא רמזים מי עומד מאחוריה. איזה חברה. מי עבד שם?

בדק רכילויות בלינקדאין. חרש את האתרים הכלכליים.

אבל בסופו של דבר נותר לו המון זמן פנוי. יותר מדי.

"אני לא מגיע לראיונות מתוך דכאון!" קבע לעצמו.

והחל לנצל את הזמן הפנוי כדי לשפר את הסיכויים.

בענייני המקצוע הוא היה שם כבר ארבע שנים ועוד. שלט בכל עניין עיקרי ומשני.

אז התחיל לעבוד על עצמו.

דיאטה בריאה. גמרנו עם סקס-סמים-ורוקנרול…

מנוי לג'ים הקרוב והשקעה רצינית בטיפול ההופעה!

"אני מגיע לראיונות עבודה פרפקט. מושלם."

 

ואז הגיע הראיון הראשון. והשני. ועוד.

לא ויתר.

נשאר עירני וסירב לוותר.

ואז הגיע הראיון הזה.

היתה לו תחושה מצוינת לקראת.

הוא ידע שהוא לא ממש בתחום החם היום- הייטק. אבל אין חברה, כולל הייטק, שלא צריכה אנשי ניהול טובים. "שם אני נכנס" חשב לעצמו בבטחון. קצת התכרסם לו הבטחון בין הראיונות המתישים והמאכזבים, אבל העיסוק העקבי בהופעתו ובגופו הקנה לו תחושה לא רעה. הוא ראה את זה כהכנה.

המשרה הוגדרה "עוזר אישי לסמנכ"ל". היה מעדיף להיות עוזר אישי למנכ"ל, אבל צריך להתחיל איפשהו, לא?

הגיע רבע שעה לפני. מתוקתק בחליפה. מעונב. מצוחצח. מריח טוב. משובח.

כשעלה לקומה הנכונה נכנס ישר לקבלה.

הפקידה חייכה אליו. סקסית במידה. אלגנטית. 

"במה אוכל לעזור?"

"רם.רם סער. באתי לראיון?"

"כן, כמובן" מצאה ברשימה "שב בבקשה".

 

כניסה מרשימה. קירות זכוכית שאי אפשר לראות דבר דרכם.

מוסיקה חרישית. ג'אז מעליות.

המזגן בדיוק בטמפרטורה שכל לא חם מדי לא קר מדי.

 

"בוא איתי בבקשה, מר סער" קראה לו אשה צעירה בחצאית הדוקה סביב ירכיים מושלמות. משקפיים של מורה לספרות ושיער מהודק לאחור.

רק שפתיים אדומות ומלאות רמזו על משהו אחר, שלא היה קל לשים עליו את האצבע…

כשעקב אחריה, מבטו נעוץ בשיפולי גבה, בחצאית שלפניו, יצא מריכוז לרגע.

הנימוס המושלם היה לא מכאן. משהו היה כאן אחר.

כשפתחה את דלת הזכוכית היחסית קמה לקראתו המראיינת שלו.

אשה מלאה וגבוהה. כמעט בגבהו והוא לא היה ממוצע.

הכפתור העליון בחולצה הלבנה לא היה מכופתר. ברכות מהודקת ומתנשמת היא הושיטה את ידה.

"רם סער, אני מניחה?"

"אכן" אמר בבטחון מעושה.

"שב. בבקשה"

הראיון החל לקלוח. הוא היה בטוח ורגוע.

הוא גם שם לב שהשם היחיד שצוין לכל אורך הזמן היה שמו שלו.

אף אחת משלושת הנשים לא הסגירה את שמה.

מוזר… חשב.

היא סיפרה לו על התפקיד. עוזר אישי מתלמד במשרד של גברת רהב. 

"גברת רהב זו אני" אמרה בקול מתקשח.

סיפרה על החברה.

מתחת לשם החברה והלוגו היתה השורה המסתורית שלא ממש אמרה משנה: "החברה לחקר ולחיזוי התנהגות עסקית".

סיפרה גם על המסירות הטוטאלית שנדרשת מהעובדים.

ועל המשכורת הפנטסטית…

"וזה לאחר כמה שנים?"

