4
"כבוד הרב" הקול הוא של אחד האברכים בישיבה, יש לו קושיה לא פתורה במסכת בבא קמא "האם יכול אדם להשתנות, או שמא תמיד ישא את חייו הקודמים איתו?" שואל אותו בחור, והרב נתן מהסה אותו.
האם אני יכול להשתנות, הוא תוהה לעצמו פתאום, או שמא אני אותו אדם שהייתי אז?!
ואותה אשה, הוא מפחד להגות בשמה, האם היא השתנתה? מה עבר עליה אחרי אותו לילה? לא היה לו קשר איתה מאז.
המחשבות על אותו לילה, לא מרפות ממנו.
וכאילו דווקא, חני בקשה ממנו ללכת לחנות לאסוף את הצמיד שהיא הזמינה. כמה הוא בקש ממנה שתעשה את זה בעצמה, או לפחות תבקש מאחד הילדים, אבל היא בשלה. כמעט שאמר משהו, על זה שלא יאה לגבר להיות עם אשה בחנות אחת סגורה, אבל גם לזה היה לחני פתרון מבעוד מועד, באלו המילים: כבר אמרתי לאיילה שאתה תגיע לשם, ובקשתי שהכל יהיה ארוז ומוכן, מקסימום תבקש ממנה להשאיר את הדלת פתוחה, כאילו שיש לי מה לדאוג. היא חייכה אליו, בטוחה בנאמנות המלאה שלו כלפיה. לו רק ידעה…
סדר הבוקר נגמר והזמן לרעתו, הוא חייב ללכת כבר, הצמיד מחכה לו. ואיילה גם.
או אולי היא לא מחכה בכלל, אולי היא בכלל לא רוצה לראות אותו, וטוב שכך, זה ימנע מהיצר להתעורר.
הוא משנן לעצמו משפט מרגיע, שהכל היה מזמן וכבר חסר משמעות ויוצא מהישיבה לעבר החנות הקטנה.
הוא עומד לפני דלת הזכוכית הנוצצת, כולה אומרת הוד והדר, כיאה לחנות תכשיטים יוקרתית. מבעד לדלת הוא רואה אותה, נותנת שירות בחיוך ללקוחה מבוגרת.
היא נראית מותשת, משהו במבט שלה, בחיוך המאומץ.
הוא אף פעם לא חשב על מוכרים, מה עובר עליהם, יום יום לתת שירות שחייב להיות מעולה.
היא לובשת חולצה כחולה, וזה מעלה בו את התמונה מאז, הוא לא זוכר מה אכל לארוחת בוקר אתמול או מה לבשה חני בשבת, אבל את השמלה הכחולה, הוא זוכר היטב.
או אולי את השמלה הרטובה, זו שנצמדה קצת מדי, ואז הופשלה, והורדה, והתייבשה קצת על הכיסא היחיד שעמד, ונלבשה מחדש.
הוא רכס לה את הרוכסן מאחור, משאיר חותם של נשיקה קטנה על עורף לבן.
"סליחה" מישהי קוראת לו מאחור "זו חנות לנשים, אם קשה לך להכנס תקרא לאשתך" וכבר היא נכנסת היאכנע הזו, והוא תוהה כמה זמן עמד בחוץ ובהה קדימה.
איילה מזכה אותו בחיוך קר, כזה ששמור ללקוחות נודניקים "כבר מביאה לך את השקית" היא אומרת לו ומתכופפת לארון הצדדי, מוציאה שקית בד שחורה ומניחה על השולחן ביניהם "אני אדבר עם חני על המחיר".
היא כבר פונה ללקוחה שנכנסה רגע לפניו והוא עומד שם מתלבט, עיניו זזות על פני המדפים העמוסים בזהב וכסף, מחפש סיבה להתעכב.
הוא שומע את האשה מתנצלת שהיא לא מצאה את מה שהיא חיפשה ויוצאת.
לגשת או לא לגשת, הוא תוהה לרגע ואיילה כבר עומדת לידו "צריך עוד משהו?".
"להתנצל" הוא אומר מיד, מתלבט אם זה מה שהיה אומר לו היה לו רק עוד רגע אחד לחשוב.
"על מה אתה מתנצל?"
"נראה לי שעל הפגישה הקודמת שלנו" הוא עוצר ומסדר את המשקפיים "אני נבהלתי, ברחתי, לא הייתי בסדר"
איילה לא ציפתה לזה, הוא רואה את הבעת פניה ההמומה.
היא חוזרת לשבת על הכסא הגבוה מאחורי הדלפק, נעזרת בשולחן.
"ידעתי שלא טעיתי" היא מביטה בו "למה? למה לא הסכמת להודות בזה?"
"הביטי, אני לא יודע מה עבר עלי לא אז ולא בפעם קודמת שנפגשנו" הוא רוצה לראות את העיניים שלה, ההם שזכר מאז, שמלוות אותו לא פעם כשהוא עם חני, אבל היא משפילה מבט.