"לא רם. מיד. זה השכר ההתחלתי שלך!" בחיוך  מסוים וקר. חיוך נטול חום אנושי…

"מדהים…"

"החדשות הטובות כבר כאן. מחר אתה מתחיל. התקבלת!"

"נהדר. תודה!" ניסה לא להסגיר יותר מדי שמחה.

הוא גם לא ידע שזה הפעם האחרונה שישמע את שמו, או למען האמת כל שם כלשהו בעבודה.

או שזה החיוך האחרון שיראה שם.

 

הוא הגיע בבוקר מצוחצח ומלובש כמו שחשב שצריך.

פקידת הקבלה חייכה אליו מעל מחשוף נדיב ולחוץ.

לאחר "ברוך הבא" הרימה טלפון

-"מיד תגיע המדריכה שלך"

"מצויין" התחלה טובה חשב.

 

לאחר כמה דקות בהן חיכה בכניסה הגיעה בחורה מהודקת בלבוש שאמר "עסקים זה הביזנס שלי": חצאית עיפרון שחורה, חולצה לבנה, עקבים, שיער אסוף, איפור חמור ומושלם. שום רמז למחשוף. קלאסי.

"בוא בבקשה אחרי". "אחרי" היה בצליל די משונה. מין פקודה? אולי…

בשמחה עקב אחרי ההליכה המדויקת. 

"כאן המלתחה. בכל בוקר תוכל להחליף את הבגדים בלוקר שלך. בכל בוקר יחכו לך בגדי העבודה שלך, נקיים ומסודרים."

"בגדי עבודה?"

"בוודאי. העובדים לובשים רק את הבגד שמותאם להם ע"י מחלקת כוח אדם, בהתאם לתפקידם"

"איזה בגדים לובש מתלמד?"

"מיד תדע!" השיבה ללא חיוך, כשהיא פותחת את הדלת.

הובילה אותו ישר ללוקר שעליה היה המספר 57.

"מרגע זה אתה 57. כך תיקרא בתחומי החברה. לכל עובד יש מספר. כאן אין שמות או כינויים."

חיוך קל גווע על שפתיו כשהבין שהיא ממש לא מתבדחת.

"ראוי לומר כבר כרגע- עבירות של הטרדה מינית יגררו פיטורים מיידיים. פניה לממונים, כלומר לכל מי שבכיר ממך יעשה מתוך כבוד- "גבירתי" או "אדוני" בלבד. ברור?"

כאן כבר החל להסס.

"אני בטוחה שהשכר המצוין יבטיח את שביעות רצונך ואת צייתנותך"

 57 החל לחשוב שאולי לא… 

אולי במקום המוזר הזה לא… לא מתאים?

אבל כן.השכר.

שווה לנסות. אבל היי, תמיד אפשר להטריד מינית ולעוף מכאן…

 

57, בשמו החדש הביט במבוכה.

"אני נשארת איתך לצורך הסבר והדרכה. אין צורך להתבייש. פתח את הלוקר ולבש את בגדי העבודה שלך להיום"

(להיום? לא לכל יום?)

פתח את הלוקר. לא היו שם יותר מדי פריטים.

"תתפשט. כן.הכל"

הוא הרגיש שהוא הסמיק במבוכה.

"כן כן. הכל. יש לך בפנים את כל מה שאתה צריך"

 

הוא התפשט במהירות, מפנה אליה את גבו במבוכה, כמו ילד שנתפס ערום בהפתעה.

בתוך התא שלו, שהיה מסומן כמו כל הממצאים במספר, המספר האישי שלו, היתה חולצה שחורה מבהיקה שנצמדה לגופו מיד.

את זה עוד הצליח לעכל.

אבל לא את הטנגה השחור.

"ויש לבוש עליון?" שאל ברעד קל

"אלה בגדי העבודה שלך היום. בכל תקופה יש תחלופה ועדכון הסגנון"

(לאן הגעתי לכל הרוחות? איזו מין עבודה זו?)

 

"זכור תמיד: אין הטרדה מינית.אין עירעור. הנה המקלחות המפנקות. אנחנו רוצים עובדים מרוצים ונקיים"

 

"אתה עובד עם סמנכ"ל כ"א. בוא למשרד"

 

סמנכ"ל כח אדם היתה חתיכה קשוחה.