"אנחנו יכולים לדבר? בבקשה"
"כן, אבל לא עכשיו, אני עדיין עובדת היום" היא מעיפה מבט קצר בשעון היד "עוד שעה תחכה לי פה בחוץ, אני יוצאת להפסקת צהריים, נעביר אותה בחדר האחורי של החנות".
הוא הנהן בהסכמה, תוהה למה הוא מכניס את עצמו שוב.
"השקית" היא קראה אחריו, כשיצא מהחנות והצמיד היקר נשאר נטוש על השולחן.
מה היה לנו שם, היא חושבת, איך להתחיל לדבר על מה שקרה, על הרגשות, על התחושות, על דברים שמעולם לא חוותה לא לפני ולא אחרי.
היא ממהרת לקונדיטוריה הקטנה בהמשך הרחוב, אף אחד מעולם לא התנגד לשטרודל תפוחים חם שלהם. הוא פותח את הלב ואת הבטן.
כשהיא חוזרת לחנות, הוא כבר עומד בצד, בפינה כמעט בלתי נראית ונכנס מיד אחריה, בודק שלא ראו אותו.
שלט 'סגור' נשאר על הדלת ואיילה נכנסת מאחורי פרגוד כחול, הוא אחריה.
"תסביר" היא מבקשת "תסביר לי מה זה היה בשבילך".
****
חני התבררה לו כאישה הכי פחות נכונה עבורו. סגורה מאוד, לא משתפת, לא מדברת.
והנפש שלו כמהה לחברה אמיתי.
באותו הבוקר חני עלתה על מטוס עם אמא שלה, לביקור משפחתי באנטוורפן. הוא נשאר מאחור, עם המחשבות והלבד.
הוא הלך לים, קצת להתבודד, לנשום אוויר מלוח ודביק.
ואז הוא ראה אותה, פגיעה כ"כ, נטושה.
הוא לא תכנן כלום, הוא רק רצה לגונן על חיה פצועה, להרגיש יעיל.
והקור שבחוץ, והחום שבפנים.
והבערה שעלתה בו, הוא מנסה להסביר לה ורואה על העיניים שלה שהיא מבינה.
גם אז היא הבינה, בלי מילים.
****
הם ישבו על המיטה, נוגעים לא נוגעים, מבוכה תמימה ביניהם.
ולפתע היא הניחה את ראשה על כתפו, נותנת למשקל העדין לערער את שלוות נפשו, שמראש היתה לא יציבה.
הוא פחד להרוס את הרגע, פחד לנשום, לזוז.
היד שלו הורמה בעדינות, מסיטה את השיער שלה הצידה, לפחות לראות קצת ממנה, הוא חשב לעצמו.
הוא חיבק כמו שהיא בקשה והשאיר את היד הקטנה שלה אצלו.
ואז הכל פשוט קרה מעצמו, כאילו מלאך קטן ריחף מעליהם וסידר את התמונה.
היא נשכבה אחורה על המיטה, והוא נמשך אחריה.
השמלה היתה צמודה עליה מהמים, ונתי הציעה לה שתוריד אותה ותכנס מתחת לשמיכה. היא הסכימה.
הוא ניסה לא להביט בה, שונה ממה שהכיר, יפה ותמימה כל כך. הוא אף פעם לא הבין איך נשים מתפשטות כ"כ מהר, אבל לפתע היא ישבה על המיטה בבגדים תחתונים בלבד.
הוא הרגיש איך כולו נדרך, איך הוא הופך ברגע לאדם אחר, לצייד שרק מחכה לעוט על טרפו, וזה הלחיץ אותו. הוא ניסה לנשום עמוק, להרגיע את הזקפה שקפצה ברגע.
למה עם חני זה לא פשוט כל כך, הוא תוהה בשקט.
והנה היא כבר מתחת לשמיכה, והוא יושב לידה, מלטף את השיער שהתעקש להשאר אסוף. הוא נשכב לידה, מעל השמיכה, משאיר לה מקום לעצמה.
העיניים שלה פוגשות אותו לרגע, אבל מיד מוסטות, היא נבוכה.
הוא רוכן אליה, הטעם שלה שיגע אותו בשניה הראשונה, אחרי כל הערב הזה, וזו נשיקה שלא ישכח מעולם.
היא התרוממה לקראתו, מחכה לנשיקה השניה.
משם כבר אי אפשר היה להפריד ביניהם.
נתי נכנס אל מתחת לשמיכה, מתקרב אליה. הידיים שלו חיפשו את עורה החשוף, ידיה עברו על גופו, מתחת לחולצה.
היא צחקה, וקול פעמונים הגיע לאוזנו, "אין סיכוי שרק אני נשארת ככה". הוא הוריד את החולצה הלבנה, את המכנס השחור המשעמם ונשאר עם גופיה, ציצית ותחתונים. לרגע עלה בו הרהור שהוא מיד ביטל, ונצמד מחדש אל הגוף הלבן הבתולי של איילה.
"נעים לי" היא אמרה לו, מרחפת על ענן לא מציאותי, ואולי היא בכלל חולמת את הכל, ותכף תתעורר במיטה הצרה שלה בבית הוריה, אבל המגע שלו אמיתי ומפנק, היא לא דמיינה לעצמה אף פעם איך זה מרגיש.