כמו כל מי שפגש עד עכשיו היא היתה אשה.

ואיזו אשה!

מלאה בכל מקום.

נישאת על עקבים חדים.

שדיים מופלאים שנדחפו מעלה בכל תפארתם לתוך חולצה מכופתרת באדיקות ובהדיקות.

המבוכה שחש עקב היותו חשוף כמעט לגמרי לא מנעה ממנו לחשוב על מין. וכשהוא חושב על מין כשמולו אשה כל כך… כל כך סקסית… הזיין מתחיל ביזמות עיסקית משלו.

היא הבחינה בזה? "תירגע! יש עבודה עבורך! בוא הנה!" היא ממש נבחה עליו. נגמרו החיוכים ו"ברוך הבא"…

היא סימנה לו לעמוד לידה ולהביא במסך שלה. בידה השניה ניפנפה את השניה מהחדר.

 

הריח שעלה ממנה סיחרר אותו.

"בוא נראה אם אתה מבין. טפל בזה. השולחן שלך כאן בצד השני. הקובץ נמצא אצלך". הביטה בגופו מלמעלה למטה כשהלך לשולחנו. הוא הרגיש את עיניה מחליקות על גבו. רעד קל עבר בו.

"ותשמור את הכל בתוך הבגד!" כיווצה אותו בקור.

 

עדיין הרגיש לו מוזר. הוא לא היה יכול שלא להרגיש את איוושת המזגן על עורו. לא היה יכול שלא להרגיש את הרצועה שעברה בישבנו, מלטפת את החור הרגיש בכל תנועה ובכל מנוחה.

לא היה מסוגל שלא להגניב מבט אל הבוסית שלו.

בראש מושפל, כמו תלמיד שמעתיק בבחינה, הביט ברגליה תחת השולחן שמולו. בחולצה המתפוצצת כשהיא נשענת קדימה…

ועצר את נשימתו כשהיא ניגשה אליו-

"57… בוא נראה אם אתה כל כך טוב כמו שכתבו לי בתקציר עליך"

היא הביטה במסך שלה כשהיא עומדת לצידו. קרוב.

"איך אתה מנתח את הדו"ח הזה?"

מלא רצון להוכיח, להשביע את רצונה, הוא התחיל להרצות-

עד שהרגיש את כף ידה החמה במורד גבו

"אמממ… הטרדות, בוס…"

"57… בחברה מתייחסים בחומרה להטרדה מינית של נשים. אנחנו לא מוכנות לקבל את זה בשום אופן! שלא תעז לחשוב אפילו!"

הוא בלע את רוקו כשהוא מנסה להתרכז.

ידה ירדה ל"בגדי העבודה" שלו, מלטפת את ישבנו החשוף ואז אחזה בעדינות ברצועה ומשכה קלות. הוא נמתח מיד, מזדקף בכסא המשרדי הארגונומי. 

"הדו"ח, 57!"

הרפתה. הצליח להמשיך כשהוא משפר את ישיבתו, מנסה להתחמק מעוד מגע. הרגיש קצת מושפל. 

"יפה 57. תמשיך כך ונראה לי שנסתדר היטב" וחזרה לשולחנה.

 

כשהיום עמד להסתיים נכנס לחדר הלוקרים, שנראה כמו במועדון גולף. כמו ספא של מלון חמישה כוכבים. 

היה שם כל מה שגבר צריך.

הוא התפשט מהמעט שלבש, התקלח ויצא עטוף מגבת, כדי להתלבש.

על הספסל ישב גבר ערום וחטוב ומביט בו בסקרנות.

"חדש?"

"כן.מהיום"

"איך?"

"מוזר… לא יודע מה הסיפור…"

"אתה עוד תדע…" אמר כשהוא קם ומנגב את ישבנו, מייבש היטב בין הרגליים, מותח את הזיין הלא קטן ומייבש-מלטף סביבו. היה ברור שהוא מרוצה מעצמו.

"אתה מרוצה כאן?"

"מאד…"

"מקווה שגם אני אהיה… 57, דרך אגב." אמר והושיט את ידו.

"13" והושיט יד לחה, לאחר סיבוב על אשכיו כשהשניה מטיילת על חזהו, משחקת בפטמה ללא קטנה…

 

ואז זה התחיל.

"בוקר טוב, גבירתי"

"מנומס… יפה בשביל מתלמד. תסתובב שאראה מה אתה שווה"

"?"

"כן כן… תן לראות את התחת שלך, גבר…" את המילה "גבר" היא ירקה מפיה כאילו היתה מסטיק שנגמר לו הטעם

"לא רע… שמור ומטופח"

"כן.אני מתאמן על יום בג'ים!"

"גבירתי! אני מתאמן גבירתי! אפס עלוב שכמוך!"

"סליחה… גבירתי…"

התקרבה אליו למרחק קרוב מדי. מרחק שלא צפוי שאדם שאינך מכיר יתקרב. חדירה למרחב הפרטי.

ועוד איך…

"המממ… מה יש לנו כאן, אדוני המתאמן…" אמרה כשהיא שולחת את ידה וממשמשת את הזיין שלו בתוך הטנגה השחור.

בבהלה משך את אחוריו, מתקפל במבוכה אבל היא לא הירפתה-

"עמוד ישר! תזדקף! מסכן…" המילה האחרונה נאמרה בבוז, ללא טיפת רמז לחיבה או אמפתיה

אם היו לו מחשבות כאלה הן מיד נעלמו.הזיין שלו היה אינדיקציה מצוינת, כשרק רצה להתחבא בתוך המעטפת הקטנטנה…

"זה מה שיש לך שם? הדבר הרכרוכי הזה? עכשיו תראה לי איך אתה עומד זקוף. הבנת?" כשהיא מתרחקת כדי שתוכל לראות את כולו.

"אבל גבירתי…"

"57… חמודי, אם אתה רוצה ליהנות מהשכר כדאי שתיתן תפוקה, מבין? קדימה.תעמיד!"

היא הניחה את אחוריה על שפת השולחן מולו, מביטה בו במבט משועשע, כשידיה שלובות תחת

 חזה ושדיה נלחצים בתוך המחשוף החולצה הלבנה.

כשהבין שכדאי לו לעשות מה שאומרים לו החל לעסות. ללא חשק ליטף את עצמו והצליח להזרים דם חדש לאבר הביישן.

"לא רע, 57… שלוף אותו שאוכל לראות את הסחורה… לא רע בשביל אחד שלא מבין איפה הוא נמצא ובשביל מה… כן… תפוס את הזיין הזה חזק. מהיום והלאה אני אומרת לו מה לעשות…עכשיו אתה עוצר ומכניס אותו למקום ומתיישב מולי ליד השולחן שלך."

וכך עשה.

שולחן זכוכית ללא חזית. חשוף לגמרי למבטה הבוחן. אין לאן לברוח. הדף הלבן לכד את מבטו. ממילא חשש להביט ורק ביקש משהו אחר:

 

"דף הוראות למתלמד"

1.מתלמד ימלא כל הוראה

2.מתלמד יהיה זמין בכל עת לממונה עליו

3.כל גופו נתון לממונה ועליו לספק את הממונה בכל נושא ועניין ללא טענות וללא הבעת התנגדות או דיעה.

4.סיעתו של המצלמה אינה מתבקשת, אינה בעלת חשיבות ולא תישקל בשום צורה לצורך החלטה כלשהי.

 

וזהו.

 

57 כבר הבין שהחוקים כאן אינם רגילים ושכל מה שקורה בחוץ נשאר בחוץ.  כאן  עולם אחר עם כללים שאינם דומים לשום דבר שהכיר.

 

כשניגש לשולחנו בבוקר למחרת היא עדיין לא הגיעה.

הוא התחיל את העבודה הרגילה. דואר וכו.

הדבר הלא רגיל היחיד היה שהוא עשה את זאת כשהוא לבוש בכמעט כלום…

הוא כבר החל להתרגל לזה. הטמפרטורה היתה נעימה למדי.לא היה לו קר.

ואז היא נכנסה.ואיתה הקור.

"אתה כבר פה…"

התיישבה מולו לשולחן שלה.

"בוא הנה, גבר…" כשהיא אמרה "גבר" זה נשמע כמו "טמבל" או "אידיוט"… זה נשמע מעליב…

נעמדה לידו ותפסה את עורפו ביד רכה וחמה. זה היה מטעה. לגמרי. כי מיד כופפה אותו מטה

"רד למטה! על הברכיים!"