היד שלה עברה על העור הלח שלו, היא שמעה את ההתרגשות בקולו, בנשימות המואצות שלו וחרגע נבהלה.
הגוף שלה גם הגיב ככה, ופתאום היא מבינה שהיא לא לבד.
"שששש, אל תדברי" הוא לחש לה כששמע קטעי הברות, רק שלא תגיד משהו שינפץ לו את הבועה הזו.
הוא לקח את ידה וכיוון אותה בעדינות אל חלקו התחתון, מודע לזה שזו כנראה הפעם הראשונה שלה. הוא ציפה לבהלה, לדחייה, לכעס אפילו, כל מה שעבר עם חני, אבל הפעם הכל היה שונה.
איילה הניחה את ידה על הבד של התחתון, מבינה מה היא מרגישה והיא חייכה אליו, נוגעת בזהירות, כאילו היא נוגעת בכלי פורצלן יקר "אני מקווה שזה בסדר" היא אמרה והוא בתגובה גנח בקול, לא הצליח להסתיר את ההנאה שלו.
"אני רוצה שגם את תהני ככה" הוא לחש לה, בין נשימה אחת לשניה.
"אני לא יודעת מה זה אומר"
"את מוכנה שאני אנסה?"
"אבל רק מעל הבגדים"
"ברור" וכבר ידו מרפרפת על חזיה עדינה, מחפשת את הבליטה הקטנה של הפטמה, יודעת שעוד רגע היא תבלוט.
והיד השניה, מרחפת על בטן שטוחה, בעיגולים קטנים סביב הטבור, ולמטה משם.
"תעצור" היא מבקשת, מנסה לסדר נשימה "רק על הבגדים ורק כל עוד לא עצרתי אותך".
הוא נושק לשפתיה פעם נוספת, שמח על הגבול הברור שהיא הציבה, מתפלל שיצליח לעמוד בו.
היי דרדסית, קיבלתי את הצעתך, מגיב עם המייל באתר
מעולה
מרגיש לי שאת איילה.
אולי. ואולי חני.
או שמא אני הרב נתן???
אולי.. אמרתי מה מרגיש לי
לא מתווכחת על הרגשות של אחרים
המשך דחוף בבקשה
יגיע השבוע, בנחת…
תודה דרדסית מהממת כרגיל.
גם אצלי כרגיל יבש 😞
שבת שלום
למה כרגיל?
יש דרכים לשנות.
אף אחד לא צריך לחיות ככה מתוך הרגל בחיים.
איזה מהממת שאת כ"כ אכפת לך.
אבל זה לא קשור להרגל הלוואי שאפשר היה לשנות.
היא לא בקטע לשנות כלום….
ואני מניח שאת מבינה שלבד אין לי מה לעשות בנדון.
חוץ מלהסתדר לבד… ולבוז לעצמי אח"כ.
יש לי מלא מה לכתוב על זה.
אבל, גם אם תעשה שינוי בעצמך, זה יגרור שינוי מצידה.
תנסה לדבר על זה, להבין למה אין מצידה מגע וסקס..
זה פחות טבעי, מה לעשות?!
ואל תבוז לעצמך. אף פעם.
תעשה מה שנראה לך, ותנסה לשנות דברים אחרים.
היי דרדסית, שלחתי לאישתי, אולי ״ידגדג״ לה בין הרגליים וייצא לי משהו מזה, אחרי בצורת. פרק טוב.
אם בזכות זה יהיה שינוי, הכי כיף שיש.
תהנו
בוקר טוב, אכן ״עבד״, לא סקס לוהט, ובלי חדירה, אבל עדיין פורקן ידני משותף אחרי מספר חודשי יובש. תודה
וואו, שני דברים:
💜 שמחה שזה עבד, שהיה לכם משהו יחד.
💜 אף אחד לא צריך לחיות ככה, יש בעיה, לכו לבדוק, להתייעץ, לטפל.
תחזירו לעצמכם חיים טובים.
תודה על האכפתיות, אבל כבר שנים זה ככה, היא לא בעניין של זה, אפילו כשאני מנסה לקחת את היד שלה לאיבר שלי, לנסות ליזום משהו, אפילו אוננות ידנית, אין זרימה. משאירה לי רק לגמור לידה ביד. היא בעצמה גם לא מאוננת ולא מעוניינת בויברטור שהצעתי לה
ועדיין…
אני מכירה את העולם הזה טוב, יש פתרונות למי שרוצה.
לא נכנסת פה לפרטים.
אם תרצה, תוכל להשאיר את המייל שלך באתר, אני אשתדל לחזור אליך בפרטי.
היי דרדסית, היה שווה לחכות, פרק מגרה, ״מזקיף״ ונותן ציפייה חבאוצ
שמחה שנהנית 🙂
וואו זה מעולה
חבל שזה פרק קצר כל כך
מחכים להמשך תודה
בכיף, לא כזה קצר…