הוא ירד לרצפה מולה והביא בה במבט עגום והביט כלפי מעלה

ידה ליטפה את ראשו. כמו כלב, חשב.

גררה את הכסא והתישבה, מפשקת מולו ירכיים מלאות

יכול היה להריח את הכוס שלה. להרגיש את החום.

היא הביטה בו מלמעלה למטה ונמשכה את ראשו אליה-

"תאכל! זו ארוחת הבוקר שלך.אף מילה! תאכל!"

הוא לא היה צריך לחשוב או להסס. היא ממש דחפה את פניו אל הכוס שלה, עוטפת את ראשו בתפיסת חנק של ירכיה. כעת משכה את פניו לתוכה בשתי ידיים.

לא היה לו אוויר- וכשפתח את פיו- הוא כבר היה שם. 

"תלקק, אידיוט! לא אכלת כוס בחיים שלך?"

בוודאי שאכל. הרבה.ונהנה מכל רגע. מהטעם.מהריח… רק מלחשוב על זה עומד לו… מהתגובות.מהידיעה שהוא גורם עונג.

אבל כאן זה שונה. כאן הוא כמעט לא קיים. מין ויברטור אנושי. זה היה משפיל. כוחני.

עד שהרגיש את הרגל שלה מגששת בין רגליו.

כשהוא על ברכיו וראשו בידיה, בין רגליה, היא משכה הצידה את התחתונים השחורים, התחרה,  שדרכה אפשר היה לראות את שפתיה שכבר היו מוכנות, ודחפה את פניו בכוח אליה.

באותו זמן כך רגלה כבר היתה בין רגליו, מועכת את אשכיו, מגלגלת אותם מבעד ל"בגדי העבודה"… למרות הרגשת הנחיתות שלו וחוסר השליטה במצב הוא הרגיש את הזיין מתקשה מיד.

הריח הנפלא של כוס חם אפף אותו-

"כן, כלבלב שלי, כן! תתחכך ברגל כמו כלב טוב!"

וכמו כלב מיוחם הוא נענה לרגל שלוחצת ומועכת, מלקק בשקיקה את הגוף הרוטט סביב ראשו ומניע את האגן, משתפשף מתחכך ברגל שהנעל נבעטה ממנה מזמן.

ואז הרגיש איך התסכול שהצטבר בו נפרק לתוך התחתונים/מכנסונים שהולבש בהם, איך זרע חם נשפך ומלפף את הזיין המתוח שפעם פעימה אחר פעימה, פולט נוזל דביק וריחני על עצמו.

"כן… תגמור… בפנים… תרגיש איך זה להיות מוצף בזרע…מריח?"

"כן, גבירתי" נהם בין רגליה "כן…"

"אל תפסיק לרגע!" טלטלה את פניו, דוחפת אותו כאילו רצתה שיכנס כולו לתוכה

"לקק! תמצוץ! תן את מה שיש לך 57!"

"כן גבירתי! כן!"

ולאחר שגמרה ברגליים מהודקות סביב אוזניו הלוהטות, ברטט שלא נתן לו לנשום, אחזה את ראשו בידיה  והביטה ישר בעיניו, פניו הלחות והסמוקות מורמות אליה

"שלא תעז להוריד. אתה נשאר ככה כל היום. אני רוצה להריח את הזרע שלך בכל תנועה שלך. אני רוצה שהזיין שלך יהיה מצופה, יהיה בתוך מה ששפכת על עצמך… אם תתנהג יפה אתן לך להתנקות. לא עכשיו."

"כן, גבירתי…."

ליטפה את שערו הפרוע, מיישרת את התסרוקת, כפי שמלטפים כלב שובב. כמעט בחיבה…

"הזרע שלך יתייבש על הזיין. יהיה דביק. יתקשה. זה יציק לך, כלבלב, זה אולי יכאב קצת… רק אחר כך תוכל להתנקות… כמה חבל שאתה לא כלב אמיתי. הייתי רוצה לראות אותך מלקק ומנקה את הזיין הרפוי שלך… לך למקום שלך!"

 

וזה היה "עוד יום במשרד"